אברהם ב.יהושע: מולכו; הספריה; הקיבוץ המאוחד; כתר; 1987; 360 עמ׳.

מחול מוות בחמישה חלקים. בראשיתו משמש מולכו בפני המוות ״עבד נרצע ונאמן״ — המוות מחייך אליו בעליונות מגרה. מולכו מאוהב: נטמע ביישותו של בן־ זוגו המוות. בן־זוגו המהפנט, מטריף החושים. הריקוד מגיע לסיומו והנה מולכו כבר "מפקח עליון". נפרד מן המוות. בחזרה אל ישותו העצמאית. נכון לאהבה בוגרת. לא היפנוט אלא זיקה מפוכחת: "מוכרחים ממש להתאהב,אחרת אין לזה תכלית… מוכרחים ממש להתאהב".

המחול נפתח עם מות אשתו של מולכו. מולכו מגלה את אהבתו למוות. הוא אינו יכול להיפרד מריחותיו ומראותיו. במהלך חמשת פרקי המחול יתעלס מולכו עם המוות. יימהל בו עד שיטול את תפקידו: הוא יזלול, ירצח ויפשפש באיברים פנימיים. הכל בדמיונותיו. כאילו היה הוא המוות ולא אחר. לבסוף. יהדוף מולכו את המוות מעליו, אך המוות לא יסוג עד שלא תגורש האשמה. שהרי האיחוד עם המוות הוא יליד רגש האשמה של מולכו כלפי אשתו.

״אנו יודעים, כי המתים הם שליטים רבי כוח; אולי נתפלא לשמוע, כי הם נחשבים לאוייבים״ — אומר פרויד בתת־ הפרק: "הטאבו של המתים" בתוך הפרק השלישי של "טוטם וטאבו". המת ממאיר, המת ממית. המתים האהובים מתגלגלים על־פי אמונת שבטים פרימיטיביים לדמונים. מקור הפחד מרוח המת. מסביר פרויד, באשמה שחשים הנשארים בחיים שאינה נובעת מהזנחת הטיפול במת, או בגרימת מותו, אלא במשאלה לא מודעת שהמת ימות. החי לא היה לגמרי בלתי מרוצה מן המוות, וכך נעשה שותפו הסמוי בעיני עצמו. החי מתענה עקב רגשותיו האמביוולנטיים, שאינם בהכרח, אומר פרויד, פסיכופאתולוגיים. איבה מסתתרת בלא־מודע, מאחורי אהבות ענוגות רבות. מול הצער המודע ניצב הסיפוק הלא־מודע. אהבה ועדינות בערבוביה.

בתהליך ארוך ילמד מולכו להבדיל בין אשמתו הלא־ריאלית, שרצח כביכול את אשתו ועל־כן הוא נרדף על־ידי הדמון שלה, לבין אשמתו הריאלית: שהיו בו רגשות דו-ערכיים המקננים בקשר אהבה זוגי. הוא יודה בכעסיו כלפיה, בסלידתו מביקורתיותה המוגזמת. הוא יבין גם כי אשתו רצתה לנטוש. וכי תהליך דעיכתה, ויתורה על החיים, החל מזמן, בילדותה. כ״שנשבר אמונה עד דק" בחיים. אם היתה בו אשמה, היא היתה בכך שלא עמד בפרץ המוות. שלא השיב מלחמה, כי לא הכיר את שורש רצונה של אשתו למות.

בסוף התהליך תתחלף האשמה המיסטית באשמה תבונית.

סתו: קסמי המוות

בסתו, בפרק הראשון, מזדהה מולכו עם המוות הקסום. "געגועים עמוקים שוטפים אותו אל החולה השוכבת. אפילו חסרת ההכרה״ (עמ' 26). מתגעגע אפילו אל המזרן שעליו גססה. הוא מריח את מותה מגופה של המטפלת שלה, וחושק בה בזכות כך. המטפלת היא אינקרנציה של מות אשתו: החלוק שהיא לובשת דומה בעיניו לחלוקה של אשתו. בימי גסיסת אשתו היה משיג לעצמו ריגוש כאשר עלה אל הקומה החמישית של בית החולים — קומת הגוססים: "נמשך להסתכל קצת בגוססים ובמכשירים שלידם, לבו הולם בחוזקה״ (עמ' 52). אך המשיכה, לעולם מהולה בחרדה בפני דמון המת: בבית היועצת המשפטית. אחריה יחזר את חיזורו הנלעג הראשון. חרד מולכו שמא מתלבטת רוח בעלה המת בין קירות חדר־האמבטיה. הוא חש את משא גוף אשתו נשען על מוחו: "והוא חש את משא הגוף, שאותו הרים ונשא בידיו כל־כך הרבה פעמים, נשען על מוחו״ (עמ׳ 72). מולכו חש את מות אשתו בתוכו. מותה שב לפרפר בתוכו: "כאילו שובל קטן מסופת ההוריקן שעברה בחדר הזה שב לפרפר בתוכו״ (עמ׳ 73). חום גופו עולה, הוא מחפש עקבות דם בצואתו. האמנם חדר דמון המתה אל גופו, להענישו? "גם אני הולך למות עוד מעט". הוא אומר לאמו (עמ׳ 62). רגש אשמה הולך ומוליד הזדהות עם המוות.

אשמתו של מולכו שכאילו הרג את אשתו, עולה בפעם הראשונה במפורש בסוף ביקור הניחומים של הרופא ואשתו בבית מולכו. הוא מתפתה לספר להם כיצד מנסים כבר לשדך לו מישהי, ואשת הרופא מסתכלת בו באי- אמון ״כאילו הרג את אשתו״ (עמ׳ 43). אך עוד קודם עולה במחשבת מולכו חשד, שהספיג את מחלותיו באשתו: "מדי פעם היה מגלה גידולים אצל עצמו… עד שהתגברה מחלתה ומחלותיו נספגו לתוכה" (עמ' 39). כאילו העמיס עליה מחלה שהוקצבה לשניים. ואפילו עוד קודם נדמה לו שהרופא הקובע את מות אשתו "מחשיד אותו במשהו" (עמ' 21). מולכו תופס עצמו כממית בפוטנציה. כשהוא מתבונן במחוזרת העתידית שלו, היועצת המשפטית, שואל מולכו את עצמו אם כבר מקננת בה מחלה, ואולי היתה רוצה בכלל למות בבית תחת חסותו, ובעזרת מומחיותו. הרצון לגולל מעליו את המוות מתעורר. אם ימית אותה, כפי שינסה כביכול בפרק הבא, יגולל את המוות אליה, ויפטר ממנו.

"מחול המוות", א. מונק. 1915

התהליך מוכר ממחזהו האחרון של א.ב. יהושע "חפצים". בני המשפחה במחזה המתרחש לאחר מות האב ממחלה ממארת, רדופי אשמה. רוח האב רודף אותם. בני הבית חשים שנתנו לאב ללכת מהר מדי, כי רצו לראותו נגאל מיסוריו. החפצים במחזה — תכולת משק הבית. ובעיקר כלי מטבח —שהאם מנסה להעמיס על הבן, הם פרוייקציה של אשמה,שהאם רוצה לגולל, ממנה – אל בניה. האם מנסה לגרש את החפצים מביתה, להשליך את דמון האב הנוקם החוצה. בדומה למולכו, גם הבן במחזה "חפצים", יש כי האב שהפך במותו למלאך המוות, עלול להמיתו. חום גופו עולה. נדמה לו שהחיים אוזלים מתוכו. גם הבת, רדופת האב־הדמון, מדמה לגלות את עקבותיו בבעלה. לפתע נראה לה הבעל זקן. כאילו התגלגלה בו גוויית האב. וכמו ב"מולכו", גם ב"חפצים״ – שהוא כעין תרגיל בדרך להשלמת "מולכו" – חרדת המת הממית מתהפכת אל דחפי רצח של בני המשפחה זה אל זה.

בפרק הסתו, עולים שני נושאים שילכו ויתעצמו בפרקים הבאים:

א. מסתבר כי אשתו של מולכו היתה ביקורתית וכעסנית. אי-נחת ללא הרף: כלפי העוזרת, כלפי המדינה, כלפי בעלה. חזתה שחורות בעניינים פוליטיים ונאנחה על המדינה כמו על גוסס (בני המשפחה היו מצטרפים אליה אך היא היתה הדברנית העיקרית ומובילת השיחה). בעיצומו של תהליך השחרור של מולכו מאשמתו הלא-ריאלית, תתברר הביקורתיות של אשתו כמין כרסום מבפנים, המבשר את הסרטן. זהו למעשה חלקה במותה. ב. מתבררת והולכת אבחנה בין אהבה בשרית לאהבה רוחנית. המובילה את היצר ואינה מובלת על־ידו. מולכו למד להכיר בזמן מחלת אשתו "אהבה רחומה, חיבה דקה, יחסים אנושיים מורכבים"  (עמ׳ 33). המין נעשה לו "זיכרון עמום ורחוק", שכן אשתו סרבה לשכב איתו בזמן מחלתה. האבחנה בין יחסי בשר ורוח תתעצב באופן ברור על-ידי איזכור "אנה קרנינה", ספר שמולכו קורא בהמשכים לאורך הספר. טולסטוי מעמיד בספר את אהבת אנה — וורונסקי שמוצאה מן התשוקה וסופה בהרס, מול אהבת קיטי ולווין, הבונה, ההמשכית.

מולכו מנסה לשקם את הליבידו הרדום שלו על־ידי מגעים גופניים, שלעולם אינם יוצאים לפועל, עם נשים מזדמנות.

הרצון לאשה מצטייר כמשיכה דפוזית, לא ממוקדת ל״עיסה נקבית״ — כפי שמכנה מולכו את ארבעת החיילות שהוא מסיע במכוניתו. מולכו מנסה להשיב לעצמו "אמונה בתשוקה שאבדה", סופו שהוא מגלה בפרק האחרון של היצירה כי לא התעמלות אבר־המין תשיב לו את תחושות האיחוד עם העולם והזיקה לחיים שאבדו לו.

ואין לזנוח בפרק זה גם רגשות אחרים, מודעים, של מולכו: געגועיו לאשתו (למשל: כסאה הריק באולם הקונצרטים), הפחד מבדידות, הכעס על נטישה. הפרק הראשון, פרק הסתו, מציג גבר המזנק בבת־אחת אל תוך חירות חגיגית, קרנבלית, ילדותית משהו, של פורק־ כל-עול: "הוא פסע הלוך ושוב, במין חירות חדשה, יודע שמעתה אין הוא חייב בכלום" (עמ׳ 17). המוות שחרר אותו מן הדריכות לקראת, מצפייה לתכלית: "עדיין היה מחפש את תכלית היום.את סיבתו העמוקה. בתקופת המחלה… גם המוות היה תכלית" (עמ׳ 57). תחושת החירות הבלתי מוגבלת תתחלף בסוף הרומן ברציה שיש בה הגבלת חירות: רצון להתאהב. ההתאהבות ויצירת קשר זוגי מוגדרים בהמשך הרומן כהגבלת חירות מרצון, ושוב, בזכות איזכור אנה ווורונסקי הטולסטויאנים. הזוגיות מוגדרת על־ידי מדריכו לשעבר של מולכו בפרק הלפני אחרון, כמתיחות ללא הרפייה, כבחירה אינסופית בבן/בת הזוג.

