אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק
יוסי בנאי ותיקי דיין ב-"מלאכת החיים". אחת ההצגות היפות והמשעשעות שאפשר לראות בארץ
את הידיים הנלפתות בחושך, באולם התיאטרון, אני זוכרת מההפקה הראשונה של "מלאכת החיים" לפני עשר שנים בהבימה. הידיים של מנויי תיאטרון ותיקים, זוגות מרופטים מחוסר תשוקה, שלוין גואל אותם במחזה המופלא שלו מתחושת הספק והבוז העצמי הכרוכים בחיי הנישואים שלהם. כמו לפני עשר שנים, אני מבחינה באולם בית ליסין באותה הצטנפות פתאומית מול לביבה ויונה פופוך, שמזכירים לקהל את עצמם. יונה: "לא טוב לי איתך, לא מפני שבחוץ טוב יותר, רק שאיתך אבד המסתורין". לביבה: "זה לא שאני אוהבת אותך מי יודע מה, אבל מה אעשה בלעדיך?". יונה: "אני קיוויתי למשהו נוסף". לביבה: "טוב, אין משהו נוסף. יחד נזדקן, יונה. יחד נעבור את החיים האלה עד תומם בלי משהו נוסף״.
וכמו שלביבה משוכנעת בסוף המחזה שהחיים הלא מעניינים שלה, שהתמוססו בין האצבעות, ראויים לכך שיכתבו עליהם ספר, כך גם הצופים באולם. ערב אחד הם הולכים לתיאטרון, בטקס שגור שקדמה לו אולי איזו מריבונת שגורה, והנה הם פוגשים מחזאי שמאמין כי הם ראויים להיות חומר לאמנות. ולכן, כשעולה האור באולם בסוף ההצגה, הפנים שלהם נראים מוארים, שטופי חסד.
אין ספק, "מלאכת החיים" הוא אחד המחזות ההומניים של חנוך לוין, ובו הוא מתמודד עם הדינמיקה של המנגנון הכי שכיח והכי בלתי טבעי של המין האנושי: חיי נישואים. במהלך לילה אחד בבית יונה ולביבה, לילה של האשמות והשפלות, כמעט עזיבה, התלכדות מבוהלת ולבסוף מוות, מצליח לוין לשכנע שחיי נישואים הם בלתי נמנעים כמו המוות שקוטע אותם, ובזאת הוא כמעט הופך לסנגור הבורגנות.
זהו לוין נדיר, שמצייר קרב שוויוני בין גבר ואשה, עם עליות ומורדות לפי התור. האשה במחזה לא נתפשת רק כגוש חומר אופף ומוחץ, "שדחת" (שדיים ותחת, כמו שאומר צרכס ב״שיץ" וכמו שאומרים גברים אחרים באופן דומה במחזות אחרים). האשה ב״מלאכת החיים" היא גם "מבט עיניים מסור ומפויס". האשה ב״מלאכת החיים" אינה דימוי נרקיסיסטי, שכפול של אהבתו העצמית של הגבר, כמו ב״האשה המופלאה שבתוכנו" ובמחזות אחרים, אלא אשה ממשית, יומיומית.
סביב המיטה הזוגית, כמין מזבח שעליו עולים לעולה חיים מבוזבזים, כי "באיזה מקום מתרחשים חיים, ואני לא לקחתי בהם חלק", מתרוצצים יונה (יוסי בנאי) ולביבה (תיקי דיין). בנאי מעוות ממרירות ושנאה עצמית, מין עובר עכברי מיוסר, ודיין בוכה ומחייכת כילדה מזדקנת. חמה, פגיעה, קורבנית, אבל מאומנת להשיב מלחמה.
