רגש עמוק ללא רגשנות
נמר בוער הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שהופיע לאחרונה, על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו.
– מאת פרופ' שמעון לוי. פורסם ב"תיאטרון", גיליון 27. חורף 2009.
שרית פוקס הקדישה כשש שנים למרדף אחר דמותו החמקמקה של נסים אלוני וגילתה, שנים אחרי כן כאשר שבה לכתיבת הביוגרפיה הזאת ,שעליה לכתוב דווקא על מה שהוסתר ממנה. ההתחקות אחרי ההסתרה הפכה גילוי, והגילוי הזה הוא הלם-קרב, שאלוני לא רק סבל ממנו, אלא כתב לאורו ובעיקר מתחת לצלליו, לטענתה ההולכת ומוכחת לאורך הספר של פוקס .תשעה הפרקים בספר מתבוננים בחייו וביצירתו – ובקשרים ביניהם – מזוויות מתחלפות, מגוונות ובעיקר מעניינות ביותר. בנקיטת אסטרטגיה "מונוגראפית" כזאת, פוקס עושה חסד ולא רק צדק הן עם אלוני והן עם התזה המרכזית המתפתחת שלה עצמה, מאחר שהיא נוקטת במגוון מתודולוגיות העולות בקנה אחד עם מושא הכתיבה, כלומר בשלל גישות הומיאופאתיות.
נמר בוער נכתב מתוך אהדה עמוקה לאלוני הגבר והיוצר המבריק, הבלתי-מסופק לנצח. פוקס רואה בבהירות את הנמר שבו, מעריצה ובו בזמן גם מרחמת על ה"בוער". אבל גם ההערצה ותחושת האינטימיות הבלתי-מושגת, הלא-באמת-מפוצחת שמשרה כתיבתה וגם הרחמים אינם מונעים מפוקס התייחסות זהירה, מפוקחת ואירונית כלפי אלוני. היא איננה נסחפת. בצלילות רבה היא מכירה ב"מקהלת הקולות המנוגדים שהתרוצצו בתוכו", ב"אולי", באותו ספקן המתמיד שליווה את תחושתו שלו כלפי יצירתו, כלפי חייו. היא מבינה היטב את אלוני, שבעצמו הבין היטב ש"יצירה גמורה", בעיקר בימתית, היא מצבה מתה לתהליכים חיים .לכן לא גמר אף פעם. בפרולוג מציינת פוקס ש"תגובת חבריו לגדוד שפגשו אותי מבטאת את צערה של הישראליות הלוחמת בארץ. היא איננה אומרת שהלם הקרבות השפיע על רבים מסופריה, מחזאיה, משורריה ושאר אמניה של הארץ הזאת. אבל לקורא בספר הזה מותר להסיק מסקנה כזאת, קלינית או תרבותית.
אלוני מתואר בפרק הראשון כילד עני, מוכה, תוקפני, יצירתי, פעיל חברתית ומרדן בכל סמכות כלשהי מאוחר יותר. יחסו האדיפאלי לאביו משתקף בהרבה מיצירותיו, לא בלי תחושת ייעוד עמוקה ביכולותיו ובהישגיו בעתיד: "מין עיקשות אולי, עם גאווה, שמוליכה אל חוסר מוצא…" [39]. בפרק השני, הארוך, פוקס פורשת את חוויות המלחמה של אלוני, כיצד הביא חייל ערוף-ראש למנוחתו האחרונה, ומאז ניטלה ממנו מנוחתו שלו. מאז הוא כותב בין אימה לגבריות, הרבה לפני "יורים ובוכים". ניתוק דיסוציאטיבי הוא אחד מסימני הלם-הקרב. מאז גם יצירותיו לוקות, ואם נרצה – מבורכות – בדיסוציאציה, בהצפה של פרטים מבריקים, באי-היכולת להשליט סדר, מבנה ומשמעות באוסף ענק של חוויות -תחושות-הגיגים. אלוני, מצטטת פוקס ,ראה את עצמו מבחוץ, כלוא אי-שם בין מה שסרטר קרא לו "תודעה מציבה" ו"תודעה משקפת". מחזותיו, זה איננו ניסוח של פוקס, נעו בין שתי אלה. אלוני ניסה לספק את הקלידוסקופ המארגן, את המחזה ואת ההצגה ,אבל שברי המציאות גברו על המראות במקרים רבים. הזיוף של התיאטרון היה לו תירוץ מקסים ומשכנע להפליא להימלט מזוועות המציאות, לפחות הפנימית שלו. משענת במה רצוצה? רק בתיאטרון קמים המתים בסוף ההצגה ומוחים את הדם, הוא אומר. גאולה אירונית. בתיאטרון לא מתים באמת.
פוקס מתארת את יחסיו של אלוני עם נשים רבות, שמדברי שש מהן ועוד אחת, בעיקר, מובאים וידויים, את שהותו בפאריס שבה למד מברכט ומבקט, הרבה מתהליכי העבודה שלו בתיאטרון – לצערו, שחקניו, למשל, אינם מצליחים לעוף… גם בתיאורים אלה ניכרות הסתירות, ריבוי-הפנים, יחסיו המיוחדים עם יוסל ברגנר ("אני מתגעגע אליו והוא מתגעגע לעצמו") ,וחוסר העקביות בהתנהגותו וביצירתו. אך לדבריה הוא "היה שליח הציבור שהטיל על עצמו להביא את תיאטרון 'האבסורד' והניכור לתיאטרון הישראלי [ 159 ]." הפרק האחרון עוסק בנסים לאחר שעבר אירוע מוחי, ובטיפולה של דולורס, מהפיליפינים. אולי בה מצא פאוסט-אלוני גאולה בנוסח הנשי הנצחי שמשך אותו אל-על. המשפט האחרון בספר הוא: "נדמה לי שהמלחמה הרגה אותו". זה נאמר באהבה רבה. המחקר של פוקס אינו מתיימר להיות מושלם, וטוב שכך וכך מוצהר מראש. אלוני לא היה מקבל את זה, ומסתייג, ככל הצפוי, גם ממה שיש בספר המרתק הזה. הרי גם מדברי עצמו הסתייג.
נמר בוער הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאחרונה לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תיעודי ותרבותי רב. יתר על כן, שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות. סגולה נדירה.