המחשבה על דג מלוח

ולמה בכל זאת אנחנו יוצאים מ"ההולכים בחושך" כמי שרחצו בדמעות ונרגעו? כי ההצגה הזו ספוגה באותה ידיעה משלימה שאי אפשר לדעת איך יכלו להיות החיים אם היו אחרים. אלמלא בזבזנו אותם. אשרי שזכיתי להיות נוכחת בטקס הגילוי של יצירת המופת הזו של חנוך לוין

כו, בהחלט, דרושה ענווה למי שכותב על "ההולכים בחושך" של חנוך לוין. כי כמה פעמים בימי חייו זוכה אדם להיות נוכח בטקס גילוי של יצירת מופת? ומה אני כבר יכולה להגיד? אשרי שזכיתי. וכל זה לא הופך אח הכתיבה על ההצגה המרהיבה והמחניקה הואת לקלה. כי לוין מופיע הפעם כעושה להטוטים: הוא זורק שלל כדורים לאוויר בבת אחת. המון רעיונות ומראות. כל אחד מהצופים מוזמן להבין את ההצגה מבעד לכדור שאחרי מעופו עקב. ידוע לי שהכדורים שאבחר כאן חושפים אותי כצופה לא פחות ממה שהם חושפים אח לוין ההיוצר.

מדובר בהצגה שנוצרת מול אימת המוות של היוצר. הבמה נראית כמו תיאטרון סיני עני או נזירי שמתמלא חיים עסיסיים, קרקסיים, מסוג הקולנוע של פליני, דווקא כשעולה לבמה חבורת המתים בבגדים שחורים, בפנים לבנים ועם זרי פרחים שנתלשו מהקברים שלהם. ואגב, התמונה הגרוטסקית הזאת שבה המתים מתכתשים על זוטות יאכנעיות היא כה חד פעמית. כה בלתי נתפשת מרוב יופי, עד שרק המילה גאונות תצלח כדי לאפיינה. ״איפה המנוחה ואיפה הנכונה, דרעקעס', אומר אחד מהם.

זו ההצגה הכי מופשטת של לוין עד כה והיא מתרחשת בתוך תודעת היוצר, או המוח, או איך שלא נקרא למיקום שבו נולדת היצירה. שלוש קבוצות עיקריות משוטטות בתוכו בשעה שהוא מנסה לכתוב מחזה, ושלושתן על הבמה. הקבוצה הראשונה מורכבת משלישיית גיבורים שיוצאים למסע לילי מהבית ובחזרה אפופים ציפיות למה שלא ישיגו לעולם: אהובה נשגבת, נוף אירופי, תחושת החום של הביחד. שמותיהם: ההולך, המחכה, החומק. הקבוצה השנייה היא זו של המחשבות שמלוות בסמליה של קרעי מחשבות, כך ממש הם נקראים, ולבסוף – חבורת המתים שלו. הבמה נראית כמובן כמו אחורי הקלעים של תיאטרון ועליה במת קברט קטנה. ומי משוטטת בין החבורות, אם לא דמותו של המספר.

כמו מאלון, גיבורו של בקט (״מות מאלון") ששוכב על ערש דווי וכותב לעצמו סיפורים, כך גם לוין. בקט ולוין מכניסים אותנו לקופסה שבה מתרחש הנס של היצירה. אצל לוין, הדמויות שהוא לא תכנן להכניס ליצירה, דמויות טפלות, מנסות לחדור לסיפור ("מתי תורי?״. שואלת אחת מהן), ודמויות אחרות באות אליו בדרישות שיציל אותן.
זהו קרקס משוגע שבו לוין משוחח עמ הדמויות, משכפל אותן לכפילים נוספים תוך כרי שהוא מניע אותן. לקבוצת המחשבות שרודפות אותו כשהן לבושות כבנאליות משבצתית נפלאה, יש כמובן אופי כפייתי. הן שבות וצצות, טורדות אותו בחזרה טקסית עיקשת: המחשבה על דג מלוח, המחשבה על תחת, המחשבה המעורפלת שמנסה לנצנץ ברעיון מקורי, המחשבה המטושטשת שתקועה באפיזודת ילדות עם גננת וגיגית, ועוד. באמצע נתקעת מחשבסה פוסטמודרנית נפלאה, בדמות צרפתיה יפהפיה ושמה לאז'אן (נכון, פארודיה על לאקאן), שדווקא נמשכת אל מחשבת החומר הפשוטה, אל מחשבת דג מלוח, מין תשוקה חייתית כזאת של אינטלקטואלים.