הבימוי של עודד קוטלר צנוע, משרת בפשטות את הסי-טואציה ומאפשר לשחקנים הנפלאים את מרחב הביטוי שהם מבקשים לעצמם. קוטלר לא יוצר רגעים, הם נוצרים בכוח המפגש האנושי. מיקי גורביץ', שביים את המחזה לפני עשר שנים, השקיע בהחלטות סגנוניות ופיוטיות, שהביאו לבמה כיסופים צ׳כוביים לתיקון החיים שלא יתרחש לעולם. ההפקה הנוכחית חדה, יבשה, כואבת. היא מתרחשת מתחת לאזור הרגש, אם כי קרוב אליו, בסמוך לאזור האירוניה.
באופן מפתיע משתלב "מלאכת החיים" במסורת של יצירות מופת שעורכות תצפית מעבדתית על זוגיות, והכוונה היא כמובן ל״מחול המוות" של סטרינדברג, "איולף הקטן" של איבסן, "תמונות מחיי נישואים" של ברגמן, וגם "מולכו" של א.ב יהושע. הזוגיות ביצירות האלה היא איחוד ששואף לפירוד אבל ממשיך לקיים את עצמו מפחד הבדידות ומגדיר בכך את הזוגיות כדינמיקה של סיכון אינסופי, מתיחות תמידית, בחירה לאין קץ לא לעזוב. והדינמיקה הזאת צוברת בכוח ההרגל והזיקה איכויות משל עצמה.
יונה אומר: "לא היה בנו להט. בחרנו זה את זה מפני שמוכרחים. מפני שגשם יורד בעולם והלילות קרים. ומפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק". ב״מחול המוות" שואלים: "האם אפשר להתרגל להיות לגמרי לגמרי לבד?". אגב, תמונת הסיום של "תמונות מחיי נישואים", שבה לא מצליחים בני זוג להינתק זה מזה למרות פרידות חוזרות ונשנות, מתרחשת ב״אמצע הלילה, בבית חשוך, אי שם בעולם". המצלמה של ברגמן יוצאת לצחיחות השחורה כדי לחדד את הכוונה. הלילה, כמו זה של יונה ולביבה פופוך ב״מלאכת החיים", הוא תמיד סנגור הנישואים.
בעיצומו של הקרב בין יונה ולביבה מתדפק על הדלת גונקל הבורר (הוגו ירדן, שמגלם נמושות בלי השכבות שהביא לבמה בזמנו שמעון לב־ארי הבלתי נשכח) ומזכיר לבני הזוג כי כולנו גונקלים בודדים. בחשבון אחרון, טוב להיות גונקל בקואליציה עם אשה מגונקל באופוזיציה נטול אשה. גונקל: "אני יודע כמה רע לכם, אבל לכם יש לפחות זה את זה כדי לנבוח… שום אהבה אין כאן, רק הפחד להיות לבד בלילה".
וכמו שלאורה ב״מחול המוות" משמשת עד מוקיע, עוין, לכשלונו של הבעל שלה לעלות בסולם הדרגות, כך משמשים לביבה ויונה כצולבים הדדיים, עדים לכשלון האחר. לביבה: ״מכל ההבטחות – נשארתי עם המבטיח". יונה: "אני מביט בך ורוצה להקיא".
אמרתי מחזה הומני, נדמה לי גם אקזיסטנציאליסטי. מהי מלאכת החיים אם לא עבודת הקודש של החילוני, המלאכה המפרכת, חסרת הלהט לכאורה, שמקבלת משמעות רליגיוזית, מקודשת, דרך פולחני ההרגל. כמו שאמר בקט: "ההרגל ממית את הייסורים ועימם את התשוקה". וכמו שאומר לוין דרך יונה, סמוך למותו בסוף המחזה, מול המבט של אשתו־שנואתו האהובה: "לא אשכח אותך, לביבה, נגעת ללבי, נגעת לעצם לב לבי, את, חייך, טרחנותך, מסירותך שאין לה גבול, עבודת הפרך של חייך אשר עבדת את מפעלנו הכושל". דווקא האשה היא שמובילה במחזה את ההכרה בפולחן ההרגל ככוח יוצר זיקה. הגבר נושא עיניו אל ה״משהו הנוסף", ההישגי, בכיוון הנצח. האשה חווה את היש הרגעי. לביבה: "לי לא אכפת מה מתרחש במקומות אחרים! אם העולם שלי היה שלולית – הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי! מי יעז לומר לי שחייתי בשקר?".
נושאי הסתמיות והאותנטיות, בעלי התהודה האקזיסטנ-ציאליסטית, מופיעים במחזה שוב ושוב. יונה מטיח באשתו את סתמיות קיומה: "סתם באת אל העולם וסתם תצאי מן העולם". המילה "סתם" טעונה במשמעות שהעניק לה הפילוסוף מרטין היידגר. ה״סתם" הוא חיים נטולי מודעות ובחירה. אבל לביבה מטיחה ביונה את אמיתיות חייה, משקל נגד לסתמיות: "הרי עם כל השגיאות, הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה".
ועוד משהו בעניין "מולכו". א.ב יהושע יוצא ברומן, עם הגיבור שלו שהתאלמן, למסע גילוי האמביוולנטיות שבבסיס כל זוגיות, גם זו שמושתתת על אהבה שלמה לכאורה. מולכו, שתפש עצמו כגבר אוהב, מגלה בתהליך מיוסר את האיבה והכעס שהסתתרו מאחורי האהבה לאשתו. רק אז, מטוהר מרגשות אשמה, מסוגל מולכו להתאהב שוב. ההשקפה הפרוידיאנית שמאחורי "מולכו", לפיה רגשות עוינים נחבאים בתוך כל אהבה, ואמביוולנטיות אינה סטייה אלא נורמה, היא שמפעילה בעוצמות שונות את היצירות שכבר הזכרתי שעניינן זוגיות.
תיאטרון הבושה של הזוגיות, כמו שלביבה קוראת לזה במחזה, הוא אחת ההצגות היפות, והמשעשעות אגב, שאפשר לראות בארץ. וכמובן, הבריאותית שבהן.
חנוך ואני: דוד לוין נזכר באחיו
עשר שנים לאחר מות אחיו הקטן, מדבר הבמאי דוד לוין, בראיון חשוף במיוחד, על חנוך. מהילדות המורכבת בצל האם הקשה ועד עולם התיאטרון המסוכסך שהבריח את דוד מהארץ. על הנשים, הכעסים, הגעגועים, הנחמות ועל הכמיהה לחמלה וחיבוק להמשיך לקרוא
אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק
הבימוי של עודד קוטלר לגירסה החדשה של "מלאכת החיים" הוא צנוע. הוא משרת בפשטות את הסיטואציה ומאפשר לשחקנים הנפלאים יוסי בנאי, תיקי דיין והוגו ירדן את מרחב הביטוי שהם מבקשים לעצמם. קוטלר לא יוצר רגעים, הם נוצרים בכוח המפגש האנושי. חנוך לוין שאסור להחמיץ להמשיך לקרוא
המחשבה על דג מלוח
ולמה בכל זאת אנחנו יוצאים מ"ההולכים בחושך" כמי שרחצו בדמעות ונרגעו? כי ההצגה הזו ספוגה באותה ידיעה משלימה שאי אפשר לדעת איך יכלו להיות החיים אם היו אחרים. אלמלא בזבזנו אותם. אשרי שזכיתי להיות נוכחת בטקס הגילוי של יצירת המופת הזו של חנוך לוין להמשיך לקרוא
חנוך לוין – רשימת מאמרים שנתפרסמו ב״מעריב״
חנוך לוין. פורטרט מאת גדי דגון
1.האדם אינו אלא שיץ.31.8.84
על ״שיץ״ בתאטרון בובות של רוני פיסקר׳,פסטיבל עכו.
תאטרון הבובות מאפשר אמירה מטאפורית, מדוייקת, מזוככת של המחזה. ״שיץ״ עוסק בדיאלקטיקה המחזורית של צמיחה והתפוררות. רוח האדם כלואה בבשרו, המדינה כבית בליעה של מתים.
2. חנוך לוין:כל החיים אחריו. 23.6.1989
על ״מלאכת החיים ״בבימויו של מיכאל גורביץ בתאטרון בית לסין.
