חנוך ואני: דוד לוין נזכר באחיו

עשר שנים לאחר מות אחיו הקטן, מדבר הבמאי דוד לוין, בראיון חשוף במיוחד, על חנוך. מהילדות המורכבת בצל האם הקשה ועד עולם התיאטרון המסוכסך שהבריח את דוד מהארץ. על הנשים, הכעסים, הגעגועים, הנחמות ועל הכמיהה לחמלה וחיבוק

"תגיד, אתה חושב שחנוך היה יכול להינצל מהסרטן ולחיות איתנו היום?", אני שואלת את דוד לוין, האח הבכור, שחי בסקוטלנד. "אמרתי לו, צעקתי עליו", צועק דוד לוין מאדינבורו לתוך מיקרופון הסקייפ ומפצפץ לי את עור התוף. "אמרתי לו שיילך שוב לרופא. אבל חנוך היה עדין. לא רצה להטריד את הרופא. הרופא אמר 'זה שום דבר', ובמקום להגיד 'אני רוצה בדיקה', חנוך קיבל את זה כדי לא להטריד. אפשר היה לגלות ולרפא. חנוך היה איש כזה. גם איש קשה מאוד וגם עדין מאוד".

כמו שכתבת בשיר, אחרי מות חנוך: "כבן בית חדר בו המוות/ הלבין פניו/ בעדינות גע/ וגם אם הנשמה לא תהלל יה/ בעדינות./ לחיקך./ אבי מעדינות רכה היה. אחי מעדינות קשה בנוי./ ניחן בגאונות, הוא עמל./ טורח, מקפיד לעשותה/ צרופה. נחלת הכלל".

"זה נכון. במובן הזה חנוך היה דומה לאבא. היה לו גם את החיוך שהזכיר את אבא, חיוך כזה…משהו לא נורמלי. והעיניים שלו היו של אבא. חנוך ירש את הקסם של אבא. בגלל עדינותו הקשה חנוך לא התרשם מאלה שביקרו אותו ולא מאלה שהחמיאו לו. הוא לא התכופף כשהמטירו עליו אבנים, ולא הלך על בהונות כשהיללו אותו. הייתה בו יכולת לא לרצות שיחבבו אותו באופן פרטי. זו הייתה גדולה. הוא היה אדם צנוע וההתייחסות הזאת נבעה מתוך שימור עצמי. מי עוד מבין הגדולים כתב ברצף כזה? לא פינטר ולא ארתור מילר. אולי סמואל בקט".

דוד לוין. צילום: ווטי צ'אנג

חמש שעות, שתי שיחות, שיחות מחשב, באמצעות הסקייפ. דוד לוין, בן 75, זכר מימיו בארץ את הצחוק המתגלגל שלי, וזה נראה קרוב מספיק כדי לקיים שיחה כזאת אחרי 20 שנים. הבהרתי לו שהצחוק ההוא נעלם.

בשיר על אביך ואמך, "זה הזמן", שהתפרסם בכתב העת "מטעם" אתה מספר על הוריך ש"מתו אלף מיתות בעל כורחם. אבי ואמי שדאגות פרנסה היו כל הימים לחמם". ואתה, בשיר, מוריד לאבא ארוחת צהריים לתוך בור.

"אבא היה נפש חבולה. בן אדם שמה שלא עשה – לא הצליח לו. איש אלגנטי, אציל נפש. לא היה לו מזל. בין שאר עבודותיו חפר בורות ספיגה, לפני שהיה ביוב, הכול הלך לשם. הייתי מביא לו ארוחת צהריים ומשלשל אותה לתוך הבור בדלי. עגבנייה, לחם, גבינה. זה מה שאני אוכל עד היום בבוקר. הוא היה איש אופטימי, אוהב תיאטרון. אמא הייתה חמורת סבר".

במהלך השנים הוציא דוד לוין סדרת ספרי שירה. בשנים האחרונות בית השירים שלו הוא "מטעם". "מאז שהגיע השיר הראשון של דוד לוין, לא הפסקנו לפרסם את שיריו", אומר יצחק לאור, עורך כתב העת "מטעם". "אני אוהב את השירה הזאת. הלשון שלו גבוהה, מתוך אירוניה מסוימת שחלק מבני הדור הזה יודעים לעשות בה שימוש. באופן טראומתי, האח חנוך נעדר מהשירים. אי אפשר לא לראות את זה: שירת אמת היא תמיד גם עקיפה של מה שהשירה קטנה עליו. ומה שעבר בין השניים לא ייפתר בשירים".

