הם התחתנו, הגורילה והשופט

נסים (לוי) אלוני ועמוס (לוין) קינן, שני ענקים מהדור האובד, שהקריב את עצמו על מזבח היצירה. גאונים מיוסרים, הלומי קרבות, שגדלו יחפים בחולות העיר, חיפשו את העולם החיצוני ואת התיקון הפנימי ובראו מתוכו את עצמם, ולא במעט גם את שכמותי. לאחרונה ראו אור ביוגרפיות עזות שלהם, ובעצם שלנו. כדאי לעיין, אם טרם הספיקותם

חנוך מרמרי

1// צלופח לא מחונן

פעם הייתי פועל במה מאושר. בלתי עציב. חוח צחוק בין שושני הבכי, אם להשתמש בלשון הקסמים של נסים אלוני. יצא לי לעבוד בגשש, ב״קנטטה לשווארמה׳/ בסבב הופעות ברחבי הארץ. בגיל מסוים להיות פועל במה זה העיסוק הנכון. קמים מאוחר, יוצאים בצהריים וחוזרים לפנות בוקר. רוב הזמן בוהים, ובין לבין מעמיסים ופורקים, מקימים ומפרקים.

הייתי מאושר בגלל הבהייה, ונגעתי בשמים כי ״הקנטטה״ היתה הסרג׳נט פפר של הגששים. המופע העשיר, המגובש והנועז שעשו מעודם. אלוני הוא שכתב וביים את המערכונים, שהיו לאבני הבניין של הישראליות. סצינות סיטקום מבריקות מתובלות בלהטוטי לשון, עירוב נפלא של ניגודים, נמוך וגבוה, מקומי וזר, טריאלוגים מושלמים, ביצוע מרנין.

לילה אחר לילה הקמנו במות באולמות המרופטים של ערי השדה, בעיירות הפיתוח, בבסיסים. כל לילה הדהדו המלים והשירים באוזני, לקול

רעם השתנקותם מצחוק של אולמות מלאים. הייתי אז צלופח לא מחונך המשנן לעצמו את קטעי המעבר והפזמונים הפואטיים שכתב אלוני: ״יפות יפות, כמו רקפות בנקיקים/ חדות חדות, כמו נטיפים במערות/ במנהרות, בבוסתנים/ במיניבוס בין החוחים…״.

2// השתפר לרעה

שלוש שנים קודם, רגע לפני ששת הימים, ואני חייל טרי, השאיל לי חבר תקליט מרוט עטיפה, ״הנסיכה האמריקאית״, ולא קיבל אותו בחזרה לעולם. ״הנסיכה״, כפי שבוצעה והוקלטה בתיאטרון העונות, התיאטרון שנבנה סביב אלוני ושחקניו, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו. את ההצגה עצמה, שעלתה וירדה וכ־1963 ונחשבת לטובה ביותר שכתב, לא ראיתי מעולם, גם לא בחידוש החגיגי וכ־1982 ב״הבימה״. אבל ידעתי לדקלמה במלואה. התאהבתי בקולם החד, הצרוד, של בנאי וחזקיהו, במשפטים המקוטעים, בטקסט המוזיקלי, החתרני, המופרך,

השונה מכל מה שהכרתי. פסיפס קליידוסקופי, מענג, חידתי, עז, מסוגנן, שנתקע בראש. ככה אנשים לא מדברים, קבלו שחקנים ומבקרים.

לא ידעתי דבר על תיאטרון. לא ידעתי כי מקורות ההשראה של אלוני שקופים למדי, כפי שמתארת שרית פוקס ב״נמר בוער״, הביוגרפיה הנוקבת שכתבה על אלוני וחייו. ״מלך בניו יורק״ של צ׳פלין ו״האחים קרמאזוב״ של דוסטוייבסקי ממש מבצבצים מן המחזה, אך אני צרכתי את הטקסטים הללו כאילו הם ״יש״ נפלא בעולם של אין. כל משפט לגופו. עד היום מכות בתודעתי רפליקות משם, כמו ההערה האגבית של הנסיך פרדי לאביו המלך בוניפציוס לבית הוהנשוואדן, שבאה להסביר מהי ארצנו: ״פלשתינה. ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור״. מאז לא נתקלתי בהגדרה טובה יותר למה שהיינו(ועודנו).

