מחול המוות או: המת הממית

אברהם ב.יהושע: מולכו; הספריה; הקיבוץ המאוחד; כתר; 1987; 360 עמ׳.

מחול מוות בחמישה חלקים. בראשיתו משמש מולכו בפני המוות ״עבד נרצע ונאמן״ — המוות מחייך אליו בעליונות מגרה. מולכו מאוהב: נטמע ביישותו של בן־ זוגו המוות. בן־זוגו המהפנט, מטריף החושים. הריקוד מגיע לסיומו והנה מולכו כבר "מפקח עליון". נפרד מן המוות. בחזרה אל ישותו העצמאית. נכון לאהבה בוגרת. לא היפנוט אלא זיקה מפוכחת: "מוכרחים ממש להתאהב,אחרת אין לזה תכלית… מוכרחים ממש להתאהב".

המחול נפתח עם מות אשתו של מולכו. מולכו מגלה את אהבתו למוות. הוא אינו יכול להיפרד מריחותיו ומראותיו. במהלך חמשת פרקי המחול יתעלס מולכו עם המוות. יימהל בו עד שיטול את תפקידו: הוא יזלול, ירצח ויפשפש באיברים פנימיים. הכל בדמיונותיו. כאילו היה הוא המוות ולא אחר. לבסוף. יהדוף מולכו את המוות מעליו, אך המוות לא יסוג עד שלא תגורש האשמה. שהרי האיחוד עם המוות הוא יליד רגש האשמה של מולכו כלפי אשתו.

״אנו יודעים, כי המתים הם שליטים רבי כוח; אולי נתפלא לשמוע, כי הם נחשבים לאוייבים״ — אומר פרויד בתת־ הפרק: "הטאבו של המתים" בתוך הפרק השלישי של "טוטם וטאבו". המת ממאיר, המת ממית. המתים האהובים מתגלגלים על־פי אמונת שבטים פרימיטיביים לדמונים. מקור הפחד מרוח המת. מסביר פרויד, באשמה שחשים הנשארים בחיים שאינה נובעת מהזנחת הטיפול במת, או בגרימת מותו, אלא במשאלה לא מודעת שהמת ימות. החי לא היה לגמרי בלתי מרוצה מן המוות, וכך נעשה שותפו הסמוי בעיני עצמו. החי מתענה עקב רגשותיו האמביוולנטיים, שאינם בהכרח, אומר פרויד, פסיכופאתולוגיים. איבה מסתתרת בלא־מודע, מאחורי אהבות ענוגות רבות. מול הצער המודע ניצב הסיפוק הלא־מודע. אהבה ועדינות בערבוביה.

בתהליך ארוך ילמד מולכו להבדיל בין אשמתו הלא־ריאלית, שרצח כביכול את אשתו ועל־כן הוא נרדף על־ידי הדמון שלה, לבין אשמתו הריאלית: שהיו בו רגשות דו-ערכיים המקננים בקשר אהבה זוגי. הוא יודה בכעסיו כלפיה, בסלידתו מביקורתיותה המוגזמת. הוא יבין גם כי אשתו רצתה לנטוש. וכי תהליך דעיכתה, ויתורה על החיים, החל מזמן, בילדותה. כ״שנשבר אמונה עד דק" בחיים. אם היתה בו אשמה, היא היתה בכך שלא עמד בפרץ המוות. שלא השיב מלחמה, כי לא הכיר את שורש רצונה של אשתו למות.

בסוף התהליך תתחלף האשמה המיסטית באשמה תבונית.