אפילו כשהוא שנא

ישראל לוין, יהודי ירא שמים, נפטר כשהיה בן 49. דוד היה בן 21, חנוך בן 13 כמעט. דוד, שהיה אז עוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, קם ונסע כעבור שנה לאנגליה עם עשרה דולרים בכיס. הוא קיווה להתפתח ולהיות במאי סוף סוף. חנוך, אחיו, היה אולי אומר על כך שבלונדון "הייאוש נעשה יותר נוח".

בלונדון קשר לוין קשר עם מנהל תיאטרון הרויאל קורט, מעוז של פריצות דרך. ישב בחזרות מול שחקמ נים כמו פיטר אוטול, מייקל קיין, אלברט פיני. זה היה בית הספר שלו לבימוי. בלי כסף, כי לא היה. ובתל אביב, חנוך שלמד בתיכון יצא לעבודת ערב כפקיד, אמו התחילה בשטיפת רצפות והתקדמה לעצמאות כפקידה במשרד החקלאות ("די, עזבי", מתחנן דוד לוין, "זה מציק לי").

לוין, עזב את הארץ בטריקת דלת. צילום: ווטי צ'אנג

ייתכן שחנוך לא סלח מעולם לאחיו על הנטישה. קודם הולך אבא ואחר כך האח הבכור. לפני מותו של חנוך התקיימה ליד המיטה שיחה קשה בין האחים. איש לא ידווח לנו מה נאמר בה.

כתבת בשיר על אביך, "אין יום בו אינך שובר את לבי".
"אני רוצה להגיד לך, אבי חסר לי היום יותר מאשר לפני 40 שנים. מי לא רוצה אבא. נו, מאיפה אביא אבא?".

ואח?
"אוי, תשמעי, מה את מדברת. אין יום שאני לא חושב עליו. אפילו כשהוא שנא אותי, אהבתי אותו. כי היו לו כעסים גדולים. גם על זה שלא הגעתי להלוויה של אמא, כי הייתי בתוך חזרה גנרלית של אופרה שביימתי בגרמניה. אבא מת לפני הבר מצווה של חנוך. אחד הזיכרונות הכי חזקים שלי מאבא הוא כשהייתי בן שלוש, בלול, בדירה בשכונת נווה שאנן בתל אביב, ואבא זימר מין פרק חזנות. התחלתי לבכות בכי נורא, אמא נבהלה. הם לא ידעו למה אני בוכה".

ואתה יודע למה?
"בוודאי. כי היה בשירה שלו עצב כזה, מין נשיאה למרום של בעל תפילה שמבקש טוב על בניו ובנותיו. אני זוכר את זה כמו היום".
הורים במחזות של לוין הם לפעמים דמויות שאינן יכולות לקיים את ההבטחה להגן על הילד מפני כאב.
"על עצמי אני לא יכול להגיד, אבל אצל חנוך, כן, הגעגוע שאין לו מענה. תראי, אני חושב שחלק גדול מהמחזות שלו הם מחזות של בעל תפילה שמבקש על נפשו, חמלה, געגוע, חיבוק. ביסוד הכתיבה שלו יש כמיהה גדולה, לא רק לאביו, אלא לאב הרחמים".

"חנוך היה נוח ונעים ממני". צילום: ווטי צ'אנג

כמו מוזיקת החזנות של אביך?
"כן. הילדות שלי לא הייתה קלה, אפשר להגיד. הוריי הגיעו איתי מפולין, מלודז', כשהייתי בן כמה חודשים. אמי הייתה בפולין בת טיפוחים נערצת בשל שכלה. כאן לא העריצו אותה והחיים היו קשים. האמת היא שחנוך היה נוח ונעים ממני. קודם כול, הייתי ילד ראשון, היא הייתה צעירה, לא ידעה איך לטפל, לא הבינה עברית".

הילד קצת מפריע.
"כן, וקצת לא ברור לה. נראה מבוהל. זאת הייתה הבהלה שלה שדבקה בי. עד שאבא נפטר, הילדות של חנוך הייתה הדבר הכי יפה שקרה לו. הוא היה מוגן. אהבו אותו. טיפלו בו. שלחו אותו לקייטנות. הוא היה הילד הטוב. אני הייתי הילד הרע".

ואז נעזב לנפשו, וגם על ידך.
"כן, לצערי, זה מלווה אותי עד היום. לא הייתה לי ברירה, פחדתי להיתקע, להישאר כל חיי עוזר במאי, לא ידעתי מה אעשה בכלל בחיים. חנוך אמר על זה 'אני מבין', אבל אני לא בטוח שקיבל".