ממש באותן שנים הריץ יוסי בנאי את ״אין אהבות שמחות״. שירי בראסנס שתורגמו בידי נעמי שמר, דן אלמגור ואלוני עצמו וכאילו נוצקו מחדש בעברית, בדיוק לגרונו. אלוני כתב למופע את קטעי הקישור הפואטיים, אפופי השנינה, ולעולם לא אשכח את סיפור־שש־המילים הקומי המושלם שכתב בסטקאטו האופייני. מיד אחרי שיר הגורילה ממשיך בנאי, במונולוג קצר שנפתח בשלושת זוגות המילים: ״הם התחתנו. הגורילה והשופט. בגלל התינוק״.

אילו היו אז מנועי חיפוש הייתי מברר אם אלוני הוא הטרום פוסט־מודרניסט הראשון שהגיע אלינו נושא בשורתה של פריז, בירת האבסורד, המופשט והאקזיסטנציאלי. הייתי מנסה לברר איך זה שהאיש שכתב את ״הכלה וצייד הפרפרים״ נכנס לפנתאון הישראליות דווקא בזכות שאלה קטנה, פתוחה, בת שתי מילים בלבד: ״היה מנוע?״.

3// זה הגובה בחוצלארץ, דד

נסים אלוני, לוי מן הבית, לא היה ״בלתי עציב״ כלל. מן הביוגרפיה של שרית פוקס עולה דמות אכולה ומסוכסכת של גאון מיוסר, הגורר ילדות קשה, נעורים אלימים, ומיישם אותה ביחסים אובססיביים ועקרים עם נשים ובחברות עוינת, בוטה וסימביוטית עם הגברים שבחייו. ועל כל אלה מעיב הלם קרב מן החזית המצרית במלחמת השחרור, ויסורי החיפוש העצמי שהולידו, על פי פוקס, את קסם הכישלון שיגבר על תשוקת ההצלחה.

אלוני כתב אחוז דיבוק על מכונת ההרמס בייבי שלו כמעט עד יומו האחרון. סיפורים קצרים, מערכונים, תרגומים, עיבודים ומחזות, שרובם הועלו וכולם נכשלו בקופות. כשכתב מחזה, היה משנה אותו תוך כדי החזרות ובעודו מטריף את הצוות, איבד לא פעם את הכיוון, והסצינות היו נסגרות מצד אחד ונפרמות מצידן האחר. היתה לו עדת מעריצים אבל הממסד התיאטרוני דחה אותו כמאחז עיניים, כמי שלא יודע לבנות מבנה נכון ולברוא דמויות עם ״אמירה אנושית״. הצלחתו הגדולה היתה בכתיבת חומרים לגשש. דן מירון קבע זאת באכזריות מפורשת עוד ב־1975: ״הצגות הגששים הן יצירות התיאטרון השלמות היחידות של אלוני״.

גם עמוס קינן יצר ללא הרף. נער חולות תל אביבי, שאביו הפועל גידף שוב ושוב עד שאיבד את שפיותו. איש מחתרת עם דם על הידיים, לוחם חירות ואפילו מתנקש פוליטי בימי ראשית המדינה. קינן חיפש את עצמו באמנות פלסטית, במחזאות, בתסריטים ובכתיבה ספרותית, זאת בנוסף לטוריו הפוליטיים והסאטיריים. קינן ואלוני, איש איש בדרכו, היו פטריוטים גמורים, שהיגרו מכאן לבירת העולם, פריז, כדי לספוג ואולי להשתלב, אבל שובם היה צפוי. הם יכלו להיות מה שהם רק כאן.
נורית גרץ, שבאה לפריז ב-1963 וחיפשה את קינן רק כדי למסור לו חבילה מהארץ, נשארה איתו מאז ועד היום. היא מתארת את קינן הצעיר הזועם, השתוי, החרמן, הנאבק בשדים שבו ובמחסומי היצירה. החלק החזק ב”על דעת עצמו”, הביוגרפיה הנפלאה שכתבה על בן זוגה ובעלה, הוא תיאור הקשר החזק, המורכב והמסוכסך שקיים עם כריסטיאן רושפור, אז אינטלקטואלית סלון ששולחת יד בכתיבה, ולימים סופרת מוכרת ומצליחה בזכות “מנוחת הלוחם”, ספרה שנכתב לא מעט בהשראתו והשרה לא מעט עליו.

