admin
חנוך ואני: דוד לוין נזכר באחיו
עשר שנים לאחר מות אחיו הקטן, מדבר הבמאי דוד לוין, בראיון חשוף במיוחד, על חנוך. מהילדות המורכבת בצל האם הקשה ועד עולם התיאטרון המסוכסך שהבריח את דוד מהארץ. על הנשים, הכעסים, הגעגועים, הנחמות ועל הכמיהה לחמלה וחיבוק להמשיך לקרוא
הוויזנטל של האשכים: על "פוסט טראומה"
ישראלי תוקע לגרמנייה מאחור בשם העם היהודי. טרבלינקה וסוביבור הופכים למחזמר. תיירים ישראלים משתינים על הרייכסטאג והשוטר הגרמני מרשה להם להמשיך בחיוך. "פוסט טראומה", שיתוף פעולה בין הבימה לבין תיאטרון גרמני מדיסלדורף, הוא לא עוד אירוע "דור שלישי" אלא פרובוקציה מוצגת היטב להמשיך לקרוא
חרדת הגלגול בדרמת השואה
כאשר עמדו מחזאי שנות השבעים והשמונים בתיאטרון הישראלי, מרחק שני דורות מול התוהו־ובוהו של השואה, מול שבךון הבטחונות, הערכים, האמונות, מול פריצת גבולות האנושי, חשו בצורך למפות את השואה בתחומי הביטוי האנושי. לצור צורה לרוע האבסולוטי. ליצור משוואות ישרות ומתהפכות בין רוצח וקורבן. להגדיר את דו־קיומם של הרע והטוב באותו עולם. בשנות השבעים והשמונים ניצב המחזאי הישראלי מול תופעות הרוע הישראלי, חוקר את בהלתו: היכן עומד הרוע שלנו ביחס לאותו רוע אבסולוטי? כך נולד הצורך שהלך והחריף אחרי מלחמת לבנון, לבדוק את הקשר בין התוקפנות הישראלית, המתבטאת ביחס למיעוט הערבי הנתון למרותו ולחסדו של הישראלי, לבין התוקפנות המחרידה שהופעלה כלפי עמו בשואה. להמשיך לקרוא
אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק
הבימוי של עודד קוטלר לגירסה החדשה של "מלאכת החיים" הוא צנוע. הוא משרת בפשטות את הסיטואציה ומאפשר לשחקנים הנפלאים יוסי בנאי, תיקי דיין והוגו ירדן את מרחב הביטוי שהם מבקשים לעצמם. קוטלר לא יוצר רגעים, הם נוצרים בכוח המפגש האנושי. חנוך לוין שאסור להחמיץ להמשיך לקרוא
המחשבה על דג מלוח
ולמה בכל זאת אנחנו יוצאים מ"ההולכים בחושך" כמי שרחצו בדמעות ונרגעו? כי ההצגה הזו ספוגה באותה ידיעה משלימה שאי אפשר לדעת איך יכלו להיות החיים אם היו אחרים. אלמלא בזבזנו אותם. אשרי שזכיתי להיות נוכחת בטקס הגילוי של יצירת המופת הזו של חנוך לוין להמשיך לקרוא
חנוך לוין – רשימת מאמרים שנתפרסמו ב״מעריב״
חנוך לוין. פורטרט מאת גדי דגון
1.האדם אינו אלא שיץ.31.8.84
על ״שיץ״ בתאטרון בובות של רוני פיסקר׳,פסטיבל עכו.
תאטרון הבובות מאפשר אמירה מטאפורית, מדוייקת, מזוככת של המחזה. ״שיץ״ עוסק בדיאלקטיקה המחזורית של צמיחה והתפוררות. רוח האדם כלואה בבשרו, המדינה כבית בליעה של מתים.
2. חנוך לוין:כל החיים אחריו. 23.6.1989
על ״מלאכת החיים ״בבימויו של מיכאל גורביץ בתאטרון בית לסין.
פולחני השגרה של הזוגיות כמעשה של קידוש חולין, כוח ההתרגלות מחלץ את הזוג מחיי ה״סתם״ ההידגרי. הזיכרון ככוח יוצר זיקה בדיאדה. מחזהו היחיד של לוין שנוגע באופטימיות. השקפתו האקזיסטנציאלית ברורה : המוות הוא סיבת החיים ולא תוצאתם.
3. הופס ולישון 27.12.1991 על ״הופס והופלה״ בהבימה.
כתיבה אובססיבית על גיבור אובססיבי שאינו מעוניין לחולל שינוי. תנועה ללא דרמה.
4. עולם ברשעותו נוהג 14.5.1993 על ״הילד חולם״ בקאמרי.
לוין בודק את כושרו של האדם לאבד את צלמו ועדיין להשתייך למשפחת האדם. על הקהל בחושך נגזר להיות עד העומד מנגד.
5. בעקבות הצלע החסרה. 25.2.94.
על ״האשה המופלאה שבתוכנו״,הקאמרי ותאטרון החאן הירושלמי.
תאור החוויה הגברית, הנרקסיסטית, הספק הומוסקסואלית. האשה היא השתקפות עצמית של הגבר, יציר צלעו.
6. ישו וליידנטל 3.12.95
על ״פעורי פה״ בקאמרי בבימוי רוברט סטורואה.
המצב האנושי על פי לוין: וידוי ללא תיקון, מודעת מבוזבזת. השפעת י.ח.ברנר על לוין ב״אני מתהווה חסר
תנועה״ הברנרי.
7 .הו סאדיזם נפלא 9.1.96
על ״כריתת ראש ״ בהבימה.
כשלון לוין בהצגת הרוע :אסטטיזציה של הרוע, פורנוגרפיה של הסבל.
8. ודווקא קרן מור.9.8.96
על ״חפץ״ בקמרי בבימוי אילן רונן.
חיפצון הזולת, האופי הסאדו מאזוכיסטי של החברה הישראלית דרך ביקור בבית אחד שבו כולם רוצים שחפץ,גבר מיותר, יתאבד לנגד עיניהם.
9. רצח 8.8.97
על ״רצח״ בקאמרי בבימוי עמרי ניצן.
ניסיון אפקטיבי להמחיש כיצד פחד גורר אלימות במפגש הישראלי ערבי.ההצגה שואלת :האם יש מדרגות לרוע?
10 .המחשבה על דג מלוח 15.5.98 על ״ההולכים בחושך״ בהבימה
ההצגה המופשטת ביותר של לוין, מתרחשת בתוך תודעת היוצר, או מוחו,בעומדו מול מותו האמיתי, לא המדומה. קרקס מופתי, קרקס משוגע. הידיעה שאין ביכולת היוצר לגאול את נמעניו וגיבוריו בעזרת המילה.
11. אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק 11.12.98 על מלאכת החיים בתאטרון בית לסין בבימוי עודד קוטלר.
לוין נדיר המצייר קרב שויוני בין גבר ואשה ונותן לגיטימציה לאמביוולנטיות הנורמטיבית, הכוללת עוינות בתוך האהבה(לפי פרויד ואחרים) בדיאדה זוגית.
12 .האיש עם הגושקלה על הפשפושקלה.16.4.99 על אשכבה בקאמרי.
יופי מכאיב שאינו ניתן למילול ופירוק. צ׳כולויניות: שכנות הגרוטסקי והנשגב, בעקבות שכנות הטרגי והמגוחך של צ׳כוב. אי תואם מציק בץ יקום יפה ואנשים מכוערים.
13 .געגועים ללוין. 20.8.99
לזכר לוין.סקירת תרומתו לתרבות הישראלית :תאטרון פוליטי ערמומי. דרך תאור הערצת הכוח באהבה חשף לוין את הכמיהה המאזוכיסטית למנהיג חזק. פרידה מהילד המתבגר שגילה כי הוריו נגועים ברוע.
משועממת סדרתית
את הזולת אני יכולה לשעמם עד מוות. את עצמי? לעולם לא להמשיך לקרוא
על דעת עצמן
ספרה של שרית פוקס מצטרף לשתי ביוגרפיות מעניינות שיצאו כאן לאחרונה. את כולן כתבו נשים. כל אחת מהן שונה מאוד מרעותה להמשיך לקרוא
הם התחתנו, הגורילה והשופט
נסים (לוי) אלוני ועמוס (לוין) קינן, שני ענקים מהדור האובד, שהקריב את עצמו על מזבח היצירה. גאונים מיוסרים, הלומי קרבות, שגדלו יחפים בחולות העיר, חיפשו את העולם החיצוני ואת התיקון הפנימי ובראו מתוכו את עצמם, ולא במעט גם את שכמותי. לאחרונה ראו אור ביוגרפיות עזות שלהם, ובעצם שלנו. כדאי לעיין, אם טרם הספיקותם להמשיך לקרוא
מייל מהסופר יהודה אטלס
מייל מה-6 באוקטובר 2009:
שרית יקירתי.
כבר כמה ימים אני קורא-חורש ב"נמר בוער" ואני עצמי בוער מהנאה ומהערכה למפעל הגדול והחשוב הזה שעשית. שימותו כל המלעיזים. ספר מרתק ממש, שכתוב פשוט נפלא, חכם, מסוגנן מאוד בכל הנוגע לשימוש במילים, עם תובנות נדירות, עם אפראט כפול של ביוגרפיה מצד אחד ומונוגרפיה מצד שני, כלומר אריגה שתי וערב של האיש וחייו עם יצירתו. אני חש כל רגע את העבודה הרצינית והמאומצת שעשית, את הליקוט האינסופי של פרטים והצירוף שלהם למיקשה אחת, ואוהב את מבט-העל שלך על הדברים ששזור במבט כאילו מבפנים. בכתיבה שלך יש המון שנינה ויכולת ורבאלית מדהימה, צירופים נדירים, איזו תמציתיות-תרכיזיות, ששומטת הצידה את הקש והגבבא ועושה שימוש רק בחומרים הקשים האמיתיים.
שלך, יודה אטלס
מייל נוסף:
שרית,
אני ממשיך וקורא ובמאה העמודים האחרונים את פשוט מתעלה על עצמך. איזה שטף! איזה עוצמות! איזה מונולוגים (של האהובות)! מרגע שמתחיל תיאטרון העונות זה מקבל אצלך שוונג אדיר בכתיבה. יפה גם שאת טורחת תמיד לתאר את ההקשר, את הרקע. פאריז, אוונגרד, תיאטרון האבסורד, התיאטרון בארץ, הבימה. מושגים, שמות, תקופה. זה יופי, כי נותן ממש מבט פנורמי על כל הגיזרה והנושא. אני מניח שכל מי שעוסק בתיאטרון ויש לו עניין בתיאטרון בארץ יקרא את הספר, אי אפשר אחרת, וזה הרי העיקר.
אני חוזר: זה ספר גדול!! עבודת מחקר וכתיבה יוצאת מהכלל. כל השאר לא חשוב.
שלך, יודה