נשף מסיכות ומסכים – על ההצגה "הר לא זז"

"הר לא זז" – הצגה יפנית לכאורה: יפה, מדויקת ונקייה, המוצגת בתיאטרון הלאומי – עשויה להתגלות כמחזה התגובה הפוליטי הראשון על רצח רבין. גלעד עברון כתב את המחזה לאחר רצח רבין, אבל תוצאות הבחירות האחרונות ועליית נתניהו לשלטון נמצאות בהצגה, המחזה שוכתב בחזרות.

אין לטעות: מי שינסה לפענח את נמשלי ההצגה ביחס של אחד לאחד – מי כאן רבין, מיהו פרס, איפה נתניהו והיכן אנחנו, כלומר העם – ייתקל במהמורות. מכוונות לדעתי. אבל מי שילך שולל אחר מחול הצעיפים של ההצגה ויתרחק מהמציאות המיידית שלו – יפסיד. עברון הלך במוצהר אחרי הסרט של קוראסווה, "קגאמושה", שמתרחש במאה ה־16 ביפן. הוא לקח מהסרט את גרעין העלילה בתוספת שמות, מעמדים, דמויות ומטאפורות. למשל, הר, כינויו של ראש שבט הטקאדה. למה הר? בגלל היציבות. עברון מצא חלופה לשונית עברית ליפניות: שפה פיוטית, מצומצמת. המשחק משכנע, מדויק ורגשי. לא פסוודו יפני. נאוה זיו, אשתו של הגיבור, נפלאה במיוחד. יגאל נאור, הדמות המרכזית, ברוטאלי ופגיע.

הנושא של "הר לא זז", בבימויו של חנן שניר, הוא הפחד הישראלי מפני השלום. אי היכולת להינתק משרשרת המוות. נצחון התרבות של הגבריות הצבאית. הבחירה בתבנית יפנית מופנמת למחזה שנכתב בלבנט אחרי רצח רבין היא חלק מטקטיקה ערמומית, על גבול המהתלה. יוצרי ההצגה כבר התחילו במשחק הסתרת כוונותיהם תוך העלבה צפויה של אותם מבקרים שיזהו בהצגה את המציאות הישראלית. וגם זה יהיה חלק מהפואטיקה של ההצגה. כזב, תעתוע, אחיזת עיניים ומשחק התפקידים – הם החומר והמסר.

"הר לא זז" הוא נשף מסיכות ומסכים. עיקר התפאורה של רקפת לוי הוא אוסף מסכים שמאחריהם נסתרים אנשים וצללים. אפשר לומר על היפניות הישראלית הזאת עצמה שהיא מין מסיכה שמאפשרת להבליט את אכזריותה של תמונת המצב המתוארת בהצגה.

גיבור המחזה, כמו בסרט של קוראסווה, הוא כפיל שנבחר לגלם את תפקיד מנהיג שבט הטקאדה. כלומר, שחקן בעצם. ראש השבט עצמו נהרג בקרב, ואסור שמותו ייוודע. מצילים את הכפיל מחבל התלייה וממנים אותו להיות צל המנהיג המת, בשל דמיונו למנהיג. אבל הכפיל מוכיח שהוא שחקן שהי את עצמו, את אישיותו והשקפותיו גם כשהוא שחקן. כלומר, דווקא אז.

הכפיל שונה מן המקור, מראש השבט שאת תפקידו הוא ממלא. הוא הומאני ממנו. אין לו עבר צבאי שבו היה אחראי על מתים במלחמות. הוא שוחר שלום, ממשיך ומע צים את צוואת ראש השבט שלא להמשיך בכיבושים.

אבל השבט לא נותן לכפיל להמשיך בדרכו. הוא דואג שיירד מעל במת ההיסטוריה. מנהיגי השבט בפועל, שר הצבא, הסמוראי והאח של המנהיג שנהרג, שוברים את התנגדותו של הכפיל לחוק הדם. הכפיל נסחף למלחמה. "אני טקאדה", הוא קורא כאילו הופנט. כבר לא חופשי. אבל אז, כשגופות מוטלות בגינו, מואס הכפיל בחייו. הקונפליקט בין ערכיו לבין ערכי השבט מפורר את אישיותו. הוא מתחיל להשמיע קולות של חיות מהכפר שלו. אחר כך מתאבד.

המצאה מקורית של עברון היא בנו הבכור מנישואיו הראשונים של ראש השבט שמת. ימאדה. לא ניתן לסקור בקצרה את השתלשלות היחסים בין הכפיל, האב המדומה, לבן האמיתי שמסרב להכיר בכפיל כאביו (מיכה סלקטר הנפלא). מערכת יחסים שטבולה כמובן באדיפליות ועקידת הבן, אבל בגירסה לא שחוקה, נוגעת ללב. הכפיל מצליח לאהוב את הבן כמו שחקן שהעמדת הפנים שלו היא האמת שלו. כן, לואיג׳י פירנדלו ביקר בזכרונם של עברון ושניר במהלך יצירת ההצגה. ולמה לא בעצם?