4// מאהב אוהב מאוהבת?

לי כקורא וככותב צעיר, היה קינן מגדלור. מופת של לוחמנות במילים, של התבוננות אל הדרך הפנימית ולא אל צרכיו של הקורא, של הצורך לדבוק באמת ולא לרצות איש. אלמלא היה קינן לא היה חנוך לוין, ולא היינו אנחנו, חבורת “זו הארץ”, אלמלא קדמו לנו “ציפור הנפש” בשנות השישים ו”עוזי ושות'”, טורו ב”הארץ”, בשנות החמישים. ב”ניקוי ראש” היינו אנו אלה שדחקו את רגליו. פחות כבדי ראש, ויותר רואים קהל. יכולנו לטפס לתהומות הבכי לא פחות מאשר לצלול לפסגות הצחוק. דחקנו אותו בלב אכזר, בוכה. רצח אב מתוך כבוד והערצה.
רבות מן ההתחלות של קינן לא יצאו לפועל. ספריו מכרו מעט, מחזותיו נגנזו או שהועלו ומיהרו לרדת, אבל הוא לא ויתר. על פי נורית גרץ, “הוא היה יושב כמה שעות כל יום וכותב…” ולצידו בקבוק הקוניאק המתמלא ומתרוקן חליפות”. קינן היה סאטיריקן מצליח, בייחוד בזכות הטור השבועי שלו ב”ידיעות”. אבל דומה שהוא פעל בעיקר על האליטה ויצירתו לא חלחלה אל הציבור הרחב. לא היה לו “אווירון דוד” משלו, להמריא בו אל הפנתאון הלאומי.
קינן ואלוני הם הדור האובד שלנו. ילדי מגש הכסף ששרדו ואיבדו עצמם לדעת כל יום בעבורנו. שתיינים, גסי רוח, נערצים, שנואים, מותירים מאחוריהם יצירות גמורות ולא גמורות, בקבוקים מרוקנים, מאפרות מלאות, יומנים שקדניים, לבבות שבורים ומורשת נכבדה.

5// מנוחת הלוחמים

בדיוק כשאלוני יצא ב-1956 לפריז – עירם של סארטר, יונסקו ובקט – חזר קינן לביקור מולדת ראשון, כשמאחוריו לילות שתייה, וימים של תהיות וחיפושי דרך. הימים היו ימי “מבצע סיני”. כאן כרתה ישראל ברית עם הצרפתים והבריטים כדי להחזיר את הסדר הטוב לתעלת סואץ ואילו בפריז עסקי האינטלקטואלים בשאלה איך יוצאים מאלג’יר.
נסים לוי, הוא נסים אלוני, הלך לעולמו ב-1998, כשהוא בן 72, בודד, אכול אלכוהול וכדורי מרץ. עמוס לוין, הוא עמוס קינן, שהיה הצעיר ממנו בשנה, בן 81 היום.
אלוני, ממש כמלך גולה במחזותיו, סיים את חייו בזוגיות פתטית עם המטפלת הפיליפינית שלו, דולורס. שרית פוקס מספרת כי דולורס ביקשה ממנו את מגילת פרס ישראל שקיבל ב-1996, והיא אכן תלויה היום בחנות המכולת שלה בפיליפינים, חנות קטנה ומטריפה ששמה “אודרי” (ברגנר?). תגידו אם זה לא רעיון ענק למחזמר?
קינן ספון בביתו מוקף באהבת אשתו ובנותיו, הולך ומתעטף בחומת השכחה. “שם יתכרבל מתחת לשמיכה וישקע בשינה עמוקה ולא יתעורר אפילו פעם אחת באמצע הלילה כדי להושיט יד לחפש בקבוק, לפחות כוס מים, לבלוש מבעד לחשכה, לקרוא לאמא שלו”, מעידה נורית גרץ.
סוף סוף באה מנוחה אמיתית ללחם.