סתו: קסמי המוות

בסתו, בפרק הראשון, מזדהה מולכו עם המוות הקסום. "געגועים עמוקים שוטפים אותו אל החולה השוכבת. אפילו חסרת ההכרה״ (עמ' 26). מתגעגע אפילו אל המזרן שעליו גססה. הוא מריח את מותה מגופה של המטפלת שלה, וחושק בה בזכות כך. המטפלת היא אינקרנציה של מות אשתו: החלוק שהיא לובשת דומה בעיניו לחלוקה של אשתו. בימי גסיסת אשתו היה משיג לעצמו ריגוש כאשר עלה אל הקומה החמישית של בית החולים — קומת הגוססים: "נמשך להסתכל קצת בגוססים ובמכשירים שלידם, לבו הולם בחוזקה״ (עמ' 52). אך המשיכה, לעולם מהולה בחרדה בפני דמון המת: בבית היועצת המשפטית. אחריה יחזר את חיזורו הנלעג הראשון. חרד מולכו שמא מתלבטת רוח בעלה המת בין קירות חדר־האמבטיה. הוא חש את משא גוף אשתו נשען על מוחו: "והוא חש את משא הגוף, שאותו הרים ונשא בידיו כל־כך הרבה פעמים, נשען על מוחו״ (עמ׳ 72). מולכו חש את מות אשתו בתוכו. מותה שב לפרפר בתוכו: "כאילו שובל קטן מסופת ההוריקן שעברה בחדר הזה שב לפרפר בתוכו״ (עמ׳ 73). חום גופו עולה, הוא מחפש עקבות דם בצואתו. האמנם חדר דמון המתה אל גופו, להענישו? "גם אני הולך למות עוד מעט". הוא אומר לאמו (עמ׳ 62). רגש אשמה הולך ומוליד הזדהות עם המוות.

אשמתו של מולכו שכאילו הרג את אשתו, עולה בפעם הראשונה במפורש בסוף ביקור הניחומים של הרופא ואשתו בבית מולכו. הוא מתפתה לספר להם כיצד מנסים כבר לשדך לו מישהי, ואשת הרופא מסתכלת בו באי- אמון ״כאילו הרג את אשתו״ (עמ׳ 43). אך עוד קודם עולה במחשבת מולכו חשד, שהספיג את מחלותיו באשתו: "מדי פעם היה מגלה גידולים אצל עצמו… עד שהתגברה מחלתה ומחלותיו נספגו לתוכה" (עמ' 39). כאילו העמיס עליה מחלה שהוקצבה לשניים. ואפילו עוד קודם נדמה לו שהרופא הקובע את מות אשתו "מחשיד אותו במשהו" (עמ' 21). מולכו תופס עצמו כממית בפוטנציה. כשהוא מתבונן במחוזרת העתידית שלו, היועצת המשפטית, שואל מולכו את עצמו אם כבר מקננת בה מחלה, ואולי היתה רוצה בכלל למות בבית תחת חסותו, ובעזרת מומחיותו. הרצון לגולל מעליו את המוות מתעורר. אם ימית אותה, כפי שינסה כביכול בפרק הבא, יגולל את המוות אליה, ויפטר ממנו.

"מחול המוות", א. מונק. 1915

התהליך מוכר ממחזהו האחרון של א.ב. יהושע "חפצים". בני המשפחה במחזה המתרחש לאחר מות האב ממחלה ממארת, רדופי אשמה. רוח האב רודף אותם. בני הבית חשים שנתנו לאב ללכת מהר מדי, כי רצו לראותו נגאל מיסוריו. החפצים במחזה — תכולת משק הבית. ובעיקר כלי מטבח —שהאם מנסה להעמיס על הבן, הם פרוייקציה של אשמה,שהאם רוצה לגולל, ממנה – אל בניה. האם מנסה לגרש את החפצים מביתה, להשליך את דמון האב הנוקם החוצה. בדומה למולכו, גם הבן במחזה "חפצים", יש כי האב שהפך במותו למלאך המוות, עלול להמיתו. חום גופו עולה. נדמה לו שהחיים אוזלים מתוכו. גם הבת, רדופת האב־הדמון, מדמה לגלות את עקבותיו בבעלה. לפתע נראה לה הבעל זקן. כאילו התגלגלה בו גוויית האב. וכמו ב"מולכו", גם ב"חפצים״ – שהוא כעין תרגיל בדרך להשלמת "מולכו" – חרדת המת הממית מתהפכת אל דחפי רצח של בני המשפחה זה אל זה.

