מכתב פתוח: לא רואים את היערון
האמת היא, סמדר, שאני כבר עייפה מהשילוש הזה של שואה, גזענות וסקס. תמיד קצת סקס. לכי הצדה, לכי קדימה. משהו. תתגרי בנו מחדש. שרית פוקס כותבת לסמדר יערון
כשהבחנת בי בשורה הראשונה באמצע, חייכת. ההצגה כבר התחילה, ואת עמדת להתחתן עם דוד, הלוא הוא מגן-דוד גדול ממך פי שניים בערך שהתנועע על הבמה, מין עפיפון או עטלף ענקי עטוף בתכריכים או בתחבושות. ירדת מהבמה לקהל לחפש מכרים נוספים, ובאמת זיהית כמה. הגדרת את ההצגה כמרחב הפרטי שלך.
אנחנו מין חברות למסע. ליוויתי אותך מתחילת ימייך במרכז לתיאטרון עכו אחרי שסיימנו אוניברסיטה. עקבתי אחרי העבודות שבהן השתתפת, פירשתי אותן, ראיינתי אותך באהדה ובהזדהות. מהר מאוד מיום שהגעת לעכו עם בעלך אז דודי מעיין, מייסד הקבוצה, השלת את החושניות הטמונה בבשר, והפכת רזה, מוצקה, מין מדונה שרירית אך מסוגפת.
התחתנת עם האמנות שלך והיא דרשה משמעת עצמית, קלות תנועה, ריקודיות. האירוע האמנותי של המרכז לתיאטרון עכו, "ארבייט מאכט פריי" ב-1991, הלהיב את רוחי ופרנס את המוח שלי (ושל רבים אחרים). כמעט כתבתי עבודת דוקטורט בנושא.
זה היה מסע ביקורתי בתוך מחסן הזיכרון הלאומי שבו משננים שואה כפולחן אקסטטי ומאבדים קשר עם המשמעות הרציונלית של האירוע, כלומר: הסכנה שבאובדן ההומניזם. מסע ממש, בין חדרים ונקיקים ומסלולים שבהם הלכנו מאתר זיכרון לאתר זיכרון.
מה שעלה מהמסע היה שהתרבות הישראלית משכללת גישה סנטימנטלית (באותה תקופה כתב פרופ' יהודה אלקנה מאמר נגד הנסיעות לאושוויץ) ומזניחה את אפקט האימה מפני רוע. שברתם טאבו שלא מבקרים את זיכרון השואה. מאז צעק ליבוביץ "יודו נאצים", כי אהב פרובוקציות, לא צעקו את זה כמוכם, אבל עם חומרים למחשבה ולא כסלוגן.
האירוע ההוא הציג יסודות דומים בין גזענות ישראלית וגרמנית (כולל קטעים מוזיקליים דומים בשני העמים). זלמה שלך, ניצולת שואה שמדריכה במוזיאון "יד ושם", עילגת דיבור, אוטומטית, נכנסה לפנתיאון התיאטרון האופוזיציוני כמו לאהל'ה של רובינא ב"דיבוק" בהבימה, בתחילת המאה.
במהלך האירוע הזה, "משאלה מכוכב", נדמה לי שראיתי צלקת מבצבצת בין תלבושת התחבושות מעוטרות הפאייטים והנוצות שלך. עברת ניתוח מעקפים. כשגררת באחת התמונות את טוטם המגן דוד ונאנחת, מטר ממני, שזה כבר לא לגילך, חששתי לך. ואולי רק שיחקת את הסכנה.
אין טעם לשאול אותך. שחקניות טוטאליות כמוך לא מבדילות בין הרגשה אישית לבימתית. האירוע שלך הוא פרפורמנס מדהים. הבמה היא מזבח שעליו את מפלחנת עם חתנך דוד (שם משפחה: מגן), שאותו הפעלת בשלט רחוק. דוד נראה אימתני וגם קצת מסכני בגלל התחבושות. כמונו (וגם טלית מגוללת בו).
פעם הוא חתן שאת משתגלת איתו ופעם נדנדה ואת ילדה שיושבת עליו, פעם הוא הצלב של ישו ופעם מפת המזרח התיכון. סיפור המסגרת הוא שאת מנסה להיכנס לירושלים ללדת את המשיח, ומתקשרת בטלפון לקב"ה שיעזור לך להיכנס כי יש שם המונים (קב"ה שנשמע כמו קב"ן הוא רמז דק למה שאת חושבת על המשיחיות הלאומנית).
איזו אקרובטיקה, איזו שליטה גופנית, וגם כוח ריכוז עצום, כריזמה מהפנטת. היית הרקדן שהופך ריקוד, כמו שכתב המשורר ייטס בהתפעלות, כשצפה ברקדן תיאטרון הנו. כמו בעבודותיך הקודמות יצאת לחקור את החומרים שהוזרקו לתודעה שלנו, בעיקר לאלה שגדלו כמוך בארץ בשנות ה-60 וה-70.
קיבצת המון פזמונים שמזמרים את שירת המקום, בונים קשר רגשי לגיאוגרפיה, שמוביל לאהבת שטחים ולקידוש אדמה. חייתי דרכך את ילדותי דרך השירים ששרת במקוטע, כמו ריצודים של זיכרונות בתוך מוח שעבר שטיפה (לשיטתך ): היי סימונה מונה מדימונה…בדרך לתבור הלכתי לבדי… יש ביפו חתיכה…ים המוות הכחול…
דיברת ושרת את קרעי זהותך. היית מקסימה, כלומר יוצרת קסם. ברקע נשמעו צלילים של ואגנר במלוא עוצמת טבטוניותו. כן, כמובן, כמו לפני 18 שנים, שוב חוזר הניגון: הגרמניות והיחסים שלנו איתם, התקומה שהפכה אותנו מקורבנות למקרבנים, הפלסטיני שירש את גורל היהודי, והלאומנות שהפעם היא לאומנית דתית, קנאית. ושואה, חייבת להיות שואה. או יה.