המתים שכבר הוזכרו, אני מנחשת, לקוחים ממחסן הזיכרון האישי של לוין. מתים פרטיים, ובמקביל, מתים ספרותיים שלו. כל הדמויות שמתו ביצירות שלו מיתות משונות מולנו בהנחה שאנחנו מזוכיסטים. הקהל אוהב זמירות, מסביר בעל הקרקס שבו מת איוב משיפוד בפי הטבעת בזעקות איומות, ב״ייסורי איוב״.

והנח הגיע רגע בחיי היוצר שבו אחזה בו אימת מוות אמיתית, אותנטית. בתמונת השיא של ההצגה המספר מתמוטט פתאום ואומר: "לגמרי שכחתי שהלוא יום אחד גם אני אמות. איזה פחד!…". בהוראות הבימוי כתוב: "המספר נותן ידו למתים ולגוססים, מתכונן להוליך אותם. פתאום הוא מסב ראשו אליהם ונבעת כאילו ראה אותם לראשונה, חש ברע, כמעט מט לנפול". האם זה מה שקרה ללוין"? האם השקיף יום אחד מבעד למחלה או להזדקנות על המתים שלו? על חתוכי האיברים ב-"הוצאה להורג", על עקורי ציפורניים ב-"כריתת ראש", והרגיש פתאום שיש מוות אחר שהוא לא שעשוע אסתטי? מוות שקורה באמת? אם היה רגע כזה, הוא מתועד ב"ההולכים בחושך" (הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון חיפה).

ומלווה אותו גם רגש נוסף, לא חדש אצל לוין, התסכול על שאין ליוצר יכולת לגאול או להיגאל באמצעות המילה. המשורר הפיסח ב"הילד חולם" כבר אמר: "אני בוכה על גורלכם ומשרטט אותו", ואחר כך, כשאינו מצליח להציל ממוות את נוסעי הספינה שנחטפו בידי משטר רצחני, הוא קורע את שיריו וזורק אותם לים. גם ב"ההולכים בחושך" מתנצל המספר בפני אם ההולך שגוססת: "לא אוכל לגשת. את לגמרי לבדך". למספר יש כפיל, הלוא הוא אלוהים שעולה פעמיים לבמה. בחור הגון ומצוין למראה, בחליפה, שנראה בדיוק כמו המספר. אלוהים הוא "האמן הגדול מלמעלה", כמו שכותב לוין ב"הנשים האבודות מטרויה". שניהם, האמן ואלוהים ב"ההולכים בחושך", הם יוצרים אומניפוטנטים-אימפוטנטים שאינם מסוגלים לעשות דבר למען ברואיהם. הם גם מתחרים ביניהם בהצגה: אלוהים טוען שהוא ברא את המספר יחד עם מחשבת היצירה והמחשבה על אלוהים. המספר טוען שלהפך, שהכל, כולל המחשבה על אלוהים נולדה בתוכו. מאותו שבו הכי היוצר, אולי לוין עצמו, במגבלותיו, התמלא לבו חמלה עצמית וחמלת זולת שמגמדת אפילו את זו שהתגלתה כבר ב"מלאכת החיים", "הילד חולם" ו"פעורי פה" (שלושה מחזות שהולידו לדעתי את "ההולכים בחושך"). אין עוד מחזה של לוין שבו אין הגיבורים עסוקים בגימוד הזולת לדרגת חפץ כמו המחזה הזה. להפך, שלישיית הנוודים שנוסעת בלילה במין מעגל סגור (אכן, "מחכים לגודו"), מגלה חום אנושי וסולידריות, וברגע אחד מתרגש אחד מהם מתחושת הקהילה שנוצרה ביניהם. "יכולנו להפוך את העולם", הוא אומר, אבל עייפות גדולה נופלת על השלושה, ערפל בראש. עומדים מנגד, נרפים ממעש, כמו רוב גיבורי לוין באשר הם שם. התנועה המדומה במעגל סגור של השלושה ודמותו העילגת של אלוהים מחברים בין "ההולכים בחושך" ובין "מחכים לגודו". אלוהים של לוין מנסה להשיב על השאלה מדוע ברא את הרוע אבל שאון רכבת פתאומי מחריש את הנאום, נותר רק פה מדבר. (נכון, גם יונסקו ו"הכיסאות" שלו ישבו על כתפי לוין. אגב, במקומות אחרים גם צ'כוב, שהאופטימיות שלו מעצבנת כרגיל את לוין והוא עושה שימוש פרודי במשפטים שלו).