בפרק הסתו, עולים שני נושאים שילכו ויתעצמו בפרקים הבאים:

א. מסתבר כי אשתו של מולכו היתה ביקורתית וכעסנית. אי-נחת ללא הרף: כלפי העוזרת, כלפי המדינה, כלפי בעלה. חזתה שחורות בעניינים פוליטיים ונאנחה על המדינה כמו על גוסס (בני המשפחה היו מצטרפים אליה אך היא היתה הדברנית העיקרית ומובילת השיחה). בעיצומו של תהליך השחרור של מולכו מאשמתו הלא-ריאלית, תתברר הביקורתיות של אשתו כמין כרסום מבפנים, המבשר את הסרטן. זהו למעשה חלקה במותה. ב. מתבררת והולכת אבחנה בין אהבה בשרית לאהבה רוחנית. המובילה את היצר ואינה מובלת על־ידו. מולכו למד להכיר בזמן מחלת אשתו "אהבה רחומה, חיבה דקה, יחסים אנושיים מורכבים"  (עמ׳ 33). המין נעשה לו "זיכרון עמום ורחוק", שכן אשתו סרבה לשכב איתו בזמן מחלתה. האבחנה בין יחסי בשר ורוח תתעצב באופן ברור על-ידי איזכור "אנה קרנינה", ספר שמולכו קורא בהמשכים לאורך הספר. טולסטוי מעמיד בספר את אהבת אנה — וורונסקי שמוצאה מן התשוקה וסופה בהרס, מול אהבת קיטי ולווין, הבונה, ההמשכית.

מולכו מנסה לשקם את הליבידו הרדום שלו על־ידי מגעים גופניים, שלעולם אינם יוצאים לפועל, עם נשים מזדמנות.

הרצון לאשה מצטייר כמשיכה דפוזית, לא ממוקדת ל״עיסה נקבית״ — כפי שמכנה מולכו את ארבעת החיילות שהוא מסיע במכוניתו. מולכו מנסה להשיב לעצמו "אמונה בתשוקה שאבדה", סופו שהוא מגלה בפרק האחרון של היצירה כי לא התעמלות אבר־המין תשיב לו את תחושות האיחוד עם העולם והזיקה לחיים שאבדו לו.

ואין לזנוח בפרק זה גם רגשות אחרים, מודעים, של מולכו: געגועיו לאשתו (למשל: כסאה הריק באולם הקונצרטים), הפחד מבדידות, הכעס על נטישה. הפרק הראשון, פרק הסתו, מציג גבר המזנק בבת־אחת אל תוך חירות חגיגית, קרנבלית, ילדותית משהו, של פורק־ כל-עול: "הוא פסע הלוך ושוב, במין חירות חדשה, יודע שמעתה אין הוא חייב בכלום" (עמ׳ 17). המוות שחרר אותו מן הדריכות לקראת, מצפייה לתכלית: "עדיין היה מחפש את תכלית היום.את סיבתו העמוקה. בתקופת המחלה… גם המוות היה תכלית" (עמ׳ 57). תחושת החירות הבלתי מוגבלת תתחלף בסוף הרומן ברציה שיש בה הגבלת חירות: רצון להתאהב. ההתאהבות ויצירת קשר זוגי מוגדרים בהמשך הרומן כהגבלת חירות מרצון, ושוב, בזכות איזכור אנה ווורונסקי הטולסטויאנים. הזוגיות מוגדרת על־ידי מדריכו לשעבר של מולכו בפרק הלפני אחרון, כמתיחות ללא הרפייה, כבחירה אינסופית בבן/בת הזוג.

בפרק הראשון מתנקזים רגשותיו הסותרים של מולכו אל "גוש סכור בתוכו". גוש הדמעות מסרב לפרוץ עד לפרק האחרון. רגש האשמה עדיין אינו מעובד. ובינתיים, "שמש אחרית הימים" בשמיים, בוקעת בנהרה שחורה (עמ׳ 61) — העולם מחזיר למולכו את עצמו.

חורף: מולכו, מר־מוות

בחורף גוברת אלימותו של מולכו. הוא נוטל את תפקיד המוות, המוות – אוייבו האהוב נטמע בו. מולכו, הנפגש עם היועצת המשפטית בברלין, מנסה להמית אותה כביכול, על־ידי התרופה שנהגה אשתו לקחת לשיכוך כאביה. היועצת נוקעת את רגלה ומולכו, ההולך לבית המרקחת, קונה משום מה אותה תרופה המוכרת לו מאשתו. היועצת שוקעת בתרדמה עמוקה. מולכו חש שמחה, אשמה ופחד במעורבב: "אבל בשמחתו נבזק יותר מקורטוב אשמה ופחד״ (עמ׳ 107), וגם "אימה מתוקה״ (עמ׳ 103) שמא הממו הכדורים את היועצת. מולכו מנסה להדוף את המוות ממנו אליה.