פולחני השגרה של הזוגיות כמעשה של קידוש חולין, כוח ההתרגלות מחלץ את הזוג מחיי ה״סתם״ ההידגרי. הזיכרון ככוח יוצר זיקה בדיאדה. מחזהו היחיד של לוין שנוגע באופטימיות. השקפתו האקזיסטנציאלית ברורה : המוות הוא סיבת החיים ולא תוצאתם.
3. הופס ולישון 27.12.1991 על ״הופס והופלה״ בהבימה.
כתיבה אובססיבית על גיבור אובססיבי שאינו מעוניין לחולל שינוי. תנועה ללא דרמה.
4. עולם ברשעותו נוהג 14.5.1993 על ״הילד חולם״ בקאמרי.
לוין בודק את כושרו של האדם לאבד את צלמו ועדיין להשתייך למשפחת האדם. על הקהל בחושך נגזר להיות עד העומד מנגד.
5. בעקבות הצלע החסרה. 25.2.94.
על ״האשה המופלאה שבתוכנו״,הקאמרי ותאטרון החאן הירושלמי.
תאור החוויה הגברית, הנרקסיסטית, הספק הומוסקסואלית. האשה היא השתקפות עצמית של הגבר, יציר צלעו.
6. ישו וליידנטל 3.12.95
על ״פעורי פה״ בקאמרי בבימוי רוברט סטורואה.
המצב האנושי על פי לוין: וידוי ללא תיקון, מודעת מבוזבזת. השפעת י.ח.ברנר על לוין ב״אני מתהווה חסר
תנועה״ הברנרי.
7 .הו סאדיזם נפלא 9.1.96
על ״כריתת ראש ״ בהבימה.
כשלון לוין בהצגת הרוע :אסטטיזציה של הרוע, פורנוגרפיה של הסבל.
8. ודווקא קרן מור.9.8.96
על ״חפץ״ בקמרי בבימוי אילן רונן.
חיפצון הזולת, האופי הסאדו מאזוכיסטי של החברה הישראלית דרך ביקור בבית אחד שבו כולם רוצים שחפץ,גבר מיותר, יתאבד לנגד עיניהם.
9. רצח 8.8.97
על ״רצח״ בקאמרי בבימוי עמרי ניצן.
ניסיון אפקטיבי להמחיש כיצד פחד גורר אלימות במפגש הישראלי ערבי.ההצגה שואלת :האם יש מדרגות לרוע?
10 .המחשבה על דג מלוח 15.5.98 על ״ההולכים בחושך״ בהבימה
ההצגה המופשטת ביותר של לוין, מתרחשת בתוך תודעת היוצר, או מוחו,בעומדו מול מותו האמיתי, לא המדומה. קרקס מופתי, קרקס משוגע. הידיעה שאין ביכולת היוצר לגאול את נמעניו וגיבוריו בעזרת המילה.
11. אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק 11.12.98 על מלאכת החיים בתאטרון בית לסין בבימוי עודד קוטלר.
לוין נדיר המצייר קרב שויוני בין גבר ואשה ונותן לגיטימציה לאמביוולנטיות הנורמטיבית, הכוללת עוינות בתוך האהבה(לפי פרויד ואחרים) בדיאדה זוגית.
12 .האיש עם הגושקלה על הפשפושקלה.16.4.99 על אשכבה בקאמרי.
יופי מכאיב שאינו ניתן למילול ופירוק. צ׳כולויניות: שכנות הגרוטסקי והנשגב, בעקבות שכנות הטרגי והמגוחך של צ׳כוב. אי תואם מציק בץ יקום יפה ואנשים מכוערים.
13 .געגועים ללוין. 20.8.99
לזכר לוין.סקירת תרומתו לתרבות הישראלית :תאטרון פוליטי ערמומי. דרך תאור הערצת הכוח באהבה חשף לוין את הכמיהה המאזוכיסטית למנהיג חזק. פרידה מהילד המתבגר שגילה כי הוריו נגועים ברוע.