ועוד משהו בעניין אלוהים, כי על הרכבת והשואה לא צריך להרחיב (וכבר הופיע הרכבת ב"הילד חולם"). אלוהים מעניק צופין חמיצרי לברואיו כדי שיבינו את החיים, כתב חידה שפתרונו הדגול הוא לא אחר מאשר: "גוצ'י ופוצ'י".

שלושת הרעים שיצאו לדרך בלילו של לוין הם לא נוודים ליצניים כמו אלה של בקט ב"גודו" אלא יצורים שקופים, חסרי ממשות, מהוססים, אוטומטיים. הם חולים במחלת השכיחה של גיבורי לוין, מחלת ה"אני השקרי". השלושה עסוקים כל הזמן בהעמדת פנים, בעשיית רושם. הם משוכנעים: "חושבים אותי להולל" או "אני נראה מהורהר", "שאיפתי לעשות רושם שאני יודע מה אני עושה", "אני כל כך רוצה להיות איש אחר". הם בודקים את השתקפותם בעיני האחר כדי לחוש קיימים. (כמו ורד'לה ב"נעורי ורד'לה" שאינה אלא אוסף השתקפויות המשרתים שלה). זו מחלה פולנית ידועה אבל לא רק. סארטר דיבר על תסמונת ה"היות נראה". היידגר דיבר על "הסתם הפומבי", וכולם התכוונו לאומץ להיות אותנטי. גיבורי לוין לא חיים את חייהם אלא חיים של עכברי מעבדה שנצפים על ידי החוקרים שלהם. משום כך יש להם התנהגות אוטומטית של אדם שחווה את עצמו נפרד מעצמו.

ועוד לא דיברתי כאן, ולא אדבר מחוסר מקום, על בגידת האמן בהצגה באמו הגוססת ובילד שבו, שננטשו באותה מידה (הילד שבו עולה לבמה בסצינה אדירה), ועל היסודות הפוסטמודרניים של היצירה (פיצול וריבוי של דמויות, בו זמניות, עיסוק היצירה בעצמה, ציטוטים).

ולמה בכל זאת אנחנו יוצאים מ"ההולכים בחושך" כמי שרחצו בדמעות ונרגעו? כי ההצגה ספוגה באותה ידיעה משלימה שאי אפשר לדעת איך יכלו להיות החיים אם היו אחרים. אלמלא בזבזנו אותם. הידע של מלאכת החיים הנכונה לא נמצא בתוכנו. ואיך אמר איוון, גיבורו של טולסטוי ("מות איוון איליץ'") ערב מותו, כשהבין זאת: "אימת המוות נעלמת… ובמקום המוות היה אור".

נ.ב.
וסיפור האהבה של ההצגה מתרחש בין חנוך לוין ובין השחקנים הנפלאים שלו, התפאורנית, התאורן והמוזיקאי.

"תרבות מעריב"