הסביבה משקפת למולכו את דחפי הרצח שלו. הפגיון בארגז הזכוכית בבית המלון, הרחוב המושלג, שוקק החיים שאליו מוזרם גז בצינורות (אסוציאציה הסטורית ברורה). אבל לשיא ההזדהות עם דחפי הנקרופיליה הנאציים מגיע מולכו בתספורת הצבאית הגרמנית, שהוא מניח לספר גרמני נוקשה, ליצור על ראשו.

הרצון להמית את היועצת, מונע על־ידי רגש אשמה (כלפי אשתו) אךגם ספוג ברגש אשמה. שוב נזכר מולכו בתחלואיו שנספגו במחלת אשתו – כאילו גדש בה את סאת מחלותיו. מולכו שוגה בדמיון שכבר המית את היועצת. משום כך הוא מופתע לגלותה בבית הקפה לאחר שהיתה שקועה בתרדמה ממושכת: "היא קמה לתחיה. קבע לעצמו בבירור, רוחו נופלת״ (עמ׳ 122). היועצת המשפטית (אינטלקטואלית כמו אשתו, לפי עדות מולכו, המזהה באופן לא מודע בין שתיהן) קוראת לבסוף את שדרי הרצח שלו כשהיא מאשימה אותו שרצה להמית אותה: ״אני מרגיש קצת אשם״, פולט מולכו (עמ׳ 110), והיועצת משיבה בחיוך מריר: ״רק קצת?״. וכן גם: ״רגשתי היום כאילו רצית להמית גם אותי״ (עמ' 126). ועוד היא אומרת, קוראת את רגשי אשמתו של מולכו, כי מולכו המית את אשתו: "ואתה פשוט המתת אותה לאט לאט״ (עמ' 126). דמו של מולכו קופא לרגע אך מייד הוא מתמלא "אושר חם וסמיך״ – מתרפק על קלקלתו. לא בלתי מרוצה מן המחשבה האומניפוטנטית שהיה, שיש, בכוחו להמית.

ועוד פרט מצטרף אל המידע על ביקורתיותה של אשתו: "אשה ישרה כזאת. הוסיף, כאילו… ביקורתית מאוד, גם כלפי עצמה… בדרך כלל… אבל לא מרוצה,              אינטלקטואלית כזאת. קשה היה להשביע את רצונה", וגם רמז להסתלקותה הרוחנית מן החיים, כלומר לחלקה במות עצמה: "לא יכלה להגשים את עצמה, כלומר להיות מאושרת, גם לא רצתה להיות מאושרת… " (עמ' 126).

…

וכמו בפרק הקודם, הרגשות הגלויים: געגועים: "היכן את? חשב, באמת אבדת לעולמים? ומתי יצטרף גם הוא" (עמ' 108); כעס על עזיבה: "נתקף פתאום זעם כבוש על הבדידות ודיבר אליה: למה עזבת אותי… " (עמ׳ 118).

בפרק זה לוקח מולכו בטעות לברלין את הכרך השני של "אנה קרנינה", במקום הכרך הראשון. כי עדיין לא הגיעה העת לכרך השני. בכרך השני מגלה לווין את טעם החיים ומשמעות המוות כחוליה בשרשרת היקום. סוף היחיד אינו סוף העולם.