התרומה הכי יפה של עברון לקוראסווה ולהצגה בהבימה היא דמותה של האשה (בסרט יש במקומה חבורת פילגשים). האשה היא קול התבונה, המתינות. היא מייצגת את חוק החיים מול חוק השבט. האשה לומדת לאהוב את הכפיל בזכות תכונותיו האנושיות, לא בזכות דמו המקודש. היא מחליטה לטעון כי הכפיל הוא המקור. האהבה ביניהם מעוצבת כמו, איך לומר זאת, רקמה יפנית עדינה. או שיר הייקו.

האשה מנסה להפסיק את שרשרת הדם. "לכמה מתים עוד זקוק טקאדה כדי שישביעו את יצר המוות?", היא שואלת. היא מפצירה בבן הבכור ימאדה לקבל את הכפיל כאילו הוא אביו האמיתי, בזכות תכונותיו הנעלות ולמרות שאין להם דם משותף, אבל בו בזמן היא מתאבלת על חוסר הסיכוי לחולל שינוי מחשבתי. היא מכירה בכך שגם הבן הקטן שלה, מאסו, מופקע מהחינוך שלה לטובת חוק החברה הגברית של השבט. מאסו מספר לאמא שלו איך, כשהוא משחק בלחימה עם החברים שלו והם לא מחזירים לו, הוא מרביץ להם עוד יותר חזק.

ואכן העיקרון האינפנטילי הזה של מאסו לפתרון קונפליקטים הוא רוחה של טקאדה. העיקרון של עוד מאותו הדבר. תרופה שהיא המחלה. אפס שינוי (כן, המונחים באים 'מהספר "שינוי", עבודה משותפת של פסיכיאטרים מהמוסד לחקר הנפש, פאלו אלטו, קליפורניה, 1979). האשה במחזה מסוגלת לפריצה לוגית מחוץ למערכת של ההתמד, של "עוד מאותו הדבר". היא מוכנה לוותר על תפקיד היורש עבור בנה הביולוגי מאסו לטובת הבן הבכור ימאדה שאינו בנה. היא מסוגלת להזדהות עם כאבו של הבן הבכור. אבל חוק השבט הוא: "הר לא זז".

המטאפורה מגיעה מקוראסווה, ויש לה מגוון שימושים אצל עברון. האירוני שבהם הוא שיציבות ראש השבט המכונה הר, היא בעצם נוקשות. ונוקשות היא מוות. הר לא זז פירושו, שום דבר אינו משתנה לעולם.

"הר לא זז" הוא תיאטרון הבודק את עצמו, באופן ברכטיאני או פוסט מודרני. אבזרי התיאטרון, כמו פנסי תאורה, חשופים. השחקנים כמעט לא עוזבים את הבמה, הם יושבים משני צידיה לצפות בעלילה. זה לא חדש, אבל מתאים להפליא. הקשר בין שחקן למנהיג הוא אחד מנושאי ההצגה. כי, כאמור, הכפיל של המנהיג המת הוא בעצם שחקן. "אל תתנפח, לעולם תישאר שחקן", מטיח האח של המנהיג המת בפני הכפיל. "אתה מנסה להפוך אותי לקליפה ריקה?", שואל הכפיל. כי בניגוד למה שציפו ממנו, הכפיל לא סתם משחק את התפקיד. הוא חי אותו. שחקן ומנהיג, אומר המחזה, קרוצים מחומר דומה. שניהם משחקים תפקיד. שחקן מנוכר, כמו פוליטיקאי מנוכר, מפריד בין התפקיד לבין עצמו. הוא מאמץ אידיאה, למשל שלום, מסיבות פרגמטיות. אבל הכפיל במחזה, ולכן הוא כובש אותנו, משקיע את האני שלו בתפקיד. כמו שחקן טוב שמביא עצמו לתפקיד.

ומי יוצא לבמה אחרי שורה של מיתות, התאבדות ועקידה, כדי להיפרד מהקהל? הילד מאסו החמוד עם חרב העץ שלו. הוא מנופף בה וצועק את חוק השבט: "אני אהרוג את כולם. אני הכי חזק. הכי גיבור. אני אהרוג ואהרוג. אני עד הברכיים בתוך דם". הילד שהוא אנחנו. שפחדנו מהשלום ובחרנו כמו שבחרנו. על שכמותנו אמר פלובר: "העם הוא קטין נצחי".