כמעט 20 שנים חי לוין עם אליסון ריאך, מנהלת מוסדות אמנות, קודם בלונדון ואחר כך באדינבורו, שם הם מתגוררים עד היום. הוא קורא לה בשם סקוטי, כותב לה שירי אהבה. מצאתי בארכיון כמה כתבות על אהובותיו המתחלפות, היפהפיות של דוד לוין. "ראיינו אותי על דברים שונים ובסוף פרסמו רק את זה", מתנצל דוד על התרברבות שמזכירה את הגברים במחזות של אחיו, אלה שדווקא חושג בים שהם בלתי ראויים ומנופפים בכרבולת.

חנוך לוין לא נסע הרבה בעולם. "הוא לא אהב לנסוע", על פי דוד לוין. במחזה של חנוך לוין "אורזי מזוודות", אנשים די עלובים נוסעים, חוזרים ונוסעים, אחוזי דיבוק. באותו מחזה מופיע השיר האירוני על לונדון שאינה מחכה לי, אבל הייאוש בה יותר נוח.
מחכים למעידה
דוד לוין נודד מגיל 50 בערך, אחרי שהתגרש מאשתו השנייה, בין גרמניה, שוויץ, דנמרק, לונדון, סקוטלנד. בדרך היו בדידויות, אהבות שכשלו. במסעותיו ביים לוין בין השאר את "אנטיגונה", "הסוחר מוונציה", "פר גינט", "מות דנטון" ו"גטו" של סובול.

כשחזר מלונדון, מנסיעת הלימודים שלו, נתנו לו לביים בתיאטרון הקאמרי תיאטרון ילדים ("אי המטמון", שהצליח) אבל לא הצגות לגדולים. הוא הציג בצוותא, ביים מחוץ לתיאטראות הגדולים את פרננדו ארבאל, את מרגרט דיראס, עד שבא דיוויד וויליאם, שהיה אז מנהל הבימה ושאל "למה לא נותנים לו לביים אצלנו?". ואז החתימו אותו בהבימה. אחר כך הפך למנהל הבימה. מנהל מעניין ומקורי, שבחירותיו היו נועזות לאותה תקופה. בין היתר טיפח את הבמאי מיקי גורביץ', הביא את דוד אבידן לתרגם את "המלט" וייבא במאים חשובים מחו"ל.

על תקופת הניהול המייסרת יוצא ללוין לדבר איתי באובססביות כמעט. צריך לומר, עשו לו את המוות בארץ, מבפנים ומבחוץ. יוסף מונדי, מחזאי הפרא האוונגרדי, ירק כשעבר ברחוב, על אף שלוין זוכר שהציע לו לביים מה שביקש, מבקרי תיאטרון ערערו על הניהול שלו, ובתוך התיאטרון ארבו לו השחקנים הוותיקים וחבר הנאמנים, שחשדו בו בכלל שהוא איש "מצפן" האנטי ציונית (והוא לא היה), מחכים למעידה שלו.

אפילו "אמא קוראז'" של ברכט נראתה להם הצגה מסוכנת כשלוין מביים אותה. התלוננו שהוא מעלה רק שמאל, והוא הזמין את "הכתובה" של אפרים קישון הימני. אז נפתחה מתקפה על הצגות קלילות במשכן הלאומי הקדוש, "הכתובה", כמו גם "פילומנה". לוין ניסה להסביר שהמחזאי של "פילומנה", אדוארדו דה פיליפו, הוא מחזאי גדול. ההצגה הצליחה, אבל לוין נאשם בפזילה לקופה. ככה קראו לזה אז.

דוד לוין צילום: ווטי צ'אנג

היום יודעים ששימור הרייטינג הוא חמצן לקיום תיאטרון ממסדי בארץ. כשליהק את מוחמד בכרי ל"הדיבוק" התפלצו השחקנים החזקים בהבימה ("לא עשיתי את זה בכוונה להגיד משהו, הוא פשוט שחקן טוב"). בתקופתו עלה בחדות מספר המנויים. הבימה נסעה לפסטיבלי עולם והצליחה.

"מעולם לא שמעתי את המילה 'תודה'", הוא אומר. "מעולם לא שמעתי שחקן מדבר בשבח חברו. ככל שהצלחנו גברה החתרנות מבפנים, ואלה מבחוץ שעשו הכול, תוך גיוס עיתונאים, על מנת לערער ולחרף. אני יודע שהדברים שאני אומר הם קשים, אבל כך היו הדברים. ויש בידי קבלות".

