משועממת סדרתית

את הזולת אני יכולה לשעמם עד מוות. את עצמי? לעולם לא

לא נותר מקום פנוי אחד באולם צוותא, גם הלובי היה דחוס עד להתפקע, פגשתי שם מכרים רבים, כולם, כמוני, לא הקהל המיידי של הצגות תיאטרון. ״מי לא שונא תיאטרון?״ ענה לי רטורית עם תום ההצגה אחד הכותבים שמחזה שלו, מקורי מאוד, ראיתי קודם לכן באולם. ״תיאטרון״, אמרה לי עיתונאית נחשבת אחת, ״הוא עניין לגמרי פרימיטיווי, למה ללכת לתיאטרון כשיש סרטים כל כך טובים?״ ומבקר התרבות הודה בפני: ״אני כמעט אף פעם לא הולך לתיאטרון בארץ ובעצם גם לא בחו״ל״.

ובכל זאת כל־כך נהנינו. לא פלא, הקונספט של ״תיאטרון קצר״ מבריק למדי: 15 דקות אורכת כל הצגה, זמן לא רב לכל הדעות, גם אם מדובר בשעמום מוחלט. אין הלוא יום שבו לא חווה כל אחד מאיתנו לפחות 15 דקות של שעמום בפקק, בהמתנה, בעבודה, בשיחות טלפון מנומסות, בצפייה בטלוויזיה, בצעידה על ההליכון, בישיבה באוטובוס או בהצגה משכנעת של אורגזמה. עובדה, הרבה יותר מ-15 דקות נדרש מאיתנו כדי להחליט לקום ולצאת מהאולם באמצע הצגה משמימה (בדרך כלל נחכה לפחות עד ההפסקה). אפילו דייט ראשון אמור להימשר לפחות 15 דקות (כדי להבין שכלום לא ייצא מזה מספיקות לפעמים גם שתי דקות, אבל פרק הזמן הנחוץ להזמנת כוס קפה וגמיעתה נחשב כזמז־מינימום מבחינת נימוסים).

מי שלמדו איתי באוניברסיטה, בפרט בשיעורים מסוימים של ספרות המוסר החסידית או הז'אנר הלג׳נדדי בספרות ההשכלה, זוכרים אותי כאשה היסטרית הנוטה לפרוץ בבכי בכל רגע נתון. להתקפי הרגש שלי לא היה ולו דבר עם דבריו החכמים של הרבי מקוצק(הקוצקאי קראנו לו אצלנו בחבר׳ה) או עם נפתלות תלאותיו של הגט ושחיתות הממסד הרבני ב״על קוצו של י׳״ של יל״ג, כי אם לתחושה שאך 22 ומשהו שנים מלאו לי, טרם נסעתי לחו״ל, לא הקימותי עוד בית בישראל והנה בעוד רגע או שניים אני עומדת לקפח את חיי מפאת השעמום.

לעומת זאת, חובשות הספסל מלפני בשיעור ״סוגיות בפילוסופיה הקדם־סוקרטית״(שתיהן, ראו זה פלא, בעצמן פרופסוריות באוניברסיטה כיום, אם כי בתחומים אחרים) נהגו לפנות לאחור במבט זועם ואגב צמצום שפתיים ל״ששש״ קולני כל אימת שחברתי דינה ואני היינו פולטות צחקוק עצבני, המקבילה העליזה והבלתי רצונית באותה מידה אצלי לבכי; אות לכך כי הנה תמו להן עוד 15 דקות החסד של המרצה, כלומר פרק הזמן שבו מותר לו לשעמם אותנו עד בלי די.

