ניסים אלוני, ביוגרפיה, והאשה

ב-20.2.2022 כינה הסופר והמשורר יצחק לאור את פוקס "קסנדרה", בפוסט שהעלה בפייסבוק. לאור השווה את פוקס לקסנדרה הרואה מה שאחרים אינם רואים והאחרים מתנגדים לשמוע לה. לאור ייחס לפוקס את "נקודת הראות המהפכת של האשה" שכן הבחינה בפוסט טראומה של אלוני שהתהוותה ביחסיו עם אביו ובאירוע קשה במלחמת תש"ח.

הדיון הישיר בספרה של פוקס מתחיל בסעיף 11.

הסעיפים 1-10 עוסקים בביקורת על הביקורת של המתרגם דורי פרנס, על ספרו של יהונתן גפן אודות נסים אלוני. לאור מאשים את פרנס, בהשתקתה של "קסנדרה", כיוון שלא הזכיר את הביוגרפיה של פוקס בביקורתו על גפן. בדיון סוער למדי שהתפתח חשפה פוקס שדורי פרנס הוא העורך הסמוי והמסתתר של ספרה "נמר בוער".

https://www.facebook.com/yitzhak.laor/posts/5593203770706490

הטקסט של לאור במלואו:

  1. דמותו של נסים אלוני כ״אב״ ממשיכה לרתק את ״הבנים״. היא מעניינת את מי שאהבו את נסים אלוני, מחזאי גדול, במאי גדול. את מי שראו את הפקותיו הגרנדיוזיות והם הולכים ומתמעטים. מרגשת החזרה אליו.
  2. רתיעתו של חנוך לוין מכתיבה מעריצה של מבקרי תיאטרון והמשפט (שמקורו ביידיש): ״אל תרימו אותי, כדי שלא תפילו אחר כך״, התבססה בין היתר על גורלו של אלוני אצל מבקרי התיאטרון. הם סגרו את הגולל.
  3. ופעם, ב-1991, אני חושב, כינס לוין פגישה אצל מיקי גורביץ׳, שאותו אהב והעריך יותר מכל במאי אחר, ובין שאר ההחלטות שהתקבלו בפגישת אנשי המקצוע, היתה היוזמה להתחיל להוציא לאור את מחזותיו של אלוני. (עד אז היה רק ״הנסיכה האמריקאית״ – בדפוס, הוצאת עמיקם, אני חושב).
  4. כשסיפר מיקי לנסים שחנוך ממש אוהב אותו, נדהם אלוני. אנחנו מדברים על כמה שנים לפני מותם של השניים. ״הוא אוהב את המחזות שלי?״.
  5. נו, אתם מבינים. אלוני לא היה מסוגל לכתוב מלה גסה, ולא לעסוק בסקס. ״הנסיכה האמריקאית״ היא המפתח להשוואה בין שני המחזאים. השוו עם ״הזונה מאוהיו״ של לוין. חובה.
  6. ככה צריך לכתוב ביקורת. הצעות למבט מחודש. סלחו לי על הרהב. מבקר בלי אינטואיציות צריך ללכת לאקדמיה. השכר שם הרבה יותר טוב. ותופסים תחת, שלא נדע.
  7. ובכן, הבנים אוהבים את האב אלוני. אחרי מותו. לפני כן, למזלו, לא היה אב. היה חבר בודד, אם אני הבנתי נכון. לא מזמן הועלתה הצגתו האחרונה שמעולם לא הגיעה לידי גמר. מאראט פארחומובסקי – האנרגיה הכי גועשת בתל אביב, אוהב גדול של אמנות – את הצגתו הבלתי גמורה של אלוני ״האם יש מקקים בישראל?״ הבמה באולם הניסיוני לא הספיקה לשפע ההברקות של הבמאי ולשחקנים הנפלאים. היא היתה עדות למה שלא מעלים יותר על בימות התיאטרון שלנו.
  8. מגיעים לעיקר: ברשימת ביקורת שכתב דורי פרנס, מעריץ גדול של אלוני ואיש תיאטרון בכל רמ״ח אבריו, מתרגם, מעבד, מוכשר מאוד ומה לא, פרנס קטל את יונתן גפן, שכתב ביוגרפיה של אלוני.
  9. לא קראתי עדיין את ספרו של גפן, שאני אוהב מאוד את כתיבתו, ולפני חמשים שנה, כשדיין היה שר הביטחון, ואני הייתי קופאי בסינמטק, נהניתי לומר לו: ״אין כרטיסים, אפילו לא למשפחת דיין״, ואני מתבייש על זה עד היום, אבל ככה היתי כשהייתי סרבן מקולל. כך או כך, אני אוהב את גפן. לא מכיר גם אותו. אני בכלל לא מכיר אף אחד מ״הדור שלי״. את הספר אקרא. תייגו אותו אם תוכלו. תגידו לו
  10. הביקורת של פרנס היתה שוצפת-קוצפת על טעויות עובדתיות רבות, לטענתו. זה יתפתח לקרב גברים של ממש על כבוד המת.