כשהזכרת את הרצל, יצא לך מהפה "מיין קא…" במקום "אלט נוילנד". כלומר, תיקנת את עצמך. כביכול. בתחילת האירוע סיפרת בהמשך לדמות המדריכה זלמה מ"ארבייט" את הגורל היהודי באינסוף פעלים סבילים: הוגלנו, עוננו, הוצאנו להורג, נשבינו. לקראת סוף ההצגה, כן, זה היה צפוי, אמרת: ועכשיו תורנו להיות מענים, משפילים, מתעללים וכולי.
לאט הלכתי לאיבוד במהלך האירוע. האמת היא, סמדר, שאני כבר עייפה מהשילוש הזה של שואה?גזענות?ישראלית (או כיבוש) וסקס. תמיד קצת סקס (עוד רגע תגיע לארץ ההפקה של "אלמה" על פי טקסט של סובול, עם הבמאי האוסטרי הנפלא פאול מאנקר, עם אותו שילוש (זהירות ספוילר: לאלמה מאהלר תהיה אורגזמה בגרמנית באחד הקטעים).
את נוגעת בגוף שלך בצורה ארוטית, בעיקר בקטע כמו זה שבו את מראה את מפת הארץ על גופך, או את אדמות הערבים הנגזלות (כשנגעת באיבר מינך, אמרת: "כאן המדבר", וכולם צחקו). עייפתי גם מהמשוואה בין נאצים לישראלים, כי כמו שאמר עמוס עוז, יש מדרגות לרוע. מה, אין התבהמות בלי התגלגלות נאצית?
נכון, כתבתי כמה מאמרים בשנות ה- 80 וה-90 על הנושא הזה, אבל האמנתי תמיד שזו חרדה מפני הפיכתנו להיות יודו נאצים ולא איזה גלגול מיסטי. מה, אין אף רגע בראש שלך שבו רואים לאומנות מסוכנת בלי שואה ברקע? בלי חייל גרמנו-ישראלי? אבל זה קלף חזק, גם בטקס יום השואה האלטרנטיבי, למי שרוצה לגרות את הקהל שלו.
ההפקה הזאת נוצרה בשיתוף פסטיבל ברלין. כדי לנטרל נודניקים כמוני את משמיעה את הטיעונים הידועים שלהם נגד השיתוף הזה, באירוניה. אותי לא נטרלת.
ראיתי אותך מתראיינת אצל פרופ' אבי עוז באתר של אוניברסיטת חיפה ואומרת שהשחקן הוא שמאן המעביר את הציבור חוויה אקסטטית, ושמבחינת התוכן "אני לא רוצה שום דבר". בטח התבדחת. אבל עלתה בי מחשבה שתפקיד השאמן, שאינו מורד, אלא מין מרפא מקסים, דבק בך, ואת רוצה להמשיך ולפזר את קסמך, וזה הכי חשוב לך כיום.
דרך אגב, אם השאמן מרפא, נדמה לי שלא הוגדרה המחלה באופן ברור באירוע שלך, אולי כדי לא לעורר התנגדות. הצער שביטאת על זה שלא יצא לך ללדת היה יותר אותנטי בעיניי, כי היה חדש, מהרבה רגעים אחרים (כן, הבחנתי גם בהתייחסות לאמך, לילדותך, והייתי מתה לראות אירוע שלך על נשיות וזהות מינית, אבל לא לי להכתיב לך אג'נדה).
ואולי תגידי לי שאת רוצה לחנך בכל פעם דור אחר. זה חשוב. אבל בהתפתחותך כאמנית אין קצת עצירה? כוונתי לאמנית שאומרת, כי כאמנית מבצעת את עולה מדרגה כל הזמן ואין להחמיץ את "משאלה מכוכב", בייחוד מי שבקושי נולד ב-1991. אבל סמדר, לכי הצדה, לכי קדימה. משהו. תתגרי בנו מחדש. תהיי שטנית, לא אלוהית. כמו פעם.
ובעצם, מה אני יודעת כשאני שולחת אותך להיצלב בתיאטרון? אדם אחרי אירוע לבבי נצמד אולי לשדות המוכרים לו, כדי לבלום זעזועים. ואת ברלין צריך הרי בשביל פרנסה.
שלך בהערצה,
שרית
פורסם במעריב, 7/8/2009
הגם את בקרנפים?