אומרים ששעמום הוא עניין פנימי, שכפי שיש לכל אחד כמות מסוימת של כישרון להיות מאושר יש לכל אחד גם סף שעמוס אישי, שרק מי שמשעמם את עצמו משתעמם בקלות מאחדים. לכן לא ברור לי מרוע אני משתעממת רק כשאינני לבד, וזאת על אף העובדה שלא חסרים עדים לכך שאני מסוגלת להיות משעממת ביותר לגבי הזולת. אף פעם אינני משתעממת כשאני לבד או כשאין לי כלום לעשות ובתנאי שיש בסביבה דבר־מה לקרוא. גם משיחות טלפון ארוכות והכרחיות עם קרובי משפחה מסוימים מצילים אותי בדרך כלל מוספי סוף השבוע, אותם אני נוהגת לקרוא תוך כדי. ספרים הם ידידי הטובים בהמתנה בתורים, בטיסות או אפילו בטיולים עם שושנה בגינת הכלבים.

לעומת זאת, דווקא סיטואציות חברתיות או תרבותיות מסוגלות לנסוך עלי שעמום תהומי, כזה שיש בו מטעם המוות וממקצב החיים האוזלים בקצב טפטוף החול בשעון. אני מתארת לעצמי שלו יכולתי לקרוא במהלכה שיל היצירה הישראלית או המודרנית המחויבת בתוכניות של התזמורת הפילהרמונית, או לאורכן של כל ההצגות שפעם אחר פעם באופטימיות שאין לה
שום שחר אני משתטה ללכת אליהן, ודאי הייתי מתענה הרבה פחות במסגרת ניסיונותי להפוך לאדם תרבותי באמת.
אבל כל עוד אלה הם פני הדברים, אין לי אלא להסתפק בקונצרטים שתוכניתם כוללת יצירות מסוימות ולא אחרות ולהימנע ככל האפשר מהצגות תיאטרון. אלא אם כן נכתבו או תורגמו על ידי אחד מחברי, הן מה שנקרא ״תיאטרון אבסורד״, ״תיאטרון פנטזיה״, ״תיאטרון ניסיוני״, ״מופע קברטי״, ״תיאטרון תנועה״, או כאלה שמשחקים בהן השחקנים האהובים עלי ובראשם איתי טיראן וכמובן הגדולה מכולן, חברתי ענת ברזילי, בגללה וגם בגלל ירון פריד ידידי, שכתב את ״מחכים לנינט״, נקלעתי מלכתחילה לפסטיבל לתיאטרון קצר.

לאחר שקראתי את הביוגרפיה המצוינת ״נמר בוער״ שכתבה שרית פוקס על ניסים אלוני(הוצאת ״ידיעות אחרונות״), התברר לי סוף־סוף אילו הצגות ארוכות הייתי אוהבת באמת לראות ־ אלו שכתב אלוני, ובעיקר אלו שביים. כבר קראתי כל מה שניתן היה להעלות על הכתב ממחזותיו וסיפוריו של אלוני, בעיקר פרי עבודתו המאומצת של דורי פרנס, המומחה הגדול לאלוני שהיה גם ידידו, אבל מעולם לא ראיתי הצגה שלו.

האופן שבו מתארת פוקס את עבודת הבימוי והכתיבה שלו, התכנים הפנטסטיים, התפאורות של יוסל או של אודרי ברגנר מעלים אצלי את התחושה שאולי בהצגות האלה (כמו גם בהצגות של חנוך לוין, המתחרה הגדול שלו, שאותן דווקא ראיתי) לא הייתי משתעממת, למרות שלא מעט מבקרים דווקא השתעממו או לפחות ביטאו יחם אמביוולנטי כלפיהן. המבקרים גם סבלו בפסטיבל לתיאטרון קצר, למרות שהקהל, כפי שציינו ביושר מסוים, דווקא נהנה מאוד. מבקרי תיאטרון לא באמת אוהבים שהקהל נהנה, אולי משום שהם, בניגוד לקהל, פשוט חייבים לראות תיאטרון.

לו יכולתי לקרוא בזמן ההאזנה לפילהרמונית או לאורכן של כל ההצגות שפעם אחר פעם גוני משתטה ללכת אליהן, ודאי הייתי מתענה הרבה פחות במסגרת ניסיונותי להפון לאדם תרבותי

נרי לבנה – מוסף הארץ, 2.1.2009