  11. אגיע לנקודה שלמדתי ולימדתי מהסרטים של דגלאס סירק: נקודת הראות המהפכת של האשה. (גם קיוקור וגם בילי ויילדר לימדו אותנו מה עשו ההומואים של הוליווד בעזרת גיבורות מביטות על גברים, אבל זה לא שייך).
  12. מה שבלטה בעיני יותר מכל ברשימה של פרנס – קראתי פעמיים כדי לראות אם אני טועה – היעדרותה הגמורה של הביוגרפיה היחידה, עד זו של גפן, ביוגרפיה מצוינת מאת שרית פוקס, ״נמר בוער״, יוצאת דופן בעשורים הללו. לא עתיקה. ראתה אור בסך הכל ב-2009.
  13. אלוני הרבה לעסוק באדיפוס, כותב פרנס, והוא קרא כל עיבוד אפשרי לאדיפוס.
  14. האם רק אשה העזה לכתוב שאחת משתי הטראומות של אלוני בדרכו אל ״הדחתם של מלכים״ (היה מאוהב בתימה הזאת במחזות שלו) היתה אב מכה?
  15. הטראומה האחרת שפוקס מתעכבת עליה היתה זוועות המלחמה שחווה בתש״ח בחזית הדרום. גם כאן נפלא הניתוח שלה כדי להבין את מה – שאני חושב – הוא מקור ההססנות ה״אובססיבית״ של אלוני הגדול, הוא נע מסביב לטראומה, לא מביט אל תוכה. הוא נזהר מהפוליטיקה כמו מאש.
  16. האובססיה היא תמיד בימוי מפואר של כישלונך-שלך. כאן הרי צריך להתחיל כל דבר הנוגע באלוני ובהימנעויות שלו.
  17. בזמנו, כשסקרתי את ספרה של פוקס ב״הארץ״, חשבתי שהיא התעלמה משוליותו התל אביבית כילד טורקי מפלורנטין בתל אביב של שנות השלושים והארבעים. איפה באה לשונו משם לידי ביטוי? בייחוד אצל הגששים. במחזות בנה תחביר עברי מיוחד. בתקליטים של ״הנסיכה האמריקאית״ אפשר לשמוע את הסטקטו שלו. יוסי בנאי דיבר אלונית.
  18. עד כדי כך היה אלוני ״משולב״, שהבימה הזמינה אצלו את ״דודה ליזה״ לכבוד יובל ציוני על חלוצים מרוסיה. וכאשר עשה את הדבר הגדול ביותר שראיתי על הבמה, ״הצוענים של יפו״ בהבימה, טרף את כל הקלפים ושיאה של ההצגה ערבל הכל עד כדי ״בשום מקום שאפשר״. לראות את גדולי הבימה ״משתטים״, מסקין רוקד כדוב, זה היה ה-side kick
  19. מוזרה בעיני התעלמותו של פרנס המקצועי כל כך מן הספר של שרית פוקס, לא רק משום שהיא השקיעה עבודת שנים בספר, ואין ביוגרפיות אחרות, אלא משום שפרנס, למיטב ידיעתי, היה שותף כלשהו בעבודתה ומכל מקום הכיר היטב את הספר.
  20. ולא את כבודה של פוקס אני מבקש, כבודה מצוי בספרה. (וגברים שהגנו ״על מבושי האב״, מפני אשה, לא יכלו לטעון שהיא הציצה לאלוני בסדינים). אבל די ברור למי שמתעניין בזירה האדיפאלית לראות איך מושתקת קסנדרה. ולא בכך ענייני.
  21. את כבודה של הסוגה הזאת, רצנזיה, אני מבקש. כמה ביוגרפיות נכתבו על אלוני לפני הביוגרפיה של יהונתן גפן? אחת. ולא מזכירים אותה, דווקא משום שהיא טובה?
  22. הלו, עדי. הנה עצה. אתה מקבל ספר ורצנזיה, בדוק אם נכתב עוד משהו. סוף סוף מינו ל״ספרים״ עורך אינטלקטואל ולא שוחר טראפיק כקודמתו. ניסיתי לתייג את דורי בכל דרך ונכשלתי. אם תראו אותו, תגידו לו

במהלך הדיון בין המגיבים באותו פוסט מתאריך 20.2.2022 בו התרעם לאור על שהמתרגם דורי פרנס לא הזכיר את הביוגרפיה "נמר בוער" במאמר שפרסם על ספרו של יהונתן גפן "פרצוף של צועני" על אלוני – גוללה פוקס את היסטוריית יחסיה עם דורי פרנס:

"הכרתי את דורי מאז היה בן 14 בערך. הייתי מורתו בחוגי המחוננים של אריקה לנדאו ז"ל בחוג לחשיבה יצירתית. היינו מאוד קרובים אז ומאז ליוויתי את דרכו הציבורית בעיתון בו כתבתי בקביעות על תיאטרון, "מעריב", כי האמנתי בו ואף אהבתי אותו מאוד.10 שנים מפרידות בינינו. נולדנו שנינו באותו תאריך.27.5. ליוויתי אותו גם בלבטים משמעותיים.