ועוד בפרק החורף: חלוקת האשמה בין בני הזוג, חלוקה שאין מולכו מודע לה עדיין כזכור, דרך האופרה "אורפיאוס ואורידיקה". להפתעת מולכו המבקר באופרה, מגלמת אשה את תפקיד אורפיאוס. כלומר: גבר שהוא גם אשה, מפיל(ה) את אורידיקה לשאול. לא רק הגבר – מולכו, אלא אשתו, הפילו את המתה לשאול. ומי יחלץ את אורידיקה – אשת מולכו ־ מן השאול, אם לא מולכו-אורפיאוס, כאשר יחזיר אותה בפרק האחרון לבית ילדותה בברלין. הוא יגאל אותה מן הפרוד ההרסני, המסרטן, מביתה, כאשר גרשו הגרמנים את משפחתה, השפילו אותה, וגרמו להתאבדות אביה. אכן, אם אורפיאוס הוא גם אשה, הרי שאשת מולכו היא זו המורידה אותו שאולה אל ארץ המוות והיא גם זו המחלצת אותו משם – בחזרה לחיים.

אביב: הקאניבל

אלימותו של מולכו, המגלם בתוכו את המוות, מתהווה אל תאווה קאניבלית. בביקורו במועצה הנידחת זרועה, פוגש מולכו בילדה הודית. הוא מתאווה בעצם לטרוף אותה. נשבה בקסם "הבשר השנהבי" (עמ׳ 150). תוקפת אותו "מחשבה חייתית, קדם־מינית כזאת שיכול היה לאכול אותה, ללעוס את בשרה" (עמ׳ 152). אחר־כך, בבית הקפה, נשקפת אליו התאווה הנקרופילית לטרוף את איבריה הפנימיים של הילדה. מולכו רואה איש אוכל תבשיל כהה. "מה זה?", הוא שואל כקוצר רוח, ונענה: "זה איברים פנימיים״ (עמ׳ 153). בתוך מקרר המזנון מגלה עינו של מולכו "חתיכת בשר נפולה עם סימנים סגלגלים של דם ישן". ארוחת הבשר מחלישה את מולכו. מושכת אותו לאדמה. מולכו – מוקד של מוות נמשך אל משכן המוות.

ועדיין געגוע לאשתו. אלא שהיחס בין הגעגוע לבין הספק, משתנה. הספק גובר. הגעגוע מהווה שובל לזיכרון לא נעים של קנטרנותה: "היא לא התרשמה מדבריו, ראתה בכך עוד סימן לחוסר האידיאולוגיה שלו, לתמימותו הספרדית המסוכנת שסופה באסון" (עמ' 166). ומייד במשפט הבא: "המחשבות עליה מסבות לו גם צער וגם געגוע". מולכו חש נרדף. אשתו שולטת בו מרחוק. כעסו עליה גובר. האיזון בין רגש האשמה לאשמה ממשית מופר: אשמתה של אשתו בנטישה הולכת ומתנהרת לו. "כאילו שהמוות שנפרד ממנו בסתו רץ לפניו אל קצה הגליל" (עמ' 148), חושב מולכו הנרדף, ובמקום אחר: "הנה אני אפילו פה, הנה לאן התגלגלתי בשבילך". אומר מולכו. כעסה של אשתו מהתל בו מרחוק והוא חש נזוף על שבניגוד להרגליה של אשתו, הוא מתארח בבתי זרים. "ובכן, שוב המתים נותנים לו פקודות", חושב מולכו כשהוא מטייל כאילו על־פי פקודתה, בעיירה. אשתו תמיד ״הרגישה את מחשבותיו, את מצב רוחו״ (עמ' 174) מרחוק. הניעה אותו, ועדיין מניעה, ב״שלט־רחוק", כדבריו.

מולכו מבחין בטרקטור בזרועה הזנוחה ומבקר (כך אנו נרמזים באופן לא מפורש) את הפסימיות של אשתו. בעיניה הכל בארץ מתפורר, והנה, עיניו הרואות: טרקטור מתחיל אפילו כאן משהו חדש. נופי זריעה באביב מזכירים למולכו כי במקומות כאלה היתה אשתו משתתקת סוף־סוף. "הביקורתיות הנוקבת נאלמת דום״ (עמ' 165).