בפרק הראשון מתנקזים רגשותיו הסותרים של מולכו אל "גוש סכור בתוכו". גוש הדמעות מסרב לפרוץ עד לפרק האחרון. רגש האשמה עדיין אינו מעובד. ובינתיים, "שמש אחרית הימים" בשמיים, בוקעת בנהרה שחורה (עמ׳ 61) — העולם מחזיר למולכו את עצמו.

חורף: מולכו, מר־מוות

בחורף גוברת אלימותו של מולכו. הוא נוטל את תפקיד המוות, המוות – אוייבו האהוב נטמע בו. מולכו, הנפגש עם היועצת המשפטית בברלין, מנסה להמית אותה כביכול, על־ידי התרופה שנהגה אשתו לקחת לשיכוך כאביה. היועצת נוקעת את רגלה ומולכו, ההולך לבית המרקחת, קונה משום מה אותה תרופה המוכרת לו מאשתו. היועצת שוקעת בתרדמה עמוקה. מולכו חש שמחה, אשמה ופחד במעורבב: "אבל בשמחתו נבזק יותר מקורטוב אשמה ופחד״ (עמ׳ 107), וגם "אימה מתוקה״ (עמ׳ 103) שמא הממו הכדורים את היועצת. מולכו מנסה להדוף את המוות ממנו אליה.

הסביבה משקפת למולכו את דחפי הרצח שלו. הפגיון בארגז הזכוכית בבית המלון, הרחוב המושלג, שוקק החיים שאליו מוזרם גז בצינורות (אסוציאציה הסטורית ברורה). אבל לשיא ההזדהות עם דחפי הנקרופיליה הנאציים מגיע מולכו בתספורת הצבאית הגרמנית, שהוא מניח לספר גרמני נוקשה, ליצור על ראשו.

הרצון להמית את היועצת, מונע על־ידי רגש אשמה (כלפי אשתו) אךגם ספוג ברגש אשמה. שוב נזכר מולכו בתחלואיו שנספגו במחלת אשתו – כאילו גדש בה את סאת מחלותיו. מולכו שוגה בדמיון שכבר המית את היועצת. משום כך הוא מופתע לגלותה בבית הקפה לאחר שהיתה שקועה בתרדמה ממושכת: "היא קמה לתחיה. קבע לעצמו בבירור, רוחו נופלת״ (עמ׳ 122). היועצת המשפטית (אינטלקטואלית כמו אשתו, לפי עדות מולכו, המזהה באופן לא מודע בין שתיהן) קוראת לבסוף את שדרי הרצח שלו כשהיא מאשימה אותו שרצה להמית אותה: ״אני מרגיש קצת אשם״, פולט מולכו (עמ׳ 110), והיועצת משיבה בחיוך מריר: ״רק קצת?״. וכן גם: ״רגשתי היום כאילו רצית להמית גם אותי״ (עמ' 126). ועוד היא אומרת, קוראת את רגשי אשמתו של מולכו, כי מולכו המית את אשתו: "ואתה פשוט המתת אותה לאט לאט״ (עמ' 126). דמו של מולכו קופא לרגע אך מייד הוא מתמלא "אושר חם וסמיך״ – מתרפק על קלקלתו. לא בלתי מרוצה מן המחשבה האומניפוטנטית שהיה, שיש, בכוחו להמית.

ועוד פרט מצטרף אל המידע על ביקורתיותה של אשתו: "אשה ישרה כזאת. הוסיף, כאילו… ביקורתית מאוד, גם כלפי עצמה… בדרך כלל… אבל לא מרוצה,              אינטלקטואלית כזאת. קשה היה להשביע את רצונה", וגם רמז להסתלקותה הרוחנית מן החיים, כלומר לחלקה במות עצמה: "לא יכלה להגשים את עצמה, כלומר להיות מאושרת, גם לא רצתה להיות מאושרת… " (עמ' 126).

…

וכמו בפרק הקודם, הרגשות הגלויים: געגועים: "היכן את? חשב, באמת אבדת לעולמים? ומתי יצטרף גם הוא" (עמ' 108); כעס על עזיבה: "נתקף פתאום זעם כבוש על הבדידות ודיבר אליה: למה עזבת אותי… " (עמ׳ 118).

בפרק זה לוקח מולכו בטעות לברלין את הכרך השני של "אנה קרנינה", במקום הכרך הראשון. כי עדיין לא הגיעה העת לכרך השני. בכרך השני מגלה לווין את טעם החיים ומשמעות המוות כחוליה בשרשרת היקום. סוף היחיד אינו סוף העולם.

ועוד בפרק החורף: חלוקת האשמה בין בני הזוג, חלוקה שאין מולכו מודע לה עדיין כזכור, דרך האופרה "אורפיאוס ואורידיקה". להפתעת מולכו המבקר באופרה, מגלמת אשה את תפקיד אורפיאוס. כלומר: גבר שהוא גם אשה, מפיל(ה) את אורידיקה לשאול. לא רק הגבר – מולכו, אלא אשתו, הפילו את המתה לשאול. ומי יחלץ את אורידיקה – אשת מולכו ־ מן השאול, אם לא מולכו-אורפיאוס, כאשר יחזיר אותה בפרק האחרון לבית ילדותה בברלין. הוא יגאל אותה מן הפרוד ההרסני, המסרטן, מביתה, כאשר גרשו הגרמנים את משפחתה, השפילו אותה, וגרמו להתאבדות אביה. אכן, אם אורפיאוס הוא גם אשה, הרי שאשת מולכו היא זו המורידה אותו שאולה אל ארץ המוות והיא גם זו המחלצת אותו משם – בחזרה לחיים.

אביב: הקאניבל

אלימותו של מולכו, המגלם בתוכו את המוות, מתהווה אל תאווה קאניבלית. בביקורו במועצה הנידחת זרועה, פוגש מולכו בילדה הודית. הוא מתאווה בעצם לטרוף אותה. נשבה בקסם "הבשר השנהבי" (עמ׳ 150). תוקפת אותו "מחשבה חייתית, קדם־מינית כזאת שיכול היה לאכול אותה, ללעוס את בשרה" (עמ׳ 152). אחר־כך, בבית הקפה, נשקפת אליו התאווה הנקרופילית לטרוף את איבריה הפנימיים של הילדה. מולכו רואה איש אוכל תבשיל כהה. "מה זה?", הוא שואל כקוצר רוח, ונענה: "זה איברים פנימיים״ (עמ׳ 153). בתוך מקרר המזנון מגלה עינו של מולכו "חתיכת בשר נפולה עם סימנים סגלגלים של דם ישן". ארוחת הבשר מחלישה את מולכו. מושכת אותו לאדמה. מולכו – מוקד של מוות נמשך אל משכן המוות.

ועדיין געגוע לאשתו. אלא שהיחס בין הגעגוע לבין הספק, משתנה. הספק גובר. הגעגוע מהווה שובל לזיכרון לא נעים של קנטרנותה: "היא לא התרשמה מדבריו, ראתה בכך עוד סימן לחוסר האידיאולוגיה שלו, לתמימותו הספרדית המסוכנת שסופה באסון" (עמ' 166). ומייד במשפט הבא: "המחשבות עליה מסבות לו גם צער וגם געגוע". מולכו חש נרדף. אשתו שולטת בו מרחוק. כעסו עליה גובר. האיזון בין רגש האשמה לאשמה ממשית מופר: אשמתה של אשתו בנטישה הולכת ומתנהרת לו. "כאילו שהמוות שנפרד ממנו בסתו רץ לפניו אל קצה הגליל" (עמ' 148), חושב מולכו הנרדף, ובמקום אחר: "הנה אני אפילו פה, הנה לאן התגלגלתי בשבילך". אומר מולכו. כעסה של אשתו מהתל בו מרחוק והוא חש נזוף על שבניגוד להרגליה של אשתו, הוא מתארח בבתי זרים. "ובכן, שוב המתים נותנים לו פקודות", חושב מולכו כשהוא מטייל כאילו על־פי פקודתה, בעיירה. אשתו תמיד ״הרגישה את מחשבותיו, את מצב רוחו״ (עמ' 174) מרחוק. הניעה אותו, ועדיין מניעה, ב״שלט־רחוק", כדבריו.

מולכו מבחין בטרקטור בזרועה הזנוחה ומבקר (כך אנו נרמזים באופן לא מפורש) את הפסימיות של אשתו. בעיניה הכל בארץ מתפורר, והנה, עיניו הרואות: טרקטור מתחיל אפילו כאן משהו חדש. נופי זריעה באביב מזכירים למולכו כי במקומות כאלה היתה אשתו משתתקת סוף־סוף. "הביקורתיות הנוקבת נאלמת דום״ (עמ' 165).

עכשיו, כשמשתחרר כעסו של מולכו על אשתו, בא מולכו במגע עם חלקו הריאלי באשמת מותה. אולי "עזר לה למות כשרצתה. מהר מדי השלים בלבו עם המוות הזה, לא האמין בסיכוי מהרגע הראשון" (עמ' 154) אבל, לא, הוא לא המית אותה. מולכו דוחה את האפשרות, כי "נבזות וטרוף לדבר כך" (עמ׳ 154). מולכו רואה את אשתו כפי שהיתה: סופר־אגו זועף תדיר. אשה שהעכירה את מבטו על הארץ. שלא אהבה טבע. שניבאה שחורות. אולי הסכים למותה כדי להסיר צעיף עכור מעל־פני המציאות. הכעס גובר, הכרת אשמתו הריאלית במותה של אשתו, משחררת את קריאת המרד המתריסה כלפי דמון המתה: "מה את רוצה, מה פתאום המתתי אותך? " (עמ׳ 174).

קיץ: העובד הטורף

מולכו הטורף מבקש גם להיטרף: לעמוד על מהות המוות מבפנים, להיות מוות בתוך רחמה של יערה — השידוך החדש שלו. יערה שהפילה ולדות רבים. מולכו רוצה לחדור אל רחמה המדמם של יערה, למות בתוכה כעובר ("הוא צנח למיטה… והתכרבל כעובר גמיש״, עמ' 235). לחקור את איבריה הפנימיים: "הרחם הזה, שסבל ושתת דם, האם הוא עוד קיים או שמא הוצא בסוף… בעוד כמה זמן אולי אראה הכל במו עיני" (עמ' 214). שוב הוא מתאווה אל תבשיל "תבשיל האיברים הפנימיים, (עמ' 214). שאכל ב"זרועה".