סמדר יערון עונה לשרית פוקס על המכתב הפתוח שכתבה לה לפני שבועיים
שרית יקרה. קראתי את מכתבך הפתוח אליי ועלתה בי תובנה. בניגוד לפעמים קודמות שבהן ניתחת ו"הסברת" לי דרך כתיבתך מהלכים יצירתיים־אינטואיטיביים שלי, הפעם הבנתי בזכותך דבר נוסף. הבנתי שבעיניי את מייצגת במידה מסוימת את אותה קבוצה לא קטנה של אנשים שעייפו מאוד. לחברי אותה קבוצה אין כבר כוח לשואה, לגזענות, למין, לאלימות ולתוקפנות. אין כוח להרגיש אשמים כל הזמן. עייפים מאוד, כמהים לסיפור אהבה טוב על מיניות, זוגיות, אמהות. בזמנו הכרת אותי מעט. את באמת חושבת שיש סיכוי שאעסוק בקונסטלציה הפרטית שלי במנותק מהסובב אותנו? כנראה שלא באמת הבנת את "ארבייט", שכה אהבת. ההנחה שאנו חוזרים ועושים לעצמנו כאשר אנו מדרגים עצמנו על סקאלת הזוועות של המין האנושי, כפי שהיא מופיעה בצטטך את עמוס עוז, היא ההוכחה לכך. אין מדרגות לרוע. זהו המסר המרכזי של "ארבייט", אותו לא הפנמת. אילו היינו חיים בחברה מתוקנת ושפויה, או אז אכן היה מקום לתהות על בחירותיי האמנותיות. הדבר שבאמת מפחיד אותי היום, יותר מהפשיזם ההולך וגואה כאן, הוא ההתקרנפות של השמאל. ההתמעטות הגוברת והולכת של אנשים המוכנים לראות את המציאות נכוחה, את הווייתנו האלימה, הכוחנית והגזענית במקום הזה. בזמן כזה עיסוק בנשיותי, באשר היא, נראית לי לא רחוקה מעיוורון ומאוטיזם.
ממרחק שנות עבודתי אני יודעת "להקסים" יותר מבעבר, פרי ניסיון וטכניקה. חשוב לי להקסים, להיות נאהבת על ידי הקהל. אבל אויה, זה לא מעניין אותי. יתר על כן, בעבורי אקט אסקפיסטי טהור שכזה גובל בחוסר אחריות מקצועית, וזוהי, האמיני, הדרך הקלה להקסים. לך, שרית יקרה, את שהיית ב"ארבייט", אסור לומר לי דברים כאלה. אסור לך לעודד אותי לדבר עבירת ההתקרנפות ביצירתי. הביטי סביבך וראי באיזו אפוקליפסה אנחנו חיים. אני מתאמצת ומסתכנת במידת מה על קונסטרוקצית מגן דוד ב"משאלה מכוכב" ובאותו זמן ממש נרצחים ילדים במרתף בתל אביב, בעזה, ונרצחות נפשותיהם של ילדי העובדים הזרים, ואת מצפה שאלהג על השחלות שלי או על אמהותי שלא מומשה? אל תצקצקי בלשון. זו פרובוקציה. כן, זו בפירוש פרובוקציה.
סמדר יערון
פורסם במעריב, 21/8/2009
זה לא מופע עירום. זה על השואה
בפסטיבל עכו מעלה קבוצת התיאטרון המקומית את "ארבייט מאכט פריי", חמש שעות, שעוברות הכי מהר
14 איש בלבד מוזמנים למסע התחנות הזה. מכניסים אותנו לתא לחץ. ואני יושבת כמהופנטת.
חמש שעות, שראשיתן במוזיאון השואה של קיבוץ מורדי הגיטאות, והשיא שלהן בבונקר צר. סביבי גדרות תיל, ערימות נעליים בלות, שלט מואר מרחוק בראש השער למחנה הריכוז: "ארבייט מאכט פריי", העבודה משחררת. זה גם שם ההצגה, בצירוף שתי מילים: "מטויטלנד אירופה", מארץ המוות, אירופה.
הרמקולים משמיעים בעוצמה מטורפת שירים ישראליים: "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", "סובי סובי ממטרה", "אור", הולמת שושנה דמארי, וקולה בוקע מאחד מארבעת מכשירי הטלויזיה המשדרים ארבעה משדרים שונים.
שום דבר כאן אינו זר לי. כל הקולות והמראות הם שלי. לפעמים אני צוחקת, זהו צחוק של עיט הדומה, משום מה, ליללה של תן. הרעש גובר, פרוז'קטור מסמא את העיניים, דודי מעיין, במאי ההצגה ואחד ויוצריה, מכה במערכת תופים כעת.
משלושה מיפלסים המראות מתנפלים עלינו: במיפלס התחתון, ארגז חול, עליו שוכב המוזלמן. זוהי השחקנית סמדר יערון-מעיין, במערומיה נטולי הבשר. בפיה מתנודדות שיניים תותבות, ועל שדיה תלויה מערכת שיניים שנשרה. המוזלמנית פורצת במחול מטורף ומבצעת תרגילי אקרובטיקה מפחידים, מרחפת באויר ורק רגל אחת מחוברת לזיז.
במיפלס העליון, מערבל בטון מסתובב ובתוכו, בתוך ערימת צלחות אוכל, שוכבת השחקנית מירי צמח. כן, גם ארוחה היתה כלולה בהצגה. שם בכינו, שם אכלנו.
במיפלס המרוחק יותר, רוקד השחקן הערבי חאלד אבו-עלי, המגלם בעצם את תפקיד צמו, ערבי ישראלי. גם הוא עירום, כמו סמדר וכמו מירי. רוקד על שולחן באפיסת כוחות. בלון מתעופף על כתפו ובידו אלה, והוא מתחנן לפנינו שנכה אותו.
בין המיפלסים, ארון זכוכית ענק. דימוי לתא הזכרון הלאומי, ובו כלואה השחקנית נעמה מנדר בתלבושת בית ספר, אפופת ספרים על שואה וקוממיות. נעמה דופקת בזכוכית ביאוש, מנסה להימלט.
מרחוק, במחנה הריכוז, תולה עצמו על עמוד תלייה השחקן מוני יוסף, בתלבושת מדריך ארצישראלי.