עכשיו, כשמשתחרר כעסו של מולכו על אשתו, בא מולכו במגע עם חלקו הריאלי באשמת מותה. אולי "עזר לה למות כשרצתה. מהר מדי השלים בלבו עם המוות הזה, לא האמין בסיכוי מהרגע הראשון" (עמ' 154) אבל, לא, הוא לא המית אותה. מולכו דוחה את האפשרות, כי "נבזות וטרוף לדבר כך" (עמ׳ 154). מולכו רואה את אשתו כפי שהיתה: סופר־אגו זועף תדיר. אשה שהעכירה את מבטו על הארץ. שלא אהבה טבע. שניבאה שחורות. אולי הסכים למותה כדי להסיר צעיף עכור מעל־פני המציאות. הכעס גובר, הכרת אשמתו הריאלית במותה של אשתו, משחררת את קריאת המרד המתריסה כלפי דמון המתה: "מה את רוצה, מה פתאום המתתי אותך? " (עמ׳ 174).

קיץ: העובד הטורף

מולכו הטורף מבקש גם להיטרף: לעמוד על מהות המוות מבפנים, להיות מוות בתוך רחמה של יערה — השידוך החדש שלו. יערה שהפילה ולדות רבים. מולכו רוצה לחדור אל רחמה המדמם של יערה, למות בתוכה כעובר ("הוא צנח למיטה… והתכרבל כעובר גמיש״, עמ' 235). לחקור את איבריה הפנימיים: "הרחם הזה, שסבל ושתת דם, האם הוא עוד קיים או שמא הוצא בסוף… בעוד כמה זמן אולי אראה הכל במו עיני" (עמ' 214). שוב הוא מתאווה אל תבשיל "תבשיל האיברים הפנימיים, (עמ' 214). שאכל ב"זרועה".

הרצון לחדור אל מוקד המוות, אל הצטלבות המוות והחיים בתוך הרחם, מהול ברצון הקודם להמית את יערה כדי להדוף מעליו את המוות. ("האם מוסרים לו אותה, לרפא אותה או להמית אותה?", עמ' 210). שואל עצמו מולכו. מבוהל מהחדירה אל הרחם ההרוס, המדמם. כשיערה כמעט ומחליקה, חולפת בו מחשבה: ״אדרבא שתתחלק״ (עמ' 231). אבל הממית פוחד כמובן להיות מומת שהרי הוא יודע את אשמתו: מולכו חושש שיערה תרעיל אותו בסיגריותיה, או תפריע לו לישון בשנים שנותרו לו. בקיץ נסחף מולכו לראשונה ברצון להתלונן על שבע שנות המוות של אשתו. הנאשם הופך מאשים אגרסיבי, נחוש, יותר ויותר. "ולפתע נסחף ברצון להתלונן מעט. אלו היו כמעט שבע שנים נוראות" (עמ' 198).

בקיץ מוגדרת הזוגיות כאקט של חירות, של הכרעת רצון. מולכו עומד לסיים קריאת חלק ראשון של "אנה קרנינה" ומתכונן לשני. אורי, בעלה של יערה, מכין אותו לכך שאנה תתאבד לבסוף. מולכו נבהל ומתעניין לדעת, אם אנה תתאבד משום שוורונסקי יעזוב אותה. אורי. השכטריסט הקירקגורי, מסביר לו: "לא, חלילה, הוא לא עוזב אותה, היא פשוט מאבדת את תחושת החירות שלה, בעלה לא נותן לה גט, כך שהיא מוכרחה לחיות עם וורונסקי בלי נישואים, וזה כבר לא קשר של בחירה כמו מקודם, אלא הכרח, ואצל אשה עצמאית ומיוחדת כזאת זה מעורר מייד תחושת מלכודת" (עמ' 204). מולכו מנענע בראשו אף שאינו מבין את הרעיון. הוא עוד יבין בבלי דעת, והראייה, שיחליט לבסוף להתאהב ולמצוא בת־זוג. הזוגיות ב"מולכו" היא קשר של סיכון, אפשרות שלעולם אינה נעשית ממשות, בחירה אינסופית להישאר בקשר, לא לעזוב.

בקיץ מגדיר מולכו את תפיסת המוות שלו כהיפוכה של הגישה האקזיסטנציאליסטית של אורי, מדריכו לשעבר. המוות אינו אמיתי לגבי אורי, מדווחת אשתו־יערה, למולכו. המוות בשבילו הוא חלק מן החיים, אולי האפשרות הקיצונית של החיים, המטרה אליה אצים חייו. (יערה אינה משתמשת במונחים היידגרים אלה, אך הם עולים מדבריה). מולכו לועג לכך שאורי אינו מאמין במוות: "באיזה מובן לא מאמין? גיחך מולכו בכאב, האם המוות שואל אותו בכלל אם הוא מאמין בו או לא?״ (עמ׳ 221). בתוך ריקוד המוות של מולכו המוות הוא מוחשי, בשרי, טורף, עליון. כמו בתפיסה הימי־בינימית של הריקוד – DANSE MACABRE. זוהי מהותו המיוחדת של מולכו המאפשרת לו לנצח את המוות. נכון, לפעמים הוא נראה פקידון קטנוני העוסק בזוטות, בספירת מלאי של רווחים והפסדים, אך הוא ניחן בבריאות ארצית, ביכולת להפוך את החול לקודש. לשיר את שירת האדמה. החיים בעיניו אינם יעוד או דרך המובילה אל משמעות מעבר להם, מעבר לנגלה. "האם עצם החיים אינם עוד, אמר, פשוט לעבור אותם, לא להיכשל, ולא למות באמצע, להחזיק מעמד" (עמ' 221).

ה"חירות הריקה", זו שחש מולכו בקומו מן השבעה, מתמלאת חמימות (עמ' 255), מולכו עומד להשתחרר מן המוות על־ידי כך שיחליט להפעיל את חירותו באהבה, למלא את הריק. התהליך יסתיים בסתו.

סתו: העובר הנולד מן המוות

ושוב סתו. מולכו סרק את רוב אלימותו וגם מזהה את חלקו וחלקה של אשתו במוות. לומד להודות ביחס הדו־ערכי אל אשתו, אהובתו. העובר שביקש להידמם בתוך רחמה של יערה, ממית ומומת בה, יהפוך בפרק המסיים לעובר הנולד מן המוות, עובר החוזר אל המקור, בנסיעה הנוספת לברלין, עם נינה. אותה עולה מרוסיה המבקשת לחזור למולדתה, למקורה. הוא ישן ״בתנוחה עוברית״ (עמ' 312), "עובר־מת. דבור לרחם חזק וגורלי" (עמ׳ 313). מולכו גומר לקרוא את החלק הראשון של "אנה קרנינה" ופותח בחלק השני. זה החלק שבו ידבר טולסטוי מפי לווין על המוצא מחיים "שאין עמהם ידיעה מאין, על מה ולמה הם, ומה הם". בפרק השמיני מברר לעצמו לווין שהחיים אינם רק "התפוררות, יסורים, מיתה ונשיה לעד". מולכו, יש להודות, מאוכזב מן הפרק השמיני של החלק השני. הוא נדמה לו סרח־עודף. מולכו תוהה מה מנע את המחבר לסיים בפשטות במות הגיבורה. ובכל זאת, מולכו ממשיך לקרוא. מולכו — איש ארצי, לא אינטלקטואל, מתחבר באמצעות טולסטוי, באופן לא־מודע אל מה שמתחולל בלאו הכי בתודעתו הלא־יודעת. גופו מוביל אותו אל הלקח הטולסטויאני: כוח ההתחיות שבאהבה, זו שאינה רק תשוקה הנפרדת מזיקה אל היישות האחרת, הממוקדת בעצמה.

על בשרו לומד מולכו את השקפת טולסטוי כי באהבה מתחברת נפש היחיד עם הנפש העולמית. רק כשיתאהב מחדש, ישיב מולכו את אשתו אל חיי־עולם.

הגוש הסכור מן הפרק הראשון, עומד לפרוץ החוצה. "הרי לא בכיתי די על מות אשתי", אומר מולכו (עמ' 273). הוא מצפה לכך שנינה תפרוץ בבכי: "לו היתה בוכה עכשיו, הייתי אולי מצטרף אליה" (עמ' 273). נינה תבכה לבסוף.

כן, נכון, אשתו השרישה בו מנהגים (מקלחות תכופות), חשדה בו בעניייני נקיונות (עמ' 280), אבל להתקלח, מגלה מולכו (עמ׳ 310), יהיה אקט של נאמנות. פולחן הרגל לזיכרה. הוא בוחר בו. הכעס מתרכך: ״קצת פחדתי ממך״ (עמ' 328). זיקה מתעדנת. מתחילה הרגנרציה. צומחים לו שדיים קטנים (עמ' 282), אם כי מתוך שומן כמובן.

מולכו מחזיר את נינה לברלין משום שלא התאקלמה בארץ. באמצעות נינה וגם דרך הגדרת הזוגיות כאקט של בחירה, חודרת ליצירה השקפתו של א.ב. יהושע על זיקה למולדת. לא ביקורתיות. מבטלת, מזלזלת, מבכה, כמו זו של אשת מולכו. לא רדיפה אובססיבית של יושבי המולדת את מולדתם. כרדיפת אשת מולכו את בעלה. לא תובענות המולדת אל יושביה. המולדת לא חייבת דבר. אין לה תביעות. היא אינה משמיעה קריאות ממעמקים מסתוריים. מולדתה של נינה היא אותו מקום שבו היא חשה כבמולדת. רוסיה. המקום שבו יש לה אהוב כביכול, המקום בו נמצאת אהבתה: "יש לה שם כנראה אהוב, הסביר, אהוב שאי אפשר להוציאו משם". מולדת היא בחירה ולא זיקה תלותית. ממש כמו קשר זוגי, כמוגדר ב"מולכו". בברלין המזרחית, בחזרה למקור, בוכה נינה את בכיו. "החרבתי את הרגש בקירבי״ (עמ׳ 324), מודה מולכו, כאילו בכה בעצמו.

בברלין הולך מולכו אל הבית בו נולדה אשתו, ושם התאבד אביה. אל שורשי הסרטן שהוא פרישה מן החיים שבגדו בה מזמן: המעלית דומה בעיניו לתא סרטני (עמ׳ 332). הוא מחזיר את אשתו למקורה, אל הבית שהתעקשה לא לראות יותר לעולם, שם נשבר אמונה עד דק. ילדה המתהלכת לפניו ברחוב מזכירה את אשתו. לא, מולכו לא המית את אשתו, הסרטן החל שם. אבל הוא אשם בכך שהשלים עם המוות יחד איתה, שלא היה נקי מכעסים כלפיה. מולכו מוכן להקרע מאשתו: "כאן אני מוכרח להיעצר, אמר. הרי עשיתי מעבר ליכולתי, טיפלתי בה במסירות־נפש עד מותה, ואם לאחר מותה היא עדיין מושכת אותי אחריה, אני חייב עכשיו לשמור על עצמי״ (עמ׳ 326).

״תחרה נרקמת בין שמיים וארץ״ (עמ׳ 329). גשר בין המיסטי והממשי. בין הדמיוני לארצי. הגישה המיסטית קבעה שהמית אותה. התפיסה הממשית היא שלא כך. התחרה היא הצמיחה מן הקמילה, אותה אחדות טולסטויאנית בין אדם ליקום. נכון, לווין מגיעה למסקנה כי האמונה באלוהים מחלצת אדם מחיי "כרס", חיים שמתחת לסרעפת, חסרי משמעות. אלוהים של א.ב. יהושע במקרה זה הוא האהבה – כהיפוכה של תפיסה בשרנית של מין. תרגולת המין של מולכו בשנת מות אשתו היתה מתה. "מוכרחים ממש להתאהב".

חזרה לארץ, החותנת, אם אשתו, זו שלאורך הספר דרש את הסתלקותה, כאילו גזלה את חיי אשתו וניזונה מהם, גוססת. מולכו, שהתמודד עם המוות, שרקד עם בשרו, שהיה המוות בעצמו, כבר אינו פוחד מן המוות. כיוון שזיהה את אשמתו הריאלית. פגו כעסים. לא יהופנט עוד מקסמיו. "הוא עצמו עלה בדרגה, לא עוד עבדו הנרצע והנאמן, אלא מפקח עליון" (עמ׳ 342). המתה שוב לא תמית את מולכו.

ריקוד המוות תם, נפתח ריקוד החיים. ומוטב לא להיזכר בציורו של אדוארד מונק "ריקוד החיים" כדי לא לאבד תקווה.

שרית פוקס

התפרסם ב-"עיתון 77", גיליון 87, אפריל 1987