הרצון לחדור אל מוקד המוות, אל הצטלבות המוות והחיים בתוך הרחם, מהול ברצון הקודם להמית את יערה כדי להדוף מעליו את המוות. ("האם מוסרים לו אותה, לרפא אותה או להמית אותה?", עמ' 210). שואל עצמו מולכו. מבוהל מהחדירה אל הרחם ההרוס, המדמם. כשיערה כמעט ומחליקה, חולפת בו מחשבה: ״אדרבא שתתחלק״ (עמ' 231). אבל הממית פוחד כמובן להיות מומת שהרי הוא יודע את אשמתו: מולכו חושש שיערה תרעיל אותו בסיגריותיה, או תפריע לו לישון בשנים שנותרו לו. בקיץ נסחף מולכו לראשונה ברצון להתלונן על שבע שנות המוות של אשתו. הנאשם הופך מאשים אגרסיבי, נחוש, יותר ויותר. "ולפתע נסחף ברצון להתלונן מעט. אלו היו כמעט שבע שנים נוראות" (עמ' 198).

בקיץ מוגדרת הזוגיות כאקט של חירות, של הכרעת רצון. מולכו עומד לסיים קריאת חלק ראשון של "אנה קרנינה" ומתכונן לשני. אורי, בעלה של יערה, מכין אותו לכך שאנה תתאבד לבסוף. מולכו נבהל ומתעניין לדעת, אם אנה תתאבד משום שוורונסקי יעזוב אותה. אורי. השכטריסט הקירקגורי, מסביר לו: "לא, חלילה, הוא לא עוזב אותה, היא פשוט מאבדת את תחושת החירות שלה, בעלה לא נותן לה גט, כך שהיא מוכרחה לחיות עם וורונסקי בלי נישואים, וזה כבר לא קשר של בחירה כמו מקודם, אלא הכרח, ואצל אשה עצמאית ומיוחדת כזאת זה מעורר מייד תחושת מלכודת" (עמ' 204). מולכו מנענע בראשו אף שאינו מבין את הרעיון. הוא עוד יבין בבלי דעת, והראייה, שיחליט לבסוף להתאהב ולמצוא בת־זוג. הזוגיות ב"מולכו" היא קשר של סיכון, אפשרות שלעולם אינה נעשית ממשות, בחירה אינסופית להישאר בקשר, לא לעזוב.

בקיץ מגדיר מולכו את תפיסת המוות שלו כהיפוכה של הגישה האקזיסטנציאליסטית של אורי, מדריכו לשעבר. המוות אינו אמיתי לגבי אורי, מדווחת אשתו־יערה, למולכו. המוות בשבילו הוא חלק מן החיים, אולי האפשרות הקיצונית של החיים, המטרה אליה אצים חייו. (יערה אינה משתמשת במונחים היידגרים אלה, אך הם עולים מדבריה). מולכו לועג לכך שאורי אינו מאמין במוות: "באיזה מובן לא מאמין? גיחך מולכו בכאב, האם המוות שואל אותו בכלל אם הוא מאמין בו או לא?״ (עמ׳ 221). בתוך ריקוד המוות של מולכו המוות הוא מוחשי, בשרי, טורף, עליון. כמו בתפיסה הימי־בינימית של הריקוד – DANSE MACABRE. זוהי מהותו המיוחדת של מולכו המאפשרת לו לנצח את המוות. נכון, לפעמים הוא נראה פקידון קטנוני העוסק בזוטות, בספירת מלאי של רווחים והפסדים, אך הוא ניחן בבריאות ארצית, ביכולת להפוך את החול לקודש. לשיר את שירת האדמה. החיים בעיניו אינם יעוד או דרך המובילה אל משמעות מעבר להם, מעבר לנגלה. "האם עצם החיים אינם עוד, אמר, פשוט לעבור אותם, לא להיכשל, ולא למות באמצע, להחזיק מעמד" (עמ' 221).

ה"חירות הריקה", זו שחש מולכו בקומו מן השבעה, מתמלאת חמימות (עמ' 255), מולכו עומד להשתחרר מן המוות על־ידי כך שיחליט להפעיל את חירותו באהבה, למלא את הריק. התהליך יסתיים בסתו.

סתו: העובר הנולד מן המוות

ושוב סתו. מולכו סרק את רוב אלימותו וגם מזהה את חלקו וחלקה של אשתו במוות. לומד להודות ביחס הדו־ערכי אל אשתו, אהובתו. העובר שביקש להידמם בתוך רחמה של יערה, ממית ומומת בה, יהפוך בפרק המסיים לעובר הנולד מן המוות, עובר החוזר אל המקור, בנסיעה הנוספת לברלין, עם נינה. אותה עולה מרוסיה המבקשת לחזור למולדתה, למקורה. הוא ישן ״בתנוחה עוברית״ (עמ' 312), "עובר־מת. דבור לרחם חזק וגורלי" (עמ׳ 313). מולכו גומר לקרוא את החלק הראשון של "אנה קרנינה" ופותח בחלק השני. זה החלק שבו ידבר טולסטוי מפי לווין על המוצא מחיים "שאין עמהם ידיעה מאין, על מה ולמה הם, ומה הם". בפרק השמיני מברר לעצמו לווין שהחיים אינם רק "התפוררות, יסורים, מיתה ונשיה לעד". מולכו, יש להודות, מאוכזב מן הפרק השמיני של החלק השני. הוא נדמה לו סרח־עודף. מולכו תוהה מה מנע את המחבר לסיים בפשטות במות הגיבורה. ובכל זאת, מולכו ממשיך לקרוא. מולכו — איש ארצי, לא אינטלקטואל, מתחבר באמצעות טולסטוי, באופן לא־מודע אל מה שמתחולל בלאו הכי בתודעתו הלא־יודעת. גופו מוביל אותו אל הלקח הטולסטויאני: כוח ההתחיות שבאהבה, זו שאינה רק תשוקה הנפרדת מזיקה אל היישות האחרת, הממוקדת בעצמה.

על בשרו לומד מולכו את השקפת טולסטוי כי באהבה מתחברת נפש היחיד עם הנפש העולמית. רק כשיתאהב מחדש, ישיב מולכו את אשתו אל חיי־עולם.

הגוש הסכור מן הפרק הראשון, עומד לפרוץ החוצה. "הרי לא בכיתי די על מות אשתי", אומר מולכו (עמ' 273). הוא מצפה לכך שנינה תפרוץ בבכי: "לו היתה בוכה עכשיו, הייתי אולי מצטרף אליה" (עמ' 273). נינה תבכה לבסוף.

כן, נכון, אשתו השרישה בו מנהגים (מקלחות תכופות), חשדה בו בעניייני נקיונות (עמ' 280), אבל להתקלח, מגלה מולכו (עמ׳ 310), יהיה אקט של נאמנות. פולחן הרגל לזיכרה. הוא בוחר בו. הכעס מתרכך: ״קצת פחדתי ממך״ (עמ' 328). זיקה מתעדנת. מתחילה הרגנרציה. צומחים לו שדיים קטנים (עמ' 282), אם כי מתוך שומן כמובן.

מולכו מחזיר את נינה לברלין משום שלא התאקלמה בארץ. באמצעות נינה וגם דרך הגדרת הזוגיות כאקט של בחירה, חודרת ליצירה השקפתו של א.ב. יהושע על זיקה למולדת. לא ביקורתיות. מבטלת, מזלזלת, מבכה, כמו זו של אשת מולכו. לא רדיפה אובססיבית של יושבי המולדת את מולדתם. כרדיפת אשת מולכו את בעלה. לא תובענות המולדת אל יושביה. המולדת לא חייבת דבר. אין לה תביעות. היא אינה משמיעה קריאות ממעמקים מסתוריים. מולדתה של נינה היא אותו מקום שבו היא חשה כבמולדת. רוסיה. המקום שבו יש לה אהוב כביכול, המקום בו נמצאת אהבתה: "יש לה שם כנראה אהוב, הסביר, אהוב שאי אפשר להוציאו משם". מולדת היא בחירה ולא זיקה תלותית. ממש כמו קשר זוגי, כמוגדר ב"מולכו". בברלין המזרחית, בחזרה למקור, בוכה נינה את בכיו. "החרבתי את הרגש בקירבי״ (עמ׳ 324), מודה מולכו, כאילו בכה בעצמו.

בברלין הולך מולכו אל הבית בו נולדה אשתו, ושם התאבד אביה. אל שורשי הסרטן שהוא פרישה מן החיים שבגדו בה מזמן: המעלית דומה בעיניו לתא סרטני (עמ׳ 332). הוא מחזיר את אשתו למקורה, אל הבית שהתעקשה לא לראות יותר לעולם, שם נשבר אמונה עד דק. ילדה המתהלכת לפניו ברחוב מזכירה את אשתו. לא, מולכו לא המית את אשתו, הסרטן החל שם. אבל הוא אשם בכך שהשלים עם המוות יחד איתה, שלא היה נקי מכעסים כלפיה. מולכו מוכן להקרע מאשתו: "כאן אני מוכרח להיעצר, אמר. הרי עשיתי מעבר ליכולתי, טיפלתי בה במסירות־נפש עד מותה, ואם לאחר מותה היא עדיין מושכת אותי אחריה, אני חייב עכשיו לשמור על עצמי״ (עמ׳ 326).

״תחרה נרקמת בין שמיים וארץ״ (עמ׳ 329). גשר בין המיסטי והממשי. בין הדמיוני לארצי. הגישה המיסטית קבעה שהמית אותה. התפיסה הממשית היא שלא כך. התחרה היא הצמיחה מן הקמילה, אותה אחדות טולסטויאנית בין אדם ליקום. נכון, לווין מגיעה למסקנה כי האמונה באלוהים מחלצת אדם מחיי "כרס", חיים שמתחת לסרעפת, חסרי משמעות. אלוהים של א.ב. יהושע במקרה זה הוא האהבה – כהיפוכה של תפיסה בשרנית של מין. תרגולת המין של מולכו בשנת מות אשתו היתה מתה. "מוכרחים ממש להתאהב".

חזרה לארץ, החותנת, אם אשתו, זו שלאורך הספר דרש את הסתלקותה, כאילו גזלה את חיי אשתו וניזונה מהם, גוססת. מולכו, שהתמודד עם המוות, שרקד עם בשרו, שהיה המוות בעצמו, כבר אינו פוחד מן המוות. כיוון שזיהה את אשמתו הריאלית. פגו כעסים. לא יהופנט עוד מקסמיו. "הוא עצמו עלה בדרגה, לא עוד עבדו הנרצע והנאמן, אלא מפקח עליון" (עמ׳ 342). המתה שוב לא תמית את מולכו.

ריקוד המוות תם, נפתח ריקוד החיים. ומוטב לא להיזכר בציורו של אדוארד מונק "ריקוד החיים" כדי לא לאבד תקווה.

שרית פוקס

התפרסם ב-"עיתון 77", גיליון 87, אפריל 1987

17.12.2002

לכבוד
קרן קיסריה אדמונד דה רוטשילד

הנידון: המלצה למלגת התפנות עבור שרית פוקס

שרית פוקס היא אחת מעיתונאיות התרבות הרציניות ביותר שלנו. והיא בעצם יכולה להיחשב כ"מסאית תרבות" יותר מאשר סתם עיתונאית תרבות. כתיבתה מצטיינת ברמת ניתוח עמוקה, ביכולת אינטלקטואלית רחבה לתפוס קודים מורכבים, ובכשרון למצוא זיקות בין תרבותיות ובין אומנותיות אמיתיות ומרשימות.

