שרית פוקס נולדה בשכונת פלורנטין וגדלה ליד גן חיות בצפון העיר לצלילי שאגות האריה לפנות בוקר.
סיימה תיכון עירוני א'(שם קיבלה פרס זילברמן על הצטיינות בספרות). המשוררת יאירה גינוסר היתה המורה לספרות שהדריכה אותה בעבודת גמר על "האדם הקטן בסיפורי צ'כוב".
חיל האויר מצא אותה מתאימה להיות מטאורולוגית במגדל פיקוח בתל נוף. שגיאה, אך היא שרדה. למדה תואר ראשון בספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטה העברית(כתבה בעיתון הסטודנטים המיתולוגי פי האתון) והסתופפה שם בחבורה שכיתרה את נסים אלוני שהיה מרצה אורח.
נדדה לתל אביב בחזרה וכתבה תיזת תואר שני על המחזאי והסופר האירי סמואל בקט. הציון היה 100 והמדריך פרופסור שלמה שוהם (הצטיינות יתרה). נסיונות פרופסור שוהם להשאירה באוניברסיטה נכשלו כי פוקס כבר החלה לכתוב מסות על תיאטרון במעריב ואף קיבלה קביעות. עבדה במעריב 30 שנה תוך כדי מאבקים, סקנדלים ואיומי פיטורים שכן המערכת דרשה יותר פרופילים וראיונות עומק במוסף סופשבוע ופחות תיאטרון. פוקס שוב שרדה.
לפרנסתה והנאתה לימדה במכון לילדים ונוער מחוננים אצל אוניברסיטת תל אביב בהנהלת ד"ר אריקה לנדאו. בין תלמידיה: גיא זוהר, יואב צפיר, ענת דולב, דורי פרנס ועוד.
פרופסור שוהם המשיך להצטער על שהפכה מין עיתונאית במקום פרופסורית ובהקדשה לאחד מספריו כתב לה:"ניצוץ הקדושה שנפל ליוון המצולות"(טקסט המתכתב עם תיאולוגיית האר"י הקדוש בן דן שוהם באותו ספר). ספק בצחוק, ספק ברצינות.
בצד מסות וביקורות תיאטרון ראיינה פוקס פוליטקאים, דמויות אפלות משהו עם סוד בעברן, תמהונים טרגי קומיים ונציגי אוכלוסיות מוחלשות (קטני קומה, נפגעי נפש, מכורים, אנורקטים ועוד). היא העיתונאית הראשונה ששמעה מהשופט אגרנט, בסוף חייו ש"גולדה ידעה".
ב-2008, לאחר 7 שנות מחקר, יצא לאור ספרה " נמר בוער" על המחזאי נסים אלוני. במרכזו חישוף פגיעת הנפש של אלוני במלחמת העצמאות שהוצפנה בסיפוריו ומחזותיו.וכן, גם את עמדתו הפוליטית הראדיקלית שאף היא הוסתרה.
על הספר פוקס הותקפה(חבריו של אלוני, ביניהם גברים שחשקו בו וחלק מאהובותיו) ואף הוחמאה.
פרופסור שמעון לוי כתב:

נמר בוער הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תרבותי רב. יתר על כן שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות. סגולה נדירה.

פרופסור גד קינר יצא להגנתה וכתב:

כשפרסמה העיתונאית והמבקרת שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית, העוסקת בחוויות הקרב הטראומתיות של נסים אלוני, לוחם תש”ח, שרדפו אותו כל חייו, ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו – היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד, רצוף שקרים והכפשות, של אמנים ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם שעליו הם רשומים בטאבו, ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות והססגוניות, אותם זיקוקין די- נור בלתי מחייבים שכל כך הערצנו.
המאמר “מבט חוזר על נמר בוער”, בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה, חושף לא רק את כאבה של המחברת, אלא גם את פנינו הכעורות כחברה קרתנית, גלותית, בלתי מפרגנת ואכזרית – ודווקא בקרב הנשמות “היפות” של קריית ספר. אלמלא היה המדובר במאמר המתאר ציד מכשפות מציאותי, אפשר היה לחשוב שלפנינו וריאציה על חפץ מאת תלמידו של אלוני, חנוך לוין.