זוהי חגיגה שטנית, אורגיית היזכרות. בלי חציצה בין צופה לקהל, בין גוף לגוף, בין בושה לבושה. העין מנסה לא להתקע בערוות. הרי אנחנו בשואה, לא בלייף-שואו. ואולי אנחנו בלייף-שואה? הצילו! נדמה לי שאקיא או אצרח או אצא מדעתי אחת ולתמיד.
זוהי תחנת השיא לאחר שצברנו סידרת תמונות היזכרות משך שעות. הצפה ללא נשוא של תא זיכרון קולקטיבי. היינו במוזיאון הגיטאות, היינו בבונקר, היינו בחדר חושך, היינו בעצרת זכרון, הייתי בשיכון ישראלי צפוף. ברור גם לי, שפירוט לא יציל אותי מטביעה בזכרי את האירועים שאירעו לי בחלל מתפרק ומשנה צורה, בו זמנית, בכמה וכמה אתרים.
***
שלוש שנים בנו אנשי המרכז לתיאטרון עכו את אבוס הזיכרון הזה. אספו בכפייתיות כתבים, ביקרו במוזיאונים ובאנדרטאות, ריאיינו ניצולים מומחים וסתם ישראלים, תיעדו את עצמם בווידאו. אפילו את סמדר שקיעקעה מספר על זרועה. כשאני מתבוננת בקבוצה המשחקת עד כלות הבושה, מתאכזרת לעצמה בשמחת פורקן, נדמה שאולי במהלך העבודה נגע בהם באנשים אלה קסמו של הרוע. אולי עכשיו, ברגע זה בו אני צופה בהם, הם מאוהבים בו.
מחשבה אחרת: תיאטרון האכזריות של אנטונין ארטו, משורר ואיש תיאטרון שפעל במחצית המאה הזאת. התיאטרון הזה מתרחש כאן. ארטו שטען שהתיאטרון דומה ביסודו למגיפה. יופיה של המגיפה נעוץ בחורבן שהיא גורמת לצורות. אימפולסים מטורפים מתפרקים. מעמקי האכזריות מתערטלים. אבל, לפי ארטו, למגיפה יש כוח מרפא. היא גורמת לניקוז קבוצתי של מורסת החברה. זהו תיאטרון של דימויים, הלוקח את חומריו מן החלום המעורב במציאות. הבמאי אינו שוטר תנועה אלא מנהל מדור הדימויים של החברה.
אמרתי שאכלנו ארוחת צהריים עשירה. לא האמנתי שארצה לאכול. ישבנו בבונקר, כפופים תחת תיקרה נמוכה, כשמנש'קה, קבצן הגטו, נוגע בנו אגב ריקוד בבלויי סחבות מטונפים. שר ביידיש ומקבץ נדבות. מן התקרה נשרו שיירי אוכל. כרוב, קליפות ביצים. תושבי מחנה הריכוז רבו על השיירים בחמת טירוף. נדמה לי שאז נכנס חאלד. חאלד התכופף אל נעלינו וצחצח אותן. בסל שלו היה רשמקול, שעליו התנגן שיעור ביידיש מפי המורה דן כנר. זה היה הרגע שבו ירד מאי-שם שולחן אוכל ערוך למהדרין.
פתאום היינו מסובים לארוחת ערב יום עצמאות בבית קצין צנחנים בכיר במיל. אכלנו. ועוד איך אכלנו. לא הותרנו דבר. כמה מחריד, כמה אנושי, היה המעבר מבחילה לעונג. חומוס, סלט ירקות, שקשוקה, חמוצים, אורז מתוק, הקצין ליהג בפני אורחיו. סיפר בדיחות גזעניות מתונות על מזרחיים ועל ערבים, גם קצת גסויות חברמניות על אגסיה המלבלבים של בתו ועל העוזרת הפיליפינית.
הקצין הצטיין בדלות לשונית ובגבריות נפוחה. "הפלשתינאים my ass. המצפון שלי מלא שיט", צעק הקצין ופתח בוויכוח נסער עם אשתו חסרת הדעת.
על הפרק: מלחמות ישראל ורדיפות ישראל בין מלחמת המפרץ לספר בראשית. הם מתווכחים בלי להתווכח, שואלים בלי לענות: "מה בעניין מלחמת לבנון?" שואל הגבר. אשתו עונה מקצה השולחן, במבט עמום: "מה בעניין מלחמת לבנון?", בעלה רותח: "מה זאת אומרת, מה בעניין מלחמת לבנון? עזבי מלחמת לבנון, מה עם אנטבה?". אשתו שואלת: "מה עם אנטבה?", הגבר מתפלץ: "אני מתפלא עליך, מה עם אנטבה?" וכן הלאה וכן הלאה.
"ארבייט מאכט פריי" אינה הצגה על השואה אלא על זכרון השואה. הצגת מחאה נגד אינוס הזכרון הקולקטיבי על ידי השילטון בארץ, שכפה לשנן את היסורים. ביום השואה האחרון צפינו ברב לאו, בשידור חי ממסע משלחת הנוער לאושוויץ כשהוא מניף את גרזן היגון על התלמידים. מזכיר להם את עיניה העצובות של לאה'לה בעלת הצמות. הם התכופפו והתייפחו וכבר היו מוכנים לתפקיד שיעדה להם המדינה: "לא עוד שואה", "מותר לנו הכל".
לפני שלוש שנים פירסם פרופסור יהודה אלקנה, שהיה באושוויץ כילד, מאמר מטיף כנגד החדרת השואה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של הציבור הישראלי. באותו מאמר, שנקרא "בזכות השיכחה", ונחשב לקריאת מפתח בין קריאות דומות, כתב אלקנה: "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רבים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב ומבלי לפרש: 'זכור!'. לשם מה, מה אמור ילד לעשות בזכרונות אלה. בעבור רבים מאוד תמונותה זוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה".
בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים הוקרן סרטו של אייל סיוון: "יזכור, עבדים של הזכרון", ובו חדרה המצלמה לתוך כיתה המתכוננת למסכת יום הזכרון. המורה מאמנת את התלמידים להגות באינטונציה טראגית "שש מיליונים שנשרפו, נטבחו ועונו", לא ערה לטעות הדקדוקית, נוזפת בתלמידים במרץ על נמיכות קולם, כולה רוממות רוח. לתלמידים נהפכת השואה לצורה ללא תוכן. לכל היותר, עווית סנטימנטלית.
יצירתו של המרכז לתיאטרון עכו היא טקס מעבר דמיוני מתפקיד הקורבן לתפקיד החוקר. זוהי קריאה להבין, לא רק להרגיש. להבין פירושו לעמוד אחוז —
התחנה הראשונה, בבית לוחמי הגיטאות שם מתאסף הקהל ונוסע משם במיניבוס לאולם בעכו, המחישה זאת. במוזיאון חיכתה לנו זלמה, מדריכת הסיור, השחקנית סמדר יערון-מעיין.
צבעונית והדורה באופן קרקסי, גופה מעוקם. היא פותחת מיד בחידה. מי אמר למי: "כאשר אני עומדת כאן איתכם היום איני עומדת לבדי, איתי עומדים שישה מיליונים…". זלמה שואלת במיבטא פולני ובעברית שפה קשה, אם הציטטה הזו עושה אולי צילצול למישהו. אחד מאיתנו קורא בגאווה: גדעון האוזנר. המוזיאון על שלל צילומי הזוועה שלו הפך למקבילית מוחות. זלמה שואלת, אנחנו עונים.
מול תאר הזכוכית של אייכמן אומרת זלמה בגאווה: "אתר אורגינלית. כאן אצלנו בבית, ולא במקום אחר". זלמה קוראת למוזיאון בשם בית, והיא מתייחדת עם תושבי הבית התייחדות אינטימית, נקרופילית משהו. זלמה מאיצה בנו למהר: "בואו נעשה את זה בזריזות. אנחנו עוברים בכמה שניות על טרגדיה של מיליונים. כיבוש אחר כיבוש". תעשיית הצגת המוות.
באגף האמנות נעצרת זלמה ונאנחת מול פסל של מוזלמן: "הנה מוזלמן. זה עבודה שאני אוהבת." זלמה מאוהבת בידידי נפשה המתים. אסונה של זלמה עבר מוטאציה מבהילה לחוויה אסתטית. המימד האתי נבלע.
זלמה מספרת לנו מה חביבה עליה ההתבוננות ברכבות, כמו אלה המצולמות שוב ושוב לאורך סרטו של קלוד לנצמן "שואה": אני שומעת שהיום אנשים נוסעים למזרח בשביל ללמוד טכניקה של כל מיני רילֶקס. אני ממליצה בשביל צעירים שינסו פעם אחת לשבת עם הרכבות. פעם אחת. לנסות לראות מה זה יכול להיות". אבל אי אפשר לסכם את זלמה בכך. היא דמות מורכבת יותר מהדמות הסטריאוטיפית של אבירה בת דמות היגון.
מפעם לפעם, בתמימות, אומרת זלמה דברים אופוזיציוניים לגישת היגונים הסנטימנטליים. היא שואלת שאלות ראציונאליות: "שאלה פאנדמנטאל שאני רוצה שנשאל את עצמנו זה איך יתכן שעם שלם הולך אחר מנהיג, יש אומרים מטורף, יש אומרים גאון… והאם זה יכול לחזור על עצמו".
אחר כך מנתחת זלמה את האירועים באופן שאינו יכול שלא להזכיר לנו מקומות אחרים: "מה יותר קל מלקחת עם בדיפרסיה ולהפנות את כל התיסכול שלו כלפי איזה מיעוט שיושב בקרבו". לפעמים זלמה שקופה, אולי שקופה מדי. "קראתי איזה ארטיכל מעניין לא מזמן שמדבר בנושא שכל קבוצה שהיא תהיה מדוכאת היא תהפוך לאחר מכן למדכאת".
מול הקיר המכונה בשם "חשבון הדמים" ועליו מחושבים מתי המלחמה כולם, אומרת זלמה בתמימות: "מה שאנחנו נתמקד בו זה אנחנו. אנחנו. שישה מיליונים מתוך כשישים אלף שזה עשירית מתוך הכלל. למה אנחנו אפעס מאדירים כל כך את השואה, ריבוינע של עוילם. יש לנו ויכוח בין היסטוריונים, האם התופעה הזו ייחודית, חד פעמית בתולדות האנושות, או משהו שהוא חלק מרצף היסטורי".
זלמה כופלת הפנים: רגע אסטתית, רגע מוסרית. מנסה להעתיק את השואה מן האגף הדמוני, החד-פעמי, הנשגב מן הדעת, אל האגף הרציונאלי. מנסה להחזיר את השואה למדור האנושי למען הדורות הבאים. כדי שלא ינמנמו, אם ישוב הרוע המוחלט, כי השואה היא אפשרות אנושית קיצונית, יצירת האדם.