כתיבת המונוגראפיה על נסים אלוני היא מפעל חשוב ביותר שנטלה על עצמה, דווקא בחברה שחיה באופן אינטנסיבי מדי את ההווה הבוער וחסרת זמן וסבלנות לשמור את עברה.

נסים אלוני ז"ל הוא אחד ממחוללי המהפכה התיאטרונית, ודווקא משום שבשנים האחרונות נדחק שמו מן הרפרטואר התיאטרוני ישנה חשיבות עליונה שמונוגראפיה מוסמכת ועמוקה תיכתב עליו כדי שמקומו ייזכר, ויצירותיו יזכו לרנסאנס מחודש.

שרית פוקס כבר עשתה עבודה ניכרת בכתיבת מונוגראפיה זו והיא זקוקה עתה למלגת התפנות על מנת להשלימה. אין פרוייקט ראוי יותר לעזרתכם ולתמיכתכם מאשר פרוייקט זה אשר משווע להשלמה.

אני ממליץ בכל לב להעניק לה את עזרתכם.

בכבוד רב,

המשורר יצחק לאור על שרית פוקס (או על "נמר בוער")

ב-20.2.2022 כינה הסופר והמשורר יצחק לאור את פוקס "קסנדרה", בפוסט שהעלה בפייסבוק. לאור השווה את פוקס לקסנדרה הרואה מה שאחרים אינם רואים והאחרים מתנגדים לשמוע לה. לאור ייחס לפוקס את "נקודת הראות המהפכת של האשה" שכן הבחינה בפוסט טראומה של אלוני שהתהוותה ביחסיו עם אביו ובאירוע קשה במלחמת תש"ח.

הדיון הישיר בספרה של פוקס מתחיל בסעיף 11.

הסעיפים 1-10 עוסקים בביקורת על הביקורת של המתרגם דורי פרנס, על ספרו של יהונתן גפן אודות נסים אלוני. לאור מאשים את פרנס, בהשתקתה של "קסנדרה", כיוון שלא הזכיר את הביוגרפיה של פוקס בביקורתו על גפן. בדיון סוער למדי שהתפתח חשפה פוקס שדורי פרנס הוא העורך הסמוי והמסתתר של ספרה "נמר בוער".

https://www.facebook.com/yitzhak.laor/posts/5593203770706490

הטקסט של לאור במלואו:

1. דמותו של נסים אלוני כ״אב״ ממשיכה לרתק את ״הבנים״. היא מעניינת את מי שאהבו את נסים אלוני, מחזאי גדול, במאי גדול. את מי שראו את הפקותיו הגרנדיוזיות והם הולכים ומתמעטים. מרגשת החזרה אליו.
2. רתיעתו של חנוך לוין מכתיבה מעריצה של מבקרי תיאטרון והמשפט (שמקורו ביידיש): ״אל תרימו אותי, כדי שלא תפילו אחר כך״, התבססה בין היתר על גורלו של אלוני אצל מבקרי התיאטרון. הם סגרו את הגולל.
3. ופעם, ב-1991, אני חושב, כינס לוין פגישה אצל מיקי גורביץ׳, שאותו אהב והעריך יותר מכל במאי אחר, ובין שאר ההחלטות שהתקבלו בפגישת אנשי המקצוע, היתה היוזמה להתחיל להוציא לאור את מחזותיו של אלוני. (עד אז היה רק ״הנסיכה האמריקאית״ – בדפוס, הוצאת עמיקם, אני חושב).
4. כשסיפר מיקי לנסים שחנוך ממש אוהב אותו, נדהם אלוני. אנחנו מדברים על כמה שנים לפני מותם של השניים. ״הוא אוהב את המחזות שלי?״.
5. נו, אתם מבינים. אלוני לא היה מסוגל לכתוב מלה גסה, ולא לעסוק בסקס. ״הנסיכה האמריקאית״ היא המפתח להשוואה בין שני המחזאים. השוו עם ״הזונה מאוהיו״ של לוין. חובה.
6. ככה צריך לכתוב ביקורת. הצעות למבט מחודש. סלחו לי על הרהב. מבקר בלי אינטואיציות צריך ללכת לאקדמיה. השכר שם הרבה יותר טוב. ותופסים תחת, שלא נדע.
7. ובכן, הבנים אוהבים את האב אלוני. אחרי מותו. לפני כן, למזלו, לא היה אב. היה חבר בודד, אם אני הבנתי נכון. לא מזמן הועלתה הצגתו האחרונה שמעולם לא הגיעה לידי גמר. מאראט פארחומובסקי – האנרגיה הכי גועשת בתל אביב, אוהב גדול של אמנות – את הצגתו הבלתי גמורה של אלוני ״האם יש מקקים בישראל?״ הבמה באולם הניסיוני לא הספיקה לשפע ההברקות של הבמאי ולשחקנים הנפלאים. היא היתה עדות למה שלא מעלים יותר על בימות התיאטרון שלנו.
8. מגיעים לעיקר: ברשימת ביקורת שכתב דורי פרנס, מעריץ גדול של אלוני ואיש תיאטרון בכל רמ״ח אבריו, מתרגם, מעבד, מוכשר מאוד ומה לא, פרנס קטל את יונתן גפן, שכתב ביוגרפיה של אלוני.
9. לא קראתי עדיין את ספרו של גפן, שאני אוהב מאוד את כתיבתו, ולפני חמשים שנה, כשדיין היה שר הביטחון, ואני הייתי קופאי בסינמטק, נהניתי לומר לו: ״אין כרטיסים, אפילו לא למשפחת דיין״, ואני מתבייש על זה עד היום, אבל ככה היתי כשהייתי סרבן מקולל. כך או כך, אני אוהב את גפן. לא מכיר גם אותו. אני בכלל לא מכיר אף אחד מ״הדור שלי״. את הספר אקרא. תייגו אותו אם תוכלו. תגידו לו
10. הביקורת של פרנס היתה שוצפת-קוצפת על טעויות עובדתיות רבות, לטענתו. זה יתפתח לקרב גברים של ממש על כבוד המת.
11. אגיע לנקודה שלמדתי ולימדתי מהסרטים של דגלאס סירק: נקודת הראות המהפכת של האשה. (גם קיוקור וגם בילי ויילדר לימדו אותנו מה עשו ההומואים של הוליווד בעזרת גיבורות מביטות על גברים, אבל זה לא שייך).
12. מה שבלטה בעיני יותר מכל ברשימה של פרנס – קראתי פעמיים כדי לראות אם אני טועה – היעדרותה הגמורה של הביוגרפיה היחידה, עד זו של גפן, ביוגרפיה מצוינת מאת שרית פוקס, ״נמר בוער״, יוצאת דופן בעשורים הללו. לא עתיקה. ראתה אור בסך הכל ב-2009.
13. אלוני הרבה לעסוק באדיפוס, כותב פרנס, והוא קרא כל עיבוד אפשרי לאדיפוס.
14. האם רק אשה העזה לכתוב שאחת משתי הטראומות של אלוני בדרכו אל ״הדחתם של מלכים״ (היה מאוהב בתימה הזאת במחזות שלו) היתה אב מכה?
15. הטראומה האחרת שפוקס מתעכבת עליה היתה זוועות המלחמה שחווה בתש״ח בחזית הדרום. גם כאן נפלא הניתוח שלה כדי להבין את מה – שאני חושב – הוא מקור ההססנות ה״אובססיבית״ של אלוני הגדול, הוא נע מסביב לטראומה, לא מביט אל תוכה. הוא נזהר מהפוליטיקה כמו מאש.
16. האובססיה היא תמיד בימוי מפואר של כישלונך-שלך. כאן הרי צריך להתחיל כל דבר הנוגע באלוני ובהימנעויות שלו.
17. בזמנו, כשסקרתי את ספרה של פוקס ב״הארץ״, חשבתי שהיא התעלמה משוליותו התל אביבית כילד טורקי מפלורנטין בתל אביב של שנות השלושים והארבעים. איפה באה לשונו משם לידי ביטוי? בייחוד אצל הגששים. במחזות בנה תחביר עברי מיוחד. בתקליטים של ״הנסיכה האמריקאית״ אפשר לשמוע את הסטקטו שלו. יוסי בנאי דיבר אלונית.
18. עד כדי כך היה אלוני ״משולב״, שהבימה הזמינה אצלו את ״דודה ליזה״ לכבוד יובל ציוני על חלוצים מרוסיה. וכאשר עשה את הדבר הגדול ביותר שראיתי על הבמה, ״הצוענים של יפו״ בהבימה, טרף את כל הקלפים ושיאה של ההצגה ערבל הכל עד כדי ״בשום מקום שאפשר״. לראות את גדולי הבימה ״משתטים״, מסקין רוקד כדוב, זה היה ה-side kick
19. מוזרה בעיני התעלמותו של פרנס המקצועי כל כך מן הספר של שרית פוקס, לא רק משום שהיא השקיעה עבודת שנים בספר, ואין ביוגרפיות אחרות, אלא משום שפרנס, למיטב ידיעתי, היה שותף כלשהו בעבודתה ומכל מקום הכיר היטב את הספר.
20. ולא את כבודה של פוקס אני מבקש, כבודה מצוי בספרה. (וגברים שהגנו ״על מבושי האב״, מפני אשה, לא יכלו לטעון שהיא הציצה לאלוני בסדינים). אבל די ברור למי שמתעניין בזירה האדיפאלית לראות איך מושתקת קסנדרה. ולא בכך ענייני.
21. את כבודה של הסוגה הזאת, רצנזיה, אני מבקש. כמה ביוגרפיות נכתבו על אלוני לפני הביוגרפיה של יהונתן גפן? אחת. ולא מזכירים אותה, דווקא משום שהיא טובה?
22. הלו, עדי. הנה עצה. אתה מקבל ספר ורצנזיה, בדוק אם נכתב עוד משהו. סוף סוף מינו ל״ספרים״ עורך אינטלקטואל ולא שוחר טראפיק כקודמתו. ניסיתי לתייג את דורי בכל דרך ונכשלתי. אם תראו אותו, תגידו לו.

שער הספר נמר בוער מאת שרית פוקס

דורי פרנס מעורכי נמר בוער

במהלך הדיון בין המגיבים באותו פוסט מתאריך 20.2.2022 בו התרעם לאור על שהמתרגם דורי פרנס לא הזכיר את הביוגרפיה "נמר בוער" במאמר שפרסם על ספרו של יהונתן גפן "פרצוף של צועני" על אלוני – גוללה פוקס את היסטוריית יחסיה עם דורי פרנס:

"הכרתי את דורי מאז היה בן 14 בערך. הייתי מורתו בחוגי המחוננים של אריקה לנדאו ז"ל בחוג לחשיבה יצירתית. היינו מאוד קרובים אז ומאז ליוויתי את דרכו הציבורית בעיתון בו כתבתי בקביעות על תיאטרון, "מעריב", כי האמנתי בו ואף אהבתי אותו מאוד. 10 שנים מפרידות בינינו. נולדנו שנינו באותו תאריך.27.5. ליוויתי אותו גם בלבטים משמעותיים.

וגם צחקנו הרבה כשנפגשנו. הרגשתי כאחותו הבכורה.