כמעט שנה לפני תום הקדנציה שלו, שאמורה הייתה להסתיים בסוף 1985, החליט דוד לצאת מהבימה ומהארץ. הוא לא הרגיש בן נאהב של הישראליות. "הייתי קרוב לגיל 50. חששתי שאחלה, שאאבד כל שליטה עצמית. חשבתי שנכון יהיה להתחיל מהתחלה בזירה אחרת, בליגה אחרת. ושיחקתי באמת בליגות יוצאות מהכלל, עשיתי דברים שלא הייתי עושה בארץ. אני נשמע נרגן? טעות. כל חיי איחלתי וביקשתי לעצמי דבר אחד והוא שלא אגמור כזקן נרגן נרגז וקובל. אינני כזה. לא אומר שאני איש מלא שמחה. אבל אני זקן חייכן ושבע רצון".
נשים גבוהות ומצליחות
אל החדר של לוין באדינבורו נכנסת אשתו סקוטי. היא אומרת בעברית פעמיים את המילה "די". "מה, היא יודעת עברית?", אני שואלת, "לא", הוא עונה, "רק 'די'. ואני לא אומר עליה אף מילה כי היא תתגרש ממני, ואם תתגרש, אני לא דוד יותר".

תגיד, מי זאת "האישה המופלאה בתוכנו", כשם המחזה של חנוך? זו אישה שאי אפשר ממש להגיע אליה וגם אין צורך, כי מיד רוצים אחרת?
"זה עורק חיים שצריך להזריק לו ריגוש. כשהכמיהה מתממשת היא איכשהו מתגמדת. הממשות מגמדת אותה".

שני אחים ונושא משותף, אולי שניהם רומנטיים, חושקים בחשק?
"במובנים מסוימים אנחנו מאוד דומים באופי. גדלנו אצל אותה אמא. היו לה תכונות מופלאות, אבל השיפוטיות מאפילה: 'תעשה ככה, תעשה את זה'. קשה להגיע אליה. אני לא רוצה לפרש. לא יודע, כשם שאיני יודע למה אני אוהב נשים גבוהות ומצליחות. על מה אמר חנוך 'דוד, יש לנו דם מורעל?' על כל הדברים האלה, גם".

במה השפעת על חנוך כאח בכור בתחום התרבות?
"קודם כול, לקחתי אותו איתי כשהייתי מנהל במה, לקאמרי. הרצון שלו לעסוק בתיאטרון צץ, אני חושב, כשראה אותי בלהקת פיקוד מרכז. זה שיגע אותו. הנה, אח שלו עומד על במה ומצחיק אנשים. בתחום הקולנוע, אני זוכר שלקחתי אותו ל'נס במילנו', של דה סיקה. זה השפיע עליו כל חייו. המשיכה למוזיקה של נינו רוטה באה משם".

למה אתה מתגעגע בארץ? לשבת אחים טובים גם יחד, כמסופר במחזות של חנוך?
"לרוע אני לא מתגעגע. אבל זאת המולדת שלי, חסרה לי השפה, חסרים לי שני בניי (בן ואסף, ילדיו מאשתו ניצה. בן הוא מחזאי ובמאי, אסף הוא במאי אופרה ויועץ אסטרטגי לחברות – ש"פ). תשמעי, כל השנים שלי בלונדון ובסקוטלנד לא שמעתי אף אחד אומר על מישהו 'הוא נמוך, היא שמנה, הוא מכוער'. כל ההתעללויות הקטנות בבני אדם. אף אחד לא מעז. כל מערכת היחסים שונה".

התעללות מביאה אותנו אל חנוך לוין. הוא תיעד אותה בגרוטסקיות אכזרית.
"הוא ידע כל מה שיש לדעת בעניינים האלה. זה הרי חלק עצום מהכתיבה שלו. הרוע. מה אגיד לך? בלשון המעטה, יש הרבה רוע בארץ. אולי זה העניין אצל יהודים: החלק העליון שואף למעלה והחלק התחתון מכוון לכיוון ההפוך. עד כמה שנוכחתי בארץ, לצערי גובר הרוע. יש גם רוע שבהתעלמות. חיפצון. חנוך באמת ניסה לבטא את זה. יש יסוד מוסרי חזק מאוד אצל חנוך".

אבל היו תקופות, ואצל חלק מהאנשים זה נתפס כך עד היום, שזיהו את חנוך עם החומרים האכזריים של המחזות שלו. כלומר, אם אחד הגיבורים שלו שואל למה הוא צריך את האישה כולה, כולה מלאה שאריות, משליך את המיותר ונשאר עם שדחת: שדיים ותחת, זה נתפס כאופן הראייה שלו. כנ"ל לגבי קקה, פלוץ, קונדום. שלא לדבר על ציצקיבה.
"הם לא הבינו את חנוך בעל התפילה. הוא התריס נגד כל המידות הקטנות האלה. אלה שראו בו נפש מלוכלכת, סליחה, הם ראו את מה שאצלם. את השתקפותם. זה מה שראו וידעו על עצמם. הלו הלו, אנשים אומרים ועושים דברים איומים. רק לא אוהבים שמייחסים את זה להם. על הבמה הכול מוקצן. הוא לא שונה מגוגול או מדוסטוייבסקי או מאוריפידס. הוא סק בחמרים הבסיסיים שמהם בנוי אדם. בכוח הכתיבה המופלאה שלו הוא הפך ציבור אדיר שראה בו אויב, לקהל שלו".

"מלכת אמבטיה", הסאטירה על תאוות המלחמה בארץ שהעלתם יחד בתיאטרון הקאמרי ב-1970 -חנוך כתב, אתה ביימת – שיתקה את שניכם לזמן מה. הקהל הוריד אתכם אחרי 22 הצגות. הפכתם למעין מצורעים.
"חנוך הפך אויב העם מספר אחת. לי לא נתנו שנתיים עבודה. חנוך הפגין על מדרגות הקאמרי ואני אמרתי 'זה לא יעזור'. הוא קצת כעס עליי. הוא עמד למעלה ואני למטה. אנשי שמאל שהיו שם נעלמו כשראו צלם עיתונות מתקרב. ביטלו לי חוזים בהבימה. שמעון פינקל היה המנהל. כשהגשנו לו את 'חפץ' הוא קרא לנו זלמן וקלמן, על שם זוג משוגעים תל אביבי משנות ה-20. לחנוך לא הייתה עבודה. הוא לא הסכים לכתוב לעיתון. 'זה מרעיל', אמר. היו בו כוחות".
הבנתם שעשיתם תיאטרון אופוזיציוני בתוך ממסד ומשכתם אש נוראה אליכם?
"לא עד כדי כך. עשינו את'קטשופ' בהקברט הסאטירי, במרתף בתל אביב, שנה לפני כן. זו הייתה חוויה טובה. כשעבדנו על 'מלכת אמבטיה' בקאמרי, זה היה במלחמת ההתשה, הייתה תחושת לחץ נוראה. אחת הסגולות של ניהול טוב היא שאם החלטת לעשות משהו, תעמוד מאחורי ההחלטה שלך. אל תראה לי שאתה בלחץ. אם אתה מפקד, אז תפקד. הקאמרי הוא תיאטרון בורגני והם התגנדרו בתוב ?נות שמאליות. אני לא בא בטענה, אגב".

מה אפשר לומר על חנוך לוין במלאות עשר שנים למותו?
"אני רוצה להגיד משהו על חנוך. אני חושב שמאז מלחמת העצמאות, חנוך הוא הדמות המרכזית והדומיננטית ביותר בתיאטרון הישראלי. חנוך עשה משהו שמעט יוצרים עשו, ואת הישראלים שבהם אפשר למנות על יד אחת.

קודם כול הוא יצר ברצף במשך 35 שנים, טובים פחות, טובים יותר. תמיד דומיננטים. שנית, בד בבד הוא עשה קהל. חנוך לוין מעלה את הקאמרי ולא הקאמרי מעלה את לוין. הוא עשה קהל וגם הקים דור של שחקנים. זה גדול בעיניי. הצליחו בזה אוריפידס, מולייר, ברכט, שקספיר. זה הרי דבר אדיר".

סליחה , אבל מה היה העניין של חנוך עם דג מלוח? גם גוגול אהב להזכיר דג מלוח ביצירות שלו.
"חנוך נורא אהב דג מלוח. כל כך אהב שהיה ממליח דג מלוח".

אולי יש לך תמונה של שניכם כילדים?
"אין לי. הלוואי שהייתה לי. לא היינו מהמצטלמים. יש לי תמונה של אמא ותמונה של אבא. נו, מה אני אגיד לך? אין לי! אין לי!".

שוב דוד צועק. המיקרופון שלי מתכווץ בבהלה. ברקע שומעים את סקוטי אומרת בקול רך "די".

 

"תרבות" מעריב – 22.8.2009