וגם צחקנו הרבה כשנפגשנו. הרגשתי כאחותו הבכורה.

באופן טבעי הוא היה הקורא הראשון של טיוטת הספר. כשסיים לקרוא התקשר אלי בקול חנוק מדמעות (אין לי ביטוי צעיר יותר לתאר את מה ששמעתי) ואמר שזה נפלא. קשה לי לזכור מי משנינו הציע שהוא "יערוך" את הספר. למה במירכאות? כי היה לי עורך מלווה, ידידי רוני פיסקר, שקרא כל פרק והעיר הערות. כך התקדמתי במשך שנה, לאחר 8 שנות מחקר, לכתיבת הספר. דורי העיר בעדינות (בדיעבד אני חושבת שבעדינות יתר) פה ושם, הציע ציטוטים נוספים (כמובן שזכר בעל פה אך בדקנו),עובדות נוספות לחיזוק דברי בטיוטה. סגנן מעט מאוד. מדבריך(ענין של ניסוח) עלול להשתמע שבזכות מעורבות דורי הספר יצא נפלא. דורי יהיה הראשון לתקן אותך.

כן. אני זוכרת לצערי שנוכח הפרק על יחסי נסים ויוסל דורי חייך במבוכה ואולי ניסה להזהיר אותי שיוסל לא יקבל את ניתוח היחסים-בחדווה. אף שלא חשתי אז שאני פוגעת, חבל שלא הקשבתי לו. כי סביבי הריעו לספר עורך הדין, ידידי אלי זוהר,(משרדו בדק את הספר משפטית), עינת יקיר העורכת הלשונית שהיא סופרת המוערכת, וכאמור איש התיאטרון רוני פיסקר.

יש לי על מחשב ישן שני מיני עותקים :"נמר בוער לפני דורי" ו"נמר בוער אחרי דורי". את מוזמנת לעיין.

דורי ביקש לא להיקרא עורך בפתח הספר (גם לא קיבל תשלום) – אני מניחה שלא רצה להתגלות בפני משפחת ברגנר אליה היה קרוב. אולי היתה זו הצעת הסוכן שלו.

כשיצא הספר לאור דורי רץ לסטימצקי נדמה לי, או לחנות בבזל שנסגרה כבר, לראות אם הספר נקנה. כאילו ספר כזה נועד להיות "בסט סלר". עד כדי כך היינו קרובים.(את השלט "בחירת הצוות" שנתלה בסטימצקי בקניון רמת אביב, לא הספיק לראות, כי יד נעלמה שפעלה בכמה רמות נגדי דרשה להסירו.)

כשיצאו שלוש ביקורות כמעט בו זמנית(לצד אחרות, טובות) תוקפניות מעבר למה שראינו בארץ אפילו עד היום, הפצרתי בדורי שנחשב לבקיא ומקורב לאלוני לענות למבקרים.

דורי נמנע. עד היום אני מאמינה שסוכנו ב"ייצוג 1" יעץ לו להימנע. השערה שלא בדקתי. התקשיתי להאמין שהפנה לי עורף. ברור לי שכאב את כאבי.

השנים חלפו וכשאחי האהוב מכל נפטר כתב לי דורי בפייסבוק "את היית המלאכית שלו". כשהגיע לנחם אותי נפלנו זה בזרועות זו. הכעס שלי, רגש האשמה שלו, היו מעורבים בחיבוק העמוק. שנינו אנשים חפים מרוע.


בתגובה לדיון שהתפתח בפייסבוק (ב-21.1.2022) בעקבות ביקורתו של ירון פריד מבקר הספרות של מעריב, על ספרו של יונתן גפן אודות נסים אלוני, בה הבחין בין "ספרה המעולה של שרית פוקס "נמר בוער", לבין סרטו "הסביר" (כניסוחו של ירון פריד) – של דורון דג'רסי על נסים אלוני, כתב פרופסור שמעון לוי בתגובה: "הספר של שרית על אלוני הוא אישי בה במידה שהוא מרתק. גם על יוצרים אחרים התארגנו קבוצות משמיצות – ביחס למה שכתבו עליהן מבקרים – ואוהדים. שרית הבינה לעומק את הלם הקרב של אלוני וכתבה עליו נפלא. ועשתה זאת ברגישות זהירה ותבונה רבה."

ירון פריד, "פרצוף של צועני": מפגש פסגה חד פעמי שמעורר תחושת החמצה | מעריב, 21.01.2022

https://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-892638