באופן טבעי הוא היה הקורא הראשון של טיוטת הספר. כשסיים לקרוא התקשר אלי בקול חנוק מדמעות (אין לי ביטוי צעיר יותר לתאר את מה ששמעתי) ואמר שזה נפלא. קשה לי לזכור מי משנינו הציע שהוא "יערוך" את הספר. למה במירכאות? כי היה לי עורך מלווה, ידידי רוני פיסקר, שקרא כל פרק והעיר הערות. כך התקדמתי במשך שנה, לאחר 8 שנות מחקר, לכתיבת הספר. דורי העיר בעדינות (בדיעבד אני חושבת שבעדינות יתר) פה ושם, הציע ציטוטים נוספים (כמובן שזכר בעל פה אך בדקנו), עובדות נוספות לחיזוק דברי בטיוטה. סגנן מעט מאוד. מדבריך (ענין של ניסוח) עלול להשתמע שבזכות מעורבות דורי הספר יצא נפלא. דורי יהיה הראשון לתקן אותך.

כן. אני זוכרת לצערי שנוכח הפרק על יחסי נסים ויוסל דורי חייך במבוכה ואולי ניסה להזהיר אותי שיוסל לא יקבל את ניתוח היחסים-בחדווה. אף שלא חשתי אז שאני פוגעת, חבל שלא הקשבתי לו. כי סביבי הריעו לספר עורך הדין, ידידי אלי זוהר, (משרדו בדק את הספר משפטית), עינת יקיר העורכת הלשונית שהיא סופרת המוערכת, וכאמור איש התיאטרון רוני פיסקר.

יש לי על מחשב ישן שני מיני עותקים: "נמר בוער לפני דורי" ו"נמר בוער אחרי דורי". את מוזמנת לעיין.

דורי ביקש לא להיקרא עורך בפתח הספר (גם לא קיבל תשלום) – אני מניחה שלא רצה להתגלות בפני משפחת ברגנר אליה היה קרוב. אולי הייתה זו הצעת הסוכן שלו.

כשיצא הספר לאור דורי רץ לסטימצקי נדמה לי, או לחנות בבאזל שנסגרה כבר, לראות אם הספר נקנה. כאילו ספר כזה נועד להיות "בסט סלר". עד כדי כך היינו קרובים. (את השלט "בחירת הצוות" שנתלה בסטימצקי בקניון רמת אביב, לא הספיק לראות, כי יד נעלמה שפעלה בכמה רמות נגדי דרשה להסירו).

כשיצאו שלוש ביקורות כמעט בו זמנית (לצד אחרות, טובות) תוקפניות מעבר למה שראינו בארץ אפילו עד היום, הפצרתי בדורי שנחשב לבקיא ומקורב לאלוני לענות למבקרים.

דורי נמנע. עד היום אני מאמינה שסוכנו ב"ייצוג 1" יעץ לו להימנע. השערה שלא בדקתי. התקשיתי להאמין שהפנה לי עורף. ברור לי שכאב את כאבי.

השנים חלפו וכשאחי האהוב מכל נפטר, כתב לי דורי בפייסבוק "את היית המלאכית שלו". כשהגיע לנחם אותי נפלנו זה בזרועות זו. הכעס שלי, רגש האשמה שלו, היו מעורבים בחיבוק העמוק. שנינו אנשים חפים מרוע.

ירון פריד על נמר בוער

בתגובה לדיון שהתפתח בפייסבוק (ב-21.1.2022) בעקבות ביקורתו של ירון פריד מבקר הספרות של מעריב, על ספרו של יונתן גפן אודות נסים אלוני, בה הבחין בין "ספרה המעולה של שרית פוקס "נמר בוער", לבין סרטו "הסביר" (כניסוחו של ירון פריד) – של דורון דג'רסי על נסים אלוני, כתב פרופסור שמעון לוי בתגובה: "הספר של שרית על אלוני הוא אישי בה במידה שהוא מרתק. גם על יוצרים אחרים התארגנו קבוצות משמיצות – ביחס למה שכתבו עליהן מבקרים – ואוהדים. שרית הבינה לעומק את הלם הקרב של אלוני וכתבה עליו נפלא. ועשתה זאת ברגישות זהירה ותבונה רבה."

ירון פריד, "פרצוף של צועני": מפגש פסגה חד פעמי שמעורר תחושת החמצה | מעריב, 21.01.2022

https://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-892638

"כל קיץ הוא עבורי הקיץ של נסים אלוני, עונה ששנא אך בה נולד ובה מת" – תשובה מאוחרת לשלוש ביקורות על הספר נמר בוער

מאת שרית פוקס | תיאטרון, גיליון 46 – ספטמבר 2019

נתקלתי לאחרונה בדיוקנו המצולם של יאיר גרבוז בראיון בו טען, שאמנם עשו לו לינץ' אבל הוא בסדר. פניו נראו מעוכים משהו, שהרי צער משאיר סימנים.

כך נראו גם פניי, בעטיו של גרבוז וחבריו בסתיו 2009. באותו סתיו התפרסמו בשלושה מקומות פריבילגיים בתקשורת שלוש ביקורות מביישות על ספרי נמר בוער על נסים אלוני שיצא בשנת 2008. שמונה שנים מחיי הושקעו בספר, שבמרכזו גילוי חווית מלחמה אינטימית שאלוני, רב סמל פלוגתי בגבעתי, הצפין במחזותיו הליריים-פנטסטיים. כאדם הכותב בדיו שקוף של מרגלים, כתב אלוני, מסתיר ולא מסתיר את כעסו על ארץ המלחמה הנצחית שחזה כבר ב-1951, בסיפור "המשורר, החייל והאיכר", אחד הסיפורים שכתב בתקופת הלחימה ואחריה.

אספתי את סיפוריו הקצרים שהיו פזורים בעיתונים ובביטאונים של התקופה (אשמורת, עין, על המשמר, במחנה ועוד), בהם תיעד חוויות מכאיבות, מעצבות, ולימים גם מסייטות שאירעו במלחמת העצמאות. סיפורים קצרים אלה, כך טענתי לראשונה, מהדהדים במחזותיו בשלל תחפושות וגלגולים: בקרקס, בקברט, בעולם התחתון, בין צוענים, ליצנים, אנשי אי נידח – משוטטות דמויות שיצאו מהסיפורים הנשכחים של אלוני, יוצא המלחמה. עד כמה רדפה זהותו החיילית את אלוני, מעידה העובדה שכאשר פקח עיניים לאחר האירוע המוחי הראשון שלו אמר: "מה שמתם אותי בבית חולים, אני כבר לא חייל". הוכחה על דרך השלילה.

שער הספר נמר בוער מאת שרית פוקס

בספרי נמר בוער קיבצתי את רוחות הרפאים של המלחמה במחזות אלוני: חיילים שאיבדו את שפיותם, זמנית או לתמיד: חבקוק המשוגע באי ויקטוריה זורק אגוזים ומדמה שאלה רימונים. באי מספרים עליו ש"הוא נהרג במלחמה". ניסוח חשוד: "המלחמה הרגה אותו", מספר ג'ו על אחד, דייר בית חולי נפש בו התגורר הוא עצמו בעבר, "הוא עושה אצלנו הצגות… הצגות ישנות… מההיסטוריה… מלכים אהבה… אלוהים… אינטריגות" (אדי קינג) ניסוח עוד יותר חשוד. אם חבקוק והמשוגע האחר מתו, איך זה שהם חיים? הדברים מתכתבים עם שלושה מסיפורי מלחמת העצמאות על פגועי קרב. "רבים יצאו מהמלחמה ולא רפא להם" אומר בקצרה אחד מגיבורי הסיפורים. "שוב לא הייתי אדם" מתאר גיבור סיפור המפתח "פחדים" את רגעי הפיכתו לפגוע קרב כיוון שגרר גוויה של אח לנשק נטולת ראש שהתפוררה בין ידיו. (המקרה אירע לאלוני עצמו בקרב בעיבדיס).

מלחמה ורצח: "מלחמה… הדבר הזה שתקוע בנו עמוק עמוק. רצח" אומרת מיס בל, הזמרת בקברט במחזה הצוענים של יפו (צעיר אחד בשם חנוך לוין ראה כנראה את ההצגה). חיילים שנשלחו על ידי המדינה מתגלגלים במחזות של אלוני לרוצחים בשליחות. באחד הסיפורים המוקדמים ("4 אנשים", 1950) אומר גיבור הסיפור שצריך לעקור את לבבות הצעירים ההולכים למלחמה, ולא לשקר להם על "טבעו הטוב של האדם". הקריאה נשמעת עד שנת 1992 (בה שכתב אלוני את מחזהו לוקס הפחדן מ-1959), מחזה סאטירי שבו חובה לתרום דם, דימוי פיוטי להגרת הדם במלחמה. ב-1992 כשיצאה ההצגה המחודשת התראיין אלוני ל"העיר" ודיבר על כך שהוא מתעב את ראש הממשלה על ההבטחה לעתיד נפלא לנוער, שעומד להיכנס לשורות הצבא. גם פחדן שלום החביא אלוני במחזהו נפוליאון חי או מת – זהו ארלקינו הליצן שנבהל מרגע של הפוגה במלחמה: "אז השלום הגיע? – מפחיד! לא שומעים שום פצצה – משהו לא בסדר".

ברור לי שהם קראו את הספר באלכסון, מחפשים עמודים שניתנים להגחכה. הם התרכזו באופן חשוד בפרק על יוסל ברגנר. הם לא הזכירו מאית ממה שהכרתי מתוך הטקסטים של אלוני, כמו גם עורך הספר, דורי פרנס, שבעצם הכיר אותו יותר ממני.

אזכורים עקיפים יותר נמהלים בתכנים אחרים שהעסיקו את אלוני, ונישאו על גבי ניסיונות ליצור צורה דרמטית חדשה. ויפה מכולם הסיפור הארס-פואטי על "הנתרן המופלא" של אלוני משנת 1950, בו מסופר על "נתרן מופלא", לוליין שאהב לקפוץ לגבהים מעל בריכה, לפרוץ מהעולם הגשמי, "מן התפל המאוס והאכזר", להתנתק מבני האדם "רעים להשחית, כעורי נפש". נדמה שאלוני מתחשבן עם רשע של חיילים, בין הקרבות, לא בתוכם, אותו תיאר בסיפורי המלחמה שלו באותן שנים. כדי להינצל מתועבת בני האדם בוחר הנתרן ב"זיוו של העולם" הטהור. אולי זוהי בחירת אלוני באמנות וידיעת סכנת האובדן הכרוך בניתור גרנדיוזי. אבל בתוך עולם הפיוט והאגדה לא יכול היה אלוני להימנע משתילת רמזים. כמו שאומר מנהל הקרקס בנפוליאון חי או מת: "עשיתי בספר נמר בוער התחקיתי אחרי ההוכחות החותכות. עקבתי אחרי פגיעת קרב הנבנית על גבי חייו המוקדמים. זה היה גרעין הספר, סיבת קיומו. התובנה הזאת, כך האמנתי, מוסיפה ריגוש למחזות של אלוני שיש המוצאים אותם חמקמקים, בייחוד אנשים צעירים שלא זכו לראות את הצגותיו. מבין אלה שהתקשרו אלי לאחר יציאת הספר לאור היה איש גבעתי צעיר, שאמר לי: "צריך לחלק את הספר לכל מי שמשתחרר מיחידה קרבית. שיבין מה קורה לו" מאוחר יותר התוודה שהוא פגוע קרב (הלם קרב, בהקשר של אלוני, הוא מונח גרוע שגם אוהדי הספר אהבו להשתמש בו בשמי), והוא התרכז כנראה בקריאת הפרק על אלוני כפגוע קרב על פי עדותו של אלוני עצמו ועדות חבריו לנשק שזכרו וזיהו פרטים ריאליסטיים רבים בסיפוריו המוקדמים (נפגשתי איתם, כמובן. עם מי לא? אפילו גם עם בני כיתתו מהעממי – לשיחות על ילדות ונערות.)

לאחר תגובות טובות וגם יותר (מהנדלזלץ ועד הילל מיטלפונקט ואחרים) הניפו שלושה מידידיו של הצייר יוסל ברגנר – שהגדיר את עצמו כחברו הטוב של נסים אלוני – את חרבות הלינץ: נסים קלדרון, יאיר גרבוז ואורי הולנדר. על פי שגיאות והיטפלויות לשולי ולכמעט-טפל במכלול הספר, ברור לי שהם קראו אותו באלכסון, מחפשים עמודים שניתנים להגחכה. הם התרכזו באופן חשוד בפרק על יוסל ברגנר. הם לא הכירו מאית ממה שהכרתי מתוך הטקסטים של אלוני, כמו גם עורך הספר – דורי פרנס שבעצם הכיר אותו יותר ממני. הם נשבעו למחוק את הספר מהזיכרון התרבותי ולהשליט את הנרטיב שלהם על אלוני.

הביקורות שלהם לא התווכחו או גינו את התזה המארגנת של הספר. הן לא נכתבו בהקשר כולל של עבודתי רבת השנים כחוקרת ומבקרת תיאטרון. מי שפנה לקרן זגגי בהצעה שאכתוב ביוגרפיה היה הסופר חיים באר. מי שהסכים מייד, אך בכל זאת הרים טלפון לקבלת אישור מהסוכן שלו, בועז בן ציון – היה נסים אלוני. הסימן הראשון לחרם העומד להיות מוכרז עלי היה שיחת טלפון מיוסל ברגנר, צועק ומייבב ומאיים, שטילפן למולי שפירא לאחר שראיין אותי בתכניתו "בילוי נעים" עם יציאת הספר לאור. בבתי קפה מסוימים של בוהמת תל אביב הוותיקה, הסתובב סופר מסוים ממסדר ברגנר, אותו סופר, איש מוסר כביר שניהל חיים כפולים עם שתי נשים, המליץ לחבריו לא לקרוא את הספר כי יש בו הרבה רכילות.

קשה במיוחד הייתה השתיקה: נועם סמל, מנכ"ל הקאמרי דאז, סירב לומר לדורי פרנס, עורך הספר בפועל והמנהל המוסיקלי של האירוע בקאמרי לכבוד יציאת הספר, מדוע הוא עורך אירוע תיאטרוני מרהיב עם גדולי שחקני ישראל (גילה אלמגור כמנחה, מוני מושונוב, דורון תבורי, שייקה לוי, ליליאן ברטו, רבקה מיכאלי ועוד, ובהפקת חיים סלע) – ומסרב לצלם אותו לטלוויזיה, כנהוג בקאמרי באירועים מושקעים כאלה. לא היו באירוע (האולם היה מלא) צלם וידיאו או צלם סטילס אפילו. כלום. גם לא בלובי. יחצ"נית התיאטרון לא שלחה צלם לאירוע שמתיחצ"ן בטבעיות. מישהו הבהיל את נועם סמל? הביקורות של שלושת רעי יוסל השיגו את מטרתן? והרי הספר נתמך על ידי המכון למחזאות של הקאמרי בליווי צמוד ונאמן של נועם סמל עצמו. מפעל הפיס קרן רבינוביץ ומשרד החינוך תמכו.

וכך כתב שמעון לוי בסיומו של ניתוח הספר בכתב העת תיאטרון: "נמר בוער הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תרבותי רב. יתר על כן שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות. סגולה נדירה."

מה הכעיס את ברגנר? הפרק העוסק בו וביחסיו עם אלוני, ממנו ניתן היה לדמיין, גם אם זה לא נכתב, שברגנר התעניין בנשים של אלוני באופן מיני. או יצר מגע גופני מיני איתן. זה לא כתוב שם, אבל כנראה שקבוצת ברגנר ידעה יותר מהקוראים התמימים וכנראה גם יותר ממני. אלא שאני דיברתי על הכמיהה של ברגנר להתקרב לאלוני דרך כיבוש רגשי, בגוונים ארוטיים, ללא מימוש של נשים בחיי אלוני (גם לאחר שהקשר נגמר) מהסוג המתואר בסיפורו של א. ב. יהושע "חתונתה של גליה", שבו עורגים מאהבי העבר של גליה זה לזה, ביום חתונתה לאחר. ובנוסף, היה עליהם לטבוח אותי בביקורות האלימות, כי נגעתי להם באלוהים ואף תיארתי את ייסורי הבשר שלו בשנות מחלתו האחרונות, כמו גם את הצער של האל שלהם על חולשות אופיו. הצגתי את אלוני ללא ליווי וניטור הקבוצה. זו, אגב, תיקנה את המעשה מאז באמצעות איש קולנוע שחובק ונתמך על ידי הקבוצה וכן באמצעות מפגשים שקיימו בפני קהל, בהם לא העזו המשתתפים להזכיר את תזת פגיעת הקרב של אלוני שחדרה למחזותיו, והתבוננויות אחרות בטקסט ובאישיות של אלוני בספר, אף שאחד המשתתפים הילל את הספר במאמר מקיף בכתב עת ספרותי.

דורי פרנס, עורך הספר, הגבר הכי קרוב לאלוני מאז היותו בן 14 – חשש להתחלק אתי בלינץ' ולא התערב לטובת הספר, אף שרץ כמה פעמים לסטימצקי בגן העיר לעקוב אחרי מכירתו, כאילו היה בן טיפוחיו. לפני תשע שנים, שנתיים אחרי שיצא נמר בוער (בשנת 2010), כשהתאוששתי לכאורה מהתגובה הלא צפויה של מסדר השלושה, כתבתי להם טקסט תשובה. היה חשוב לי לחשוף את הקשר בין שלושת המבקרים. זה לא היה העלבון, כמו תחושת העיוות המכוון של המציאות והפחד שלי לחשוף את החוטים הנסתרים המפעילים אותו. שכן חברי הקרובים, וביניהם פרנס, שאותו ליוויתי מאז היותו נער בשיעורים שהעברתי בחוגי המחוננים של הפסיכולוגית אריקה לנדאו, היו אחידים בדעתם שצפוי לי שבץ אם אשיב לפוצעי, והם יענו לי שוב. שכן יומרתם הגרנדיוזית וקשריהם בקליקה התקשורתית טובים משלי. לי אין קליקה כמו להם, ומעולם לא הייתה לי בשום מסגרת בה פעלתי. במשך השנים שכתבתי תגובות חריפות, בינתיים קרו כמה דברים. ראשית, מאסתי בפנים של נעלבת התמהה על סדרי עולם. מי יאמין לי שלא ידעתי שכך מתנהל עולם התרבות בכל מקום.

ושנית, קראתי פתאום (ובעיניי זה היה כמעט חורבן עולם) מאמר שבו התפרסם שמרסל פרוסט שילם לכותבים מסוימים כדי שיכתבו ביקורות טובות על בעקבות הזמן האבוד החד פעמי. וכי איך תלין אזובת-קיר כמותי על כך שהסצנה התרבותית היא קרנבל של קניבלים או חנפנים מלוקקים. ומה תעשה אותה אזובה שהעזה לתאר אמן מקודש כגבר אנושי, רדוף זכרונות ועם זאת מנהל קרקס דון ז'ואני תציע שלוש דירות לשלושה מבקרים שטופי שטנה – דירה לכל אחד?

ועוד היפר-הפתעה: לפני שנתיים פרסם בהארץ המשורר יהודה ויזן ביקורת תוקפנית על אורי הולנדר – שהתקיף בזמנו, וקצף על שפתיו, את נמר בוער בשל פסיכולוגיזם לא אמין מצידי. עכשיו מצא ויזן פגם דומה בספרו של הולנדר על נתן זך, והפעם – זה היה פסיכולוגיזם מופרך, לטענתו. ויזן לגלג על הולנדר בשל "אינספור השערות פסיכולוגיסטיות ומיושנות באשר למניעיו של זך, ללא מודע שלו ולתסביכיו האדיפלים בהתנפלותו על אלתרמן" הייתכן? הולנדר ואנוכי מסתובבים סביב זנב משותף?

מעניין מה חווה הולנדר מול הטקסט של ויזן. מעניין, אף יותר (וזו אסוציאציה פרטית) מה הרגיש אלוני כשקרא את דבריו המעליבים של נתן זך על הנסיכה האמריקאית, "מה שחסר לי. הייתה … איזה אמירה אנושית, כל אמירה אנושית" בעוד שדן מירון הצליף באלוני במוסף לספרות של ידיעות אחרונות כשכתב על הפער בין: "דלותו, לעתים קרובות אפסותו של הדבר הנאמר על ידיו" (דור הולך ודור בא, והאכזריות לעולם עומדת). אגב, חלקים בנמר בוער עוסקים בהתקבלות אלוני בעיתונות ובכתבי עת. קראתי את כולם או את רובם.

בגדי המלך, מאת נסים אלוני ובבימויו, הבימה, בכורה: דצמבר 1961
הצילום: באדיבות ארכיון הבימה

הנה, אם כן, הטקסט המקורי שלא העזתי לפרסם לפני עשר שנים וכנראה אינו מעניין איש. מתנצלת על כמה כפילויות בין הטקסט הנוכחי לטקסט "ההסטורי" מיתנתי מעט את תשפוכת הזעם אבל אלה הרי חוקי משחק הלינץ' ההולך ומשתכלל לאחרונה בתקשורת. חלק מהנפגעים כואבים במסתור, כנראה בגלל גאווה.

"הכת של אלוני תהרוג אותך" הזהיר אותי דורי פרנס, הקורא הראשון של טיוטת הספר נמר בוער. ואולי אמר: "חבורת אלוניי" או אפילו: "מועדון המעריצים". מה שבטוח הוא שאמר: "אני רועד כולי. זה כל כך מרגש".

איזו כת, התפלאתי? אני מכירה בסך הכול סופר שמאונן בלילות מסוימים בהם הוא מפנטז על אלוני וגם סופר שמפקפק בספר שלו אם אלוני לא יופיע בחלומו ויהנהן בראשו. יש אנשים, שמא נאמר גברים בעיקר, שעדיין מקיימים טקסי פולחן לאל הארוטי שלהם, אלוני.

פרנס (עורך ספרי, הנחשב לגדול המומחים באלוני) רצה לערוך את ספרי, אך ללא אזכור שמו. סדרת תגובות אוהדות בתקשורת, שימחה את שנינו: מיכאל הנדלזלץ שיבח: "ספר מרתק", נרי לבנה כתבה בטור שלה "ספר מצוין", הלל מיטלפונקט בחר בו כספר שעשה לו את השנה (2008) בכלכליסט. ברדיו דיברו עליו בהערכה רבה יובל מסקין, ענת דולב ז"ל, יעקב אגמון ומולי שפירא. מערכת לונדון וקירשנבאום חיזרה אחרי בעקבות התרשמות לונדון ("ספר מרתק"), אך אני סירבתי, כי אני לוקה באימת קהל. גם הצעה להפוך את הספר לסרט הגיעה ממפיק מוכר. כשעברתי במקרה בקניון רמת אביב, הציץ מסטימצקי שלט: "נמר בוער, המלצת הצוות". הוא הורד כמובן תוך כמה ימים, בדרישת לא-תנחשו-מי, שעבדה אז ברשת סטימצקי. כמו כן הייתה הרגשה שהספר שנועד בעיקר לאנשי תיאטרון, החל מעורר עניין אצל אחרים מפני שהוא עוסק במחיר הנפשי ששילמו אנשים עדינים במלחמה המייסדת.

ואז קרה מה שפרנס ניבא. משוררת המקורבת לקבוצה דיווחה לי, שהוקם מין חדר מלחמה בביתו של יוסל ברגנר, חברו הקרוב ביותר של אלוני. ברגנר התקשר לידידיו ומכריו (ואין מכניס אורחים ממנו ומקושר ממנו ואף מעניק תמיכה כלכלית), כשהוא מוחה, זועם, וזועק לעזרתם. הוא אמנם לא קרא את הספר, שהרי אינו קורא עברית, מה פתאום. חבריו הקרובים, ידידות, בת משפחה, מקריאים לו את הספר. מוזיקת ההקראה, הקצב, סדר הקריאה, היו נתונים בידי מקהלת המקריאים.

הביקורות הבריוניות של חברי ברגנר, נסים קלדרון, יאיר גרבוז, אורי הולנדר, יכלו בעצם להיכתב על כל ספר שהוא, שכן סימני זיהוי הספר המובהקים לא נמצאו בביקורות שלהם.

מהיר ועצבני, בסגנון הטוקבקיסטים, היה סגנונה של שלישיית המבקרים. הולנדר כתב: "אלוני היוצר לא ראוי משום בחינה לעונש הזה". "הספר הגרוע ביותר שאפשר היה לכתוב על יוצר כזה." הם לא יכלו להפריך את דברי בספר שבקושי קראו. רק לגדף אותי. כתבתי לא מעט ביקורות לא נעימות בימי חיי כמבקרת תיאטרון במעריב, אך לא זכור לי שהתייחסתי לאדם יוצר כאל מקרה אבוד שבעצם מוטב שיתאיין מהמציאות.

האם הצליחו הביקורות של נסים קלדרון, יאיר גרבוז ואורי הולנדר, לפגוע בהתקבלות הספר? מן הסתם, לא. הספר נלמד באוניברסיטאות, בבתי ספר למשחק, ואפילו לספריית העיוורים הגיע.

שתי יועצות לפחות, פסיכולוגית ועובדת סוציאליות, ככל הידוע לי, בנות זוג של אלוני בעבר, כיוונו את כותבי הביקורת אל הפן הפסיכולוגי, תוך התעלמות מניתוחי טקסטים של אלוני ופרטים דוקומנטריים לא ידועים. ולכן כנראה מלגלג יאיר גרבוז בביקורת שלו על ה"מניעוגרפיה" שלי. על כך שחיפשתי מניעים לפועלו של אלוני. נמר בוער, לדבריו הוא ספר פסיכולוגיסטי. לא ביוגרפיה אלא מניעוגרפיה. צריך לקרוא כדי להאמין שאדם בן המאה ה-21 כופר בכך שלאנשים יש מניעים כדבריו. גרבוז עצמו חתום כחבר מערכת על סדרה מעולה ומרובת ניתוחים והשערות פסיכולוגיות מרתקות של אורנה בן דור "סקס ישראלי". הסדרה שופעת ניתוחים, או השערות פסיכולוגיות, של מרואיינים, כגון: המיטה כשדה קרב, או הרחם הלאומי, ושלל מניעולוגיות. יהושע סובול, שותפו של גרבוז להקמת מפלגת "אור" (יחד עם דני קרמן. גרבוז מאוד לא אהב את הראיון שערכתי איתם וכך גם קרמן, חבר קרוב של ברגנר) טוען בסרט שהציונות שאפה ליצור גבריות שדומה לגבריות הארי. הסוציולוג יהודה שנהב אומר שהציונות קולוניאלית: "ובעצם הלבן מטיל על השחור חלק מהערגות המיניות שהוא לא מסוגל להן". נמר בוער כותב גרבוז מסופר "בטון דרמטי מדי, לפעמים כמעט היסטרי". גברים מסוימים, בעיקר שוביניסטים, מטיחים בנשים שהן היסטריות. או דרמטיות. נכון, אין לי זיקה מיוחדת לזרם דלות החומר עליו נמנה יאיר גרבוז. לעתים הכתיבה שלי דחוסה רגשית ואף מגונדרת. אגב, דלות חומר היא עניין מוצלח בתנאי שאתה גאון כמו רפי לביא. גרבוז קובע שכל ביוגרפיה זקוקה למידת רכילות אך "נמנעתי מביוגרפיה והרביתי ברכילות."

זהו שקר גס. ראשית, אין רכילות בספר. יש סיפורים אישיים, לעתים אינטימיים, וכמו שאלוני עצמו אמר לי ולאחרים: "כתבתי רק על עצמי. עשיתי מהחיים שלי סרט בורקאס". כללתי בספר רק מה שתמך בניתוח הטקסטים ובעיסוק של אלוני במלחמת העצמאות שרדפה אותו, ובמלחמות בכלל.

שנית, הספר מחזיק 300 עמודים נטו (ולאחריהם אינדקס מפורט והערות). 200 עמודים, שני שליש מתוכו, עוסקים בניתוח מחזותיו, סיפוריו, מלאכת הבימוי שלו, תגובות המבקרים והשפעתה עליו, התנהלות התיאטראות בהם עבד ועוד.

בגדי המלך בהבימה, 2004, בעיבודם של דורי פרנס ומיכאל גורביץ' שגם ביים את ההצגה. הצילום: באדיבות ארכיון הבימה

לב הספר אינו פגיעת הקרב הסובייקטיבית, אלא האופן שבו חדרה מלחמת העצמאות של אלוני למחזותיו, ואיתה גם מחאה כלפי מחוללי מלחמה בארץ. לא עסקתי במום נסתר של אלוני, בפגיעת הקרב, אלא באופן שבו הומר ליצירה. אבל גרבוז כתב: "חסר בספר דיון ביצירתו של אלוני", וזהו טיעון יותר עלוב ממגוחך. קודם כל, הפרק הבודד המוקדש בספר ליוסל ברגנר עוסק לא רק באפיון היחסים האישיים בין אלוני וברגנר אלא גם בדיאלוג ללא מילים בין המחזות לציורים, בנושא מלחמה וציונות. אפס מילים על זה. אבל גרבוז כותב: "יקשה לכתוב ביוגרפיה ולהימנע כליל מרכילות אבל לא כדי לכתוב רכילות וכמעט להימנע מביוגרפיה". ומי יקבע את מינון הרכילות המדויק? גרבוז.

האם גם זאת רכילות? באחד ממכתביו של קפקא לגרטה, ידידה של אהובתו פליצה, כותב קפקא על אהובתו (מכתבים לפליציה) כיצד נחרד משיני הזהב הנוצץ של פליצה שלו "הברק מפלצתי ממש… והחרסינה האפורה צהובה, עד שהיה עלי להשפיל את עיני למראה שיניה של פ. " (באדיבות מקס ברוד* ועם עובד).

לאחרונה הוחלט להחזיר ליומנה של אנה פרנק דפים שבחרה לסמן על ידי קיפול כי לא הייתה שלמה עם החשיפה. אולי דמיינה אפילו שיום אחד יפורסם היומן. אלוני הסכים לחשיפה שלו. הקלטתי אותו. לרגע לא התפתיתי לצטט מה שאמר לי אלוני על הנפשות המוזכרות בספר. (מוקלט). ואגב: אלוני התיר לי לשוחח עם נשים בחייו כאוות נפשי. גם זה מוקלט.

אני משוכנעת שלא ביישתי את נסים אלוני כך או אחרת בשום מקום. ועל כך כתב כה יפה, דווקא נסים קלדרון אחד משלושת חברי מסדר ברגנר, שיצא בשליחות של קללה ולא הצליח לו כל כך: "אולי כך רצה אלוני להיפרד מהעולם. בכעס בניתוץ החלומות שלו עצמו. אולי האיש שיצר את המסכות היפות ביותר של הספרות העברית, רצה למות בקריעה אכזרית של המסכות שלו". מדויק. מבריק מצד קלדרון.

צר לי להביך את גרבוז בציטוט מתוך האי-מייל ששלח לי מכרו הטוב המשורר יהודה אטלס "כבר כמה ימים אני קורא-חורש בנמר בוער ואני עצמי בוער מהנאה ומההערכה למפעל הגדול והחשוב הזה שעשית. ספר מרתק ממש, שכתוב נפלא, חכם, מסוגנן, מאוד בכל הנוגע לשימוש במילים, עם תובנות נדירות, עם אפאראט כפול, מצד אחד ביוגרפיה ומונוגרפיה מצד שני, כלומר אריגה שתי וערב של האיש וחייו עם יצירתו…"

טיעון נוסף של גרבוז הוא שאני אישה חסרת הומור. "בעיקר חסר למחברת הומור". אי אפשר לכתוב על יחסי אלוני וברגנר בלי הומור, הוא כותב. אצל בדחנים מקצועיים כגרבוז הכל צחיק. ודווקא, ובכל זאת, הבמאי, שחקן, מבקר תיאטרון ומורה למשחק, אמיר אוריין, צחק כשקרא את הספר: "זהו אחד הספרים החשובים שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה, ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב…"

לאחר פרסום הביקורת של גרבוז הציע פרופ' שמעון לוי להגיב על הביקורת במוסף שבו התפרסמה ביקורתו. העורכת מאיה בקר סירבה. למה לפרסם אינטלקטואל רציני בתחום התיאטרון שאפילו מרטין אסלין, מגדולי חוקרי התיאטרון בעולם כותב עליו סופרלטיבים? עדיף להישאר בתחום הבידור. וכך כתב שמעון לוי בסיומו של ניתוח הספר בכתב העת תיאטרון: "נמר בוער הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תרבותי רב. יתר על כן שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות. סגולה נדירה. "

סדרת תגובות אוהדות בתקשורת, שימחה את שנינו: מיכאל הנדלזלץ שיבח: "ספר מרתק", נרי לבנה כתבה בטור שלה "ספר מצוין", הלל מיטלפונקט בחר בו כספר שעשה לו את השנה (2008) בכלכליסט. ברדיו דיברו עליו בהערכה רבה יובל מסקין, ענת דולב ז"ל, יעקב אגמון ומולי שפירא. מערכת לונדון וקירשנבאום חיזרה אחרי בעקבות התרשמות לונדון ("ספר מרתק"), אך אני סירבתי, כי אני לוקה באימת קהל.

אורי הולנדר, מבקר וכותב שירה, הוא בן טיפוחיו של המשורר המצוין והלא קאנוני ישראל הר. או להפך. הולנדר טיפח את הר: כתב עליו עבודה לתואר שני והקים עמו הוצאת ספרים. הר עצמו סיפר לי שהוא נעזר כלכלית בתקופות קשות בברגנר (ובשעתו גם אלוני). הר הגיע לפגישה אתי, במסגרת התחקיר לספר, ובידו שיר שכתב על אלוני וביקש לשבצו בספר. לצערי, לא מצאתי לו מקום מתאים.

הטקסט של הולנדר הוא התפרצות זעם. "מה את רוצה, הרגת לו את אבא", אמרה לי סופרת מסוימת, ממכרותיו. עכשיו מובן למה התקשה לדייק. הולנדר מדווח בביקורת על שלושה מושגים שגייסתי לספר באופן מוגזם לטעמו: דיסוסיאצייה, דיסאינטגרציה, קונפקציה. בעיה קטנה, קטנטנה, היא שהמילה דיסאינטגרציה לא מופיעה בכלל בספר. אין. מקרה של זדון או שמא הזיה? באשר למילה קונפקציה המופיעה ארבע פעמים בספר, הרי זה מושג בו השתמש אלוני בראיון למשה נתן המופיע בספר מאמריו של נתן כישוף נגד המוות. בעמ' 3 אומר אלוני למשה נתן, גדול מעריציו: "יש משהו גדול, עולמי, המורח את כולנו ושכבה אחת עבה וגדולה. מין קונפקציה כלל עולמית". קונפקציה היא מילת מפתח של אלוני עצמו, שנשמעה בכמה פורומים, בהתבוננות שלו על העולם הממוסחר.

הנדלר מאשים אותי בשפה מתפייטת, ובעצמו כותב טקסטים אלה: "דרושים כלי תפירה מיוחדים שמאפשרים לפרום אך לא לקרוע, להדק אבל לא לייפות."

איזה פיוט! רקמת תחרה.

אגב, ממרחק הזמן, טענת ההתפייטות פה ושם היא היחידה שאני מסכימה עליה במידה מסוימת. נראה לי שמתוך התרגשות שאני כותבת ספר ראשון סלסלתי בכל כוחי. הייתי מייבשת אותו היום, לו יכולתי. התובנות והעובדות תקפות ומהודקות על אף נפילות סגנוניות אקראיות. הולנדר טוען שאני "מתיימרת לרדת לחקר נפשו של מי שהצהיר מפורשות שאין לו תת מודע". טיעון כביר! הולנדר נאחז בהצהרת אלוני שאין לו תת מודע. אסמכתה שאין קלושה ממנה. תת מודע אינו יכול להיות מודע ולכן אדם אינו יכול להעיד על תת המודע של עצמו. זוהי סתירה.

אני מניחה שאם הפסיכיאטר והפילוסוף פרופ' נתנאל לאור, מומחה בינלאומי למצבי פוסט-טראומה כתב לי: '"שרית, כתבת קסם של ספר…" כנראה שלא נכשלתי בהבנת אלוני. לאור היה אמור להרצות באירוע בקאמרי לכבוד הוצאת הספר על פוסט טראומה בחיי יום יום (הוא אכן תפס בקלות את סוג פגיעת הקרב של אלוני) – אך מפיקי האירוע החליטו לבטל הרצאות קצרצרות על הספר ולא רק של לאור.

הביקורת שפרסם נסים קלדרון זרועה ציטוטים מפי יוסל ברגנר כאילו הצייר יושב על כתפו. קלדרון, שטוקבקיסטים אלמונים האשימו בין השאר במרמור וברבור, חטף מספיק ואף יותר מדי.

אומר רק זאת: קלדרון סולד כנראה מפסיכולוגיה, ובאשר למכות שחטף נסים אלוני מאביו בצרוף השפלות מילוליות (אחיו שאול אמר לי כמה פעמים שלדעתו המכות וההשפלה הפומבית לעתים, עיצבו לדעתו את חיי אלוני הבוגרים). קלדרון כותב: "היא שוכחת שעד לפני חמישים שנה היה מקובל מאוד שאבות וגם מורים מכים ילדים. לכן אין כאן שום דבר מיוחד לאלוני".

האמנם? אומר זאת כך: הבה ניקח שני אבות שכולים. אחד מתאבד על קבר בנו. אחד הופך את הנושא לשליחות ואפילו קריירה. וגם זה: לאחרונה הוקרן בטלוויזיה סרט בשם "מסע החיים" המתעד מסע של פצועי צה"ל להודו. אחד הפצועים אומר: "אני לוקח את הפציעה בסבבה." השני מקונן על גורלו כבעל עין אחת בלבד. שניהם פצועים יחסית "קל". ובלשון לא פסיכולוגית: תלוי מי האיש. תלוי באישיות. תלוי מה עבר עליו קודם.

אגב, היו שני מבקרים, מנחם בן ובן עמי פיינגולד, שכתבו רעות על הספר אך בצורה מנומקת. זה תקף את השקפתי הפוליטית והשני את מתודולוגית הספר (כך אמר לי במפגש אקראי). מה שהפריע להם היה גלוי, ולא נכתב בשטחיות בריונית של טוקבק, ולכן לא הפריע לי.

"מה נכנס בך פתאום??!" שואלים אנשים. "סעי הלאה". "לא ייתכן שתהיי סופרת של ספר אחד", אמר לי לאחרונה פרופ' דוד אוחנה, גם הוא אוהב אלוני מובהק. אך גם ידיד ותיק שלי. והתחמק מלהביע דעה על הספר. הבנתי. לא נעלבתי. מה עוד שהוא חברו של פרופ' יצחק בן מרדכי ממעריצי אלוני והכותבים עליו בעילפון. לא אסע הלאה בלי להבהיר לאנשים שנפגעו, ואלה בעיקר אנשים שסירבו לפגוש אותי בשלב התחקיר ולנסח אמנה משותפת של מותר ואסור, כפי שעשו חלק מהאנשים המוזכרים בספר נמר בוער שנכתב מתוך אהבה והזדהות עם אלוני. ואם אוסיף רק אגרע.

כמו כן האמנתי שאני משתמשת בכל ההסוואות הנדרשות כדי לא לפגוע באנשים.

ומובן שעדיף לכתוב על אלוני בעוד מאה שנה. אלא שעד אז לא יזכרו אותו.

סוף דבר?

לפני שש שנים העזתי וצלצלתי ליוסל ברגנר. קולו השתנה מאוד. שנינו התבגרנו. שוחחנו והתלוצצנו כאילו כלום.

שאלתי אותו על שלישיית נאמניו הנועזים.

ברגנר ענה לי כך: "תשמעי, אני גנבתי ליגאל תומרקין את נסים. הם היו חברים לפני שהכרתי את נסים בהבימה. נסעו יחד לגרמניה המזרחית לראות את ברכט. תומרקין עשה לו בהבימה תפאורה לבגדי המלך, מין רדיאטור כזה, כי למלך הרי קר. ואז אני הגעתי ועבדתי גם אני עם נסים, בלי שתומרקין ידע על כך, על אותה הצגה. לשנינו במקביל. לנסים לא היה אומץ לספר לו. עד שתומרקין גילה בעצמו. כשיצאה ההצגה, תומרקין כתב דברים נוראים על התפאורה שלי. אז נסעתי אליו הביתה וצעקתי עליו".

"איך שאני צעקתי", אמר לי ברגנר ביידיש, "תצעקי גם את".

****

 בהקדמת העורך לגיליון 46 של כתב העת תיאטרון, כתב החוקר והמשורר גד קינר: "כשפרסמה העיתונאית והמבקרת שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית, העוסקת בחוויות הקרב הטראומתיות של נסים אלוני, לוחם תש"ח, שרדפו אותו כל חייו, ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו – היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד, רצוף שקרים והכפשות, של אמנים ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם שעליו הם רשומים בטאבו, ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות והססגוניות, אותם זיקוקין די- נור בלתי מחייבים שכל כך הערצנו. המאמר "מבט חוזר על נמר בוער", בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה, חושף לא רק את כאבה של המחברת, אלא גם את פנינו הכעורות כחברה קרתנית, גלותית, בלתי מפרגנת ואכזרית – ודווקא בקרב הנשמות "היפות" של קריית ספר. אלמלא היה המדובר במאמר המתאר ציד מכשפות מציאותי, אפשר היה לחשוב שלפנינו וריאציה על חפץ מאת תלמידו של אלוני, חנוך לוין."

בהקדמת העורך לגיליון 46 של כתב העת תיאטרון, כתב החוקר והמשורר גד קינר: “כשפרסמה העיתונאית והמבקרת שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית, העוסקת בחוויות הקרב הטראומתיות של נסים אלוני, לוחם תש”ח, שרדפו אותו כל חייו, ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו – היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד, רצוף שקרים והכפשות, של אמנים ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם שעליו הם רשומים בטאבו, ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות והססגוניות, אותם זיקוקין די- נור בלתי מחייבים שכל כך הערצנו.
המאמר “מבט חוזר על נמר בוער”, בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה, חושף לא רק את כאבה של המחברת, אלא גם את פנינו הכעורות כחברה קרתנית, גלותית, בלתי מפרגנת ואכזרית – ודווקא בקרב הנשמות “היפות” של קריית ספר. אלמלא היה המדובר במאמר המתאר ציד מכשפות מציאותי, אפשר היה לחשוב שלפנינו וריאציה על חפץ מאת תלמידו של אלוני, חנוך לוין.”

חוקר התיאטרון והבמאי אמיר אוריין כתב בצאת הספר לאור בשנת 2009:

זהו בלי ספק החיבור החשוב ביותר שנכתב על אלוני ואחד מהחיבורים החשובים ביותר שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה. ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים שלא ידענו. אלוני היה ידוע בעיקר כקוסם של מילים ואשליות. מצד אחד, מחזותיו הפכו קלאסיקה בכותל המזרח של היצירה הישראלית הקנונית, ומצד שני, הוא יצר שפה חדשה בקלאסיקה של הבידור הישראלי של הגשש החיוור.

אבל שרית פוקס הלכה רחוק יותר מכול מה שנאמר עליו עד כה. היא מחברת את המחזאות הקנונית, כביכול ההזויה, של אלוני, אל שורשי הטראומה של החוויה הישראלית. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקות של היצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. אולי זהו הגילוי החשוב ביותר שהוצג אי פעם על ידי חוקר/ת דרמה ישראלית.

לחצו כאן על מנת לקרוא על ואת תקציר הספר נמר בוער >>

לחצו כאן לרכישת הספר נמר בוער אונליין >>