"ארבייט מאכט פריי" נוצרה על חורבות הטרגדיה הבינדורית המתחוללת בין ניצולי השואה לבין צאצאיהם. הראשונים האמינו, כי ניתן להנחיל את זכרונם החי לצאצאיהם. החטאה הטראגית של דור ההורים היתה הנסיון לשלוט על היזכרותם האינטימית של צאצאיהם.
דור ההורים לא התמקד ביצירת אנשים הומניסטים ראציונלים, שלעולם לא יתנו יד לתופעות של שנאת זר. החטאה הטראגית של דור ההורים היא האמירה: "השואה בלתי ניתנת להבנה". מי שקרא את כתביו של פרימו לוי יודע, כי הידיעה שניתן יהיה לספר, להגיד, היתה כוח מחייה. הצורך לספר הוא תהליך שיקומי של אירגון המציאות המפוררת. העדות נתפסה כנצחון על הנאצים, שעשו הכל כדי למחוק עדויות. והנה, מסתבר כי כוח מחייה נהפך לכוח ממית, מסרס.
דור ההורים נענש על חטאו הטראגי, כאשר גילה לתדהמתו רגשות שלא פילל בקרב צאצאיו. שינאת שואה, כעס על הנטישה. יהודה פוליקר השר את שירו של יעקב גלעד: "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק", שר שיר של בן נבגד לאמו הזונחת. האם, כפי שראינו ב"בגלל המלחמה ההיא", נסעה לבקר במאיידנק. לשם היא שייכת, לא למשפחה, היא מסבירה לבנה.
בדרמת הטלוויזיה "שם נרדף" (שתסריטה נכתב בידי סביון ליברכט ועליזה אולמרט) נראו בניה של הגיבורה, ניצולת השואה, המגולמת על ידי השחקנית עדנה פלידל, מתלוננים על שאין להם חלק בעולמה של האם. "שום דבר לא נורא לעומת הטרנספורטים", מתלונן אחד הבנים. השואה מגמדת את חשיבות רגשותיו של הבן. מונולוגים רווי שנאה לשואה שמענו גם ב"טרומפלדור 85" של שמעון צימר, שהתחשבן כנראה עם הוריו באמצעות המחזה.
הצורך לספר נפגש בצורך בצורך לערער על הסיפור. בימים אלה יוצא לאור ספרו של ד"ר תום שגב, "המיליון השביעי, הישראלים והשואה". התיזה המארגנת את הספר היא כי השואה כפתה זהות קולקטיבית לא רק על שישה מיליון יהודים כי אם על צאצאיהם הישראלים.
לגבי החילונים, גורס שגב, השואה מאפשרת להם למצוא שורשים יהודיים בלא המחוייבות שדורשת הדת. באחד מפרקי הספר: "המאבק על עיצוב העבר" מגלה שגב פרט מדהים. התוכנית הראשונה להקמת "יד ושם" הוכנה ב-1942 כשרוב ניצולי השואה עוד היו בשואה. כבר אז דיברו עליהם בארץ בלשון עבר. השואה נתפסה, בעודה באיבה, כאירוע נצחי. המשיכה לנצחי ודחיית העכשווי, גרס גרשום שלום, הוא מאפיין הרסני של היהדות, המעמיד בספק את הצלחת הציונות. פרט מעניין מהספר של שגב: בשנות ה-70 הייתה נטיה לשנות את תוכנית לימוד השואה לנוער. להדגיש זכויות אדם. להוקיע גזענות. אחרי המהפך של 77' נגנזה התוכנית.
אנשי המרכז לתיאטרון עכו אינם מקילים על חייהם, ואינם בוחרים במשוואה היודו-נאצית. הם אינם נזקקים לפרובוקציה של נאצי שהתגלגל ביהודי. חאלד אבו-עלי, השחקן הערבי בקבוצה, מביא איתו את סיפורו האישי – סיפור הזהות המבולבלת. עוד במוזיאון הוא משמש מדריך מומחה לאירועי טרבלינקה. אבל רק פעם אחת, כשהוא נזקק להדגת ממדי טרבלינקה, הוא משווה אותם לחצר בכפר שלו.
אחר כך, חאלד מופיע כפועל הלומד שיעורים פרטיים ביידיש. הוא מתבקש על ידי החברה הישראלית להפנים את הזהות הישראלית כדי לזכות בשיווי זכויות. כיוון שהזהות הישראלית מושתתתת על זכר השואה, צריך חאלד להיות מומחה לשואה, ואפילו לנסות לחוש אותה על בשרו. חאלד לא מספיק אפילו לספר משהו על יסוריו כערבי, וכבר צועקים לו בשכונה: "אנחנו יש לנו מספר על היד. אנחנו עברנו סלקציה".
חאלד נרמז כי הסבל שלו אינו "אמיתי". חאלד צועק: געוואלד געוואלד. מישהו מציע לתת לו לדבר. חאלד פותח את פיו לספר, ויוצא לו מונולוג של יהודי, שעבר סלקציה.
חאלד, יצור כלאיים, ערבי ניצול שואה, מופע גם כילד במשלחת תיכוניסטית שנוסעת לאושוויץ וכמשתתף בעצרת יום שואה בבית ספר.
בקושי רב מצליח חאלד למצוא מקום לסיפור שלו. בסוף הוא מצליח להשמיע איזה סיפורונצ'יק על חבר שביתו נאטם, ועובר לאגדה מסיפורי רבי נחמן מברסלב. אלא שהערבי היהודי שבו עשה לאגדה זו הסבה קטנה, והחליף את דמות הרב בסיפור לדמות הערבי. בסצינת אורגיית הזכרון המסיימת את המחזה רוקד חאלד בעירום לצד המוזלמן. הוא נושא עכשיו את הזהות שאינה שלו כחטורטרת. זהות הקורבן הנצחי. לכן הוא מזמין את הצופים להכות אותו.
תיאטרון האכזריות של המרכז לתיאטרון עכו, העוסק בזכרון השואה, הוא צורה הולמת תוכן. אכזריות פוגשת אכזריות. אנרגיית הרוע של האמנים, שאינם יוצאת בלית מסופקת מן האירוע, נוגעת ברוע ההוא. מכאן משתמע שהורע הוא אנושי, הרוע ההוא מסעיר את קבוצת התיאטרון של עכו.
דודי מעיין, מעצב ובמאי, דיבר איתי על געגועים אל החור השחור. אל המקום בו זורם האנדרנלין אחרת. אושוויץ שבעכו היא ברזל ורשת שאפשר לגעת בהם. הבלוק שאנו יובים בו בנוי מעץ. הכול ממשות, לא סמל. שחקני הקבוצה הם יצורים חושבים האחראים לכל מלה שהם משמיעים.
"אני רק שחקן", אמר מפיסטו בסרט הידוע. מפיסטו השחקן ניסה להפריד עצמו מן ההתרחשות הנאצית. אנשי המרכז לתיאטרון עכו יודעים כי הפרדה זו של האמן מן החברה הסובבת אותו היא בלתי אפשרית.
6.9.1991
מצעד החיים
ההצגה "חמישה קילו סוכר" מטפלת בשואה באמצעות צחוק, וזה יותר רציני ממה שזה נשמע. שילוב של זונות, מחנות ריכוז וכלייזמרים גרם לחלק מהקהל להתמוטט מצחוק, לחלק לעזוב במחאה ולשרית פוקס ליהנות מכל רגע להמשיך לקרוא
דווקא לצחוק: הומור לנוכח השואה
מה מאפשר לנו לצחוק בהשפעת יצירות אמנות העוסקות בשואה? מה גורם לאמנים להתמודד עם השואה ובעיקר עם עבודת הזיכרון של השואה באמצעות הומור שחור?
האם מאסנו ביגון או שאנחנו מחפשים דרכי התמודדות מאזנות המסוגלות להכיל את הרגשות המנוגדים : הצער והזעם, השנאה והלקח ההומניסטי, ההתנגדות והצורך בפיוס.
האם הצחוק הוא נתיב להכלת ניגודים אלה בשאיפה להירפא מן הטראומה?
ואולי מיטיב הצחוק לייצג את האימה והזוועה של אירוע ההשמדה? אולי הוא מוביל אותנו לעוררות רטציונלית שאינה מתאפשרת תמיד בתוך הבכי המקל, המנחם, המאושש.
האין ההתרחקות הדורית מהשואה צובעת אותה בגווני חלום בלהות שאינו אלא תיאטרון אבסורד?
הפעם בחרנו לעסוק בנושא דרך אמנות התיאטרון.
אירוע שהתקיים בבית אבי חי, ירושלים ב-26.1.2012
תכנית הערב:
- 19:00 קבלת פנים – מוסיקה חיה והקרנת קטעי אנימציה
- 19:30 ההצגה "5 קילו סוכר" של תיאטרון גשר. בתום ההצגה יתקיים דיון בהנחיית הסופרת שהרה בלאו
בהשתתפות:
קרלו שטרנגר, פסיכולוג
ליאור אלפרוביץ', הסטוריון וחוקר שואה
דדי ברון, במאית ההצגה "פוסט טראומה" של תיאטרון הבימה
גור קורן, מחזאי ההצגה "5 ק"ג סוכר" של תיאטרון גשר
- 22:00 אנסמבל "פרה שחוטה" במופע סאטירה מיוחד (רכישת כרטיסים למופע בנפרד מטה)
ניהול אמנותי: שרית פוקס, חוקרת ומבקרת תיאטרון
האירוע יתקיים בבית מזי"א. כתובת: מסילת ישרים 18, מרכז העיר
"שואה? אני מכיר. הוא גר לידי": על "ילדי השואה"
תיאטרון נוער גרמני מעלה בישראל הצגה המבטאת את יחסו של הדור הרביעי בגרמניה לשואה. אחרי שלל פרובוקציות הכוללות ליצנים המדקלמים את המילה "הולוקוסט" או בחורה המתנערת מהטראומה הלאומית תוך מריחת קרם על רגליה, הקהל יוצא מזועזע. אבל לא יכול שלא ליהנות להמשיך לקרוא
הוויזנטל של האשכים: על "פוסט טראומה"
ישראלי תוקע לגרמנייה מאחור בשם העם היהודי. טרבלינקה וסוביבור הופכים למחזמר. תיירים ישראלים משתינים על הרייכסטאג והשוטר הגרמני מרשה להם להמשיך בחיוך. "פוסט טראומה", שיתוף פעולה בין הבימה לבין תיאטרון גרמני מדיסלדורף, הוא לא עוד אירוע "דור שלישי" אלא פרובוקציה מוצגת היטב להמשיך לקרוא
חרדת הגלגול בדרמת השואה
כאשר עמדו מחזאי שנות השבעים והשמונים בתיאטרון הישראלי, מרחק שני דורות מול התוהו־ובוהו של השואה, מול שבךון הבטחונות, הערכים, האמונות, מול פריצת גבולות האנושי, חשו בצורך למפות את השואה בתחומי הביטוי האנושי. לצור צורה לרוע האבסולוטי. ליצור משוואות ישרות ומתהפכות בין רוצח וקורבן. להגדיר את דו־קיומם של הרע והטוב באותו עולם. בשנות השבעים והשמונים ניצב המחזאי הישראלי מול תופעות הרוע הישראלי, חוקר את בהלתו: היכן עומד הרוע שלנו ביחס לאותו רוע אבסולוטי? כך נולד הצורך שהלך והחריף אחרי מלחמת לבנון, לבדוק את הקשר בין התוקפנות הישראלית, המתבטאת ביחס למיעוט הערבי הנתון למרותו ולחסדו של הישראלי, לבין התוקפנות המחרידה שהופעלה כלפי עמו בשואה. להמשיך לקרוא
Der Wiesenthal der Hoden: Über "Post-Trauma"
Ein Israeli bumst eine Deutsche von hinten im Namen des jüdischen Volks. Treblinka und Sobibor verwandeln sich in ein Musical. Israelische Touristen pinkeln an den Reichstag und ein deutscher Polizist erlaubt ihnen, lächelnd damit fortzufahren. "Post-Trauma", eine Kooperation zwischen dem Habima Theater und einem deutschen Theater aus Düsseldorf, ist keine weitere Veranstaltung "dritter Generation", sondern eine gut präsentierte Provokation.
Ich habe, und dies lässt sich nicht leugnen, sehr gelacht. Ein schwarzes, wahnsinniges Lachen – kurz vor einer Hospitalisierung in der geschlossenen Abteilung. Die israelisch-deutsche Veranstaltung "Post-Trauma", eine Kooperation zwischen dem Habima Nationaltheater und dem Düsseldorfer Schaupielhaus, hat bei mir gewaltig auf die Drüsen zur "Schändung des Heiligen" gedrückt. Und das Heilige ist die Schoah. Doch am nächsten Morgen regte sich etwas Unbehagliches in mir in Bezug auf dieses Lachen. So als rühre die Ketzerei bereits an Verleugnung. Gut, nicht Verleugnung. Vergessen. Schabt an den Rändern des Vergessens. Nicht heute, aber vielleicht demnächst.
Eine Gruppe von Theaterautoren, vier Israelis und zwei Deutsche (unter der Regie von Dedi Baron), wurde gebeten, kurze Theaterstücke über den Umgang mit dem Gedenken an die Schoah in beiden Völkern zu schreiben. Nicht über die Schoah, sondern über die Erinnerung, die in ihren Körperzellen eingeprägt ist. "Wir bekommen die Schoah direkt in unsere Venen eingespritzt. Wie eine Impfung, die eine Narbe auf dem Arm hinterlässt. Nur, dass es bei uns die Seele ist", sagt ein Israeli seiner deutschen Geliebten. Es stellt sich heraus, dass er, als er sie kennenlernte und bevor er sich in sie verliebte, davon fantasiert hatte, einen weiblichen Nazi zu ficken. Sie sagt ihm, dass er der jüdische Held hätte sein können, "der weibliche Nazis fickt…, der Wiesenthal der Hoden." Er erzählt ihr, dass er, wenn er mit ihr zusammen ist, das Gefühl habe, das gesamte jüdische Volk in Israel und in der Diaspora stehe hinter ihm und diskutiere darüber, ob er ihn hineinschieben soll oder nicht. Und so geht es weiter: alles, was nicht gesagt werden darf, begleitet von dem wiehernden Gelächter Traumatisierter, die auf dem Weg der Genesung sind (welch eine Illusion).
Alles, was nicht gesagt werden darf. "Post-Trauma". Foto: Gerard Alon
Wir wissen nicht, ob die Kopulierenden geheilt werden, und schon geht es über zu dem Duett "Deine Arbeit ist nicht meine Arbeit" (Noa Lazar), das von einem Juden und einer Deutschen gesungen wird. Er wolle eine intime Sprache finden, sagt der Mann zu ihrer Beziehung, doch zwischen ihnen stünden – und hier tragen sie in lieblichem Gesang die Namen vor: – "Treblinka, Sobibor, Dachau, Aktion, Mengele" und derer mehr. Die Kluft zwischen dem Text und dem Vortragsstil ist haarsträubend – und unterhaltend, Verzeihung. Die Vorstellung findet auf einer Bühne statt, auf der viele Stühle verschiedener Art in unterschiedlicher Weise aufgestellt sind (eine poetische Metapher für die unterschiedlichen Menschentypen? Für die Abwesenheit von sechs Millionen Juden? Es könnte nahezu alles sein.) Die Beleuchtung, die Bewegung und die Kostüme tun ein Übriges. Wir fühlen uns wie in einem Zirkus oder in einem Kabarett: ein rhythmischer Tanz, ein maßgeschneidertes Jacket mit schwarz-weißen Streifen und einem gelben Blümchen, ein orientalisches Scheherazaden-Gewand, ein beleibter, nackter Körperteil.
Plötzlich die surrealistische Szene eines Gruppentanzes wie aus einem Hollywood-Musical. Plötzlich eine Standup-Comedy. Und eigentlich ist all dies eine clowneske Veranstaltung, ein Gruppen-Klamauk, der orthodoxen Juden nur zu Purim erlaubt ist. Selbst die Kirche des Mittelalters gestattete zirkusartige Veranstaltungen, Unterhaltungen die auf geheiligte Mythen abzielten, weil sie wusste, dass gelegentliches "Dampf-Ablassen" die Erhaltung des geheiligten Mythos ermöglicht. Und so geschieht es, dass das Nationale Theater (mit Unterstützung des Goethe-Instituts) uns einen Kreis von Spöttern serviert, der zu vulgärer Sprache und wilder Phantