אוניברסיטת תל-אביב, הפאקולטה לאמנויות, החוג לאמנות התיאטרון

המטפיסיקה של הקיום המעגלי – לקחי גודו

חיבור זה מוגש לשם קבלת תואר "מוסמך אוניברסיטה" (M.A.) על ידי שרית פוקס

העבודה הוכנה בהדרכת פרופסור ש. גיורא שוהם
פברואר, 1986.

מבוא

מסע אמונה הסב על צירו הוא נושא עבודה זו.

"מחכים לגודו" לסמואל בקט הוא נקודת המוצא – ויעד השיבה.
נצא מן הדרמה למחקר השוואתי ונשוב אליה לגלות אח גיבורו של בקט הגובר על היאוש על ידי הבחירה בו.

הממתין הנצחי, גיבורה של עבודה זו יגלה את המוצא האנושי מן האבסורד של השמיים הריקים. הוא יבחר לחיות בתוך הווה = כמיהה. העדרו של האל יעצב את אמונתו. לתושיה אנושית זו קראנו בשם המטאפיסיקה של הקיום המעגלי.

התיאולוגיה הגנוסטית, תורת רבי נחמן מברסלב והפילוסופיה של סרן קירקגור מגדירים את קו הזינוק של נוסע האמונה שלנו שהוא הגיבור הבקטיאני של "מחכים לגרדו". יצירה המוארת על-ידי היצירה שקדמה לה בזמן והכינה אותה: "מרסייה וקאמייה". יצירות אלה יתוו את המטאפיסיקה של הקיום המעגלי: חיים ללא מושיע, מול אלוהות נבצרת להשגה ־ נהפכים ביצירות בקט, בהן נעסוק, לחיים של הכרה בכך שאי אפשר להיוושע על-ידי אל מבחוץ.
הפיתרון הרליגיוזי של ויתור על המטרה והשתהות בדרך, יכונה בשם אינסוּף ויוצג במהלך החיבור. האינסוּף הוא תהליך יצירתי בזמן הולך ומתהווה. הוא ניצב בתוך מתח ־ לקראת גאולה, שאינו נפרק. מאנסף הזמן ניצב מול אל (או ישועה) השומר ריחוק מעולס ואדם, הוא מתעלה על הפער במאבק ללא הכרעה, מאבק יוצר זיקה.
ועוד נראה במהלך העבודה, כיצד מעצב העיקרון המעגלי את חיי מאלון ההולך לקראת מותו ב״מות מאלון" של בקט, ואח חיי ויני ב"אח הימים היפים" של בקט. נצביע על המעגליות הצורנית של שתי היצירות ועל המטאפיסיקה המעגלית של גיבוריהן.
מאלון וויני אינם מחכים אמנם למישהו (בכל אופן אינם מכריזים על כך), וגם אינם יוצאים ליעד נכסף, אבל הם חיים ללא מוות במובנו ההרסני. מאלון וויני הם אמני המיתה, משום שהמוות אינו זר להווייתם. המוות אינו רק משחית את הווייתם, אלא מאציל עליה תוכן. מאלון וויני – ואנו חשים צורך להסביר עוד את הכללתם במסגרת זו,
כי שאינה מובנת מאליה כמו השתייכות דידי, גוגו, מרסייה וקאמייה – רצים לקראת מותם כלשון היידגר. המוות מחייב אח חייהם. כל חייהם הם תנועה לקראת, ציפיה, כמיהה שביודעה כי איו לה מושא זולת עצמה, היא שבה אל עצמה. האוריינטציה העתידנית, הלקראתית, באה להדוף אח מה שארע להם בעבר: השלכתם לעולם. חיי מאלון וויני הם מסע בין חיים ומוות שאינם מובדלים זה מזה. ההתרחשות הפנימית התופסת את זמן הנסיון האנושי, מבטלת אח הזמן המכאניסטי. כי המוות, לא המשיח, הוא הניצב באופק קיומם.

שירו של נתן זך "לבדו", עומד על החילופין בין משיח ומוות:

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
הוא מחכה והוא לבדו
הוא מתמהמה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה בוא יבוא.

מי יבוא? המשיח או המוות? ומיהו זה ש״לבדו יודע״ כי "בוא יבוא" ־ זה היודע כי מותו יבוא לתוך החלל הריק של המשיח המתמהמה? ושמא יש בשיר שני "הוא": אדם ומשיח? ה״הוא" ־ המחמהמה בכבודו ובעצמו ־ יודע ש״בוא יבוא" (כלומר: המשיח משוכנע שיגיע). ואולי יש בשיר "הוא" שלישי – המוות, שהוא בעל דיעה משל עצמו הקובעת, כי הוא ולא האחר, הוא ולא המשיח – בוא יבוא?

נתן זך אירוני בתוך סבך האפשרויות. לפעמים גם בקט. לא תמיד נתפסת אצל בקט נסיעת החיים לתוך המוות במובן האפשרות של ההווייה להתייחד מתוך ה"סתם" הפומבי, להיות "הווייה כהווייתה". לעומת ביטולי המוות העליזים, שעשועי ה"כיף שמעבר לקבר" (ככתוב ב"מרסייה וקאמייה"), נואש הוא מעגל החיים דמוי המוות ב"סוף משחק". ללא ההיפוך המאושש של המוות לחיים הקיים ביצירות בהן בחרנו. על כך נעמוד בהמשך בהרחבה.

באשר למאלון וויני – לא רק מיעגול הזמן, הויתור על הגאולה ופיתרון הכמיהה המופנית כלפי עצמה, משייכים אותם למסגרת זו. מאלון וויני, כמו דידי וגוגו, מרסיה וקאמייה – מתגוררים במציאות בוויית אלוהים או העדרו. הם מקיימים דיאלוג של געגוע וספק עם אלוהים. נוכחותו או העדרו – מציפים את תודעתם. אין הם אתאיסטים. האין-אלוהים שלהם ישנו. מאלון וויני יוצרים דו-קיום עדין בינם לביןה אין-אלוהים הנוכח.

לפי שעה נשוב לקירקגור, רבי נחמן מברסלב והתורה הגנוסטית – עימם נפתח עבודה זו.

תיאולוגיות אלה, תיאולוגיות החיזור אחרי אלוהים, מגדירות את מצוקת נוסע האמונה שלנו. ולדימיר ואסטרגון ניצבים בעמדה מיותמת מאל באופן המתואר בתורות אלה.

הפרק הראשון: "געגועים", עוסק בהשוואה בין שלושת תורות אנטי-שכלתניות אלה. הפרק, היכול לעמוד בפני עצמו כמחקר השוואתי, יתאר את תנאי הפתיחה למסע הסב על צירו: געגוע לאלוהים – מתח משיחי לא נפרק – אל מבחוץ: טרנסנדנטלי, קיים ולא קיים. דיאלקטיקה של אמונה וכפירה – האנטי-ידיעה: "תכלית הידיעה אשר לא נדע" בלשון הברסלבית. הגנוסטיקה, הפילוסופיה הברסלבית והקירקגורית הן תיאולוגיות נגטיביות: העדר האלה מגביר את האמונה.

ביצירות בקט בהן נדון, יזנקו תנאים אלה לבחירה באי הידיעה, כאקט של חרות ושחרור מהאבסורד.

התורות הגנוסטית, הקירקגורית והברסלבית, מציעות פיתרון סובייקטיבי – דחיית היש, הצצה פנימה כדי להתחבר עם קול אלוהים שבעצמי. איך אין זו ברחנות הווה, אלא דו-קיום בין הפנים לחוץ. מטרתנו בחיבור לחשוף תהליך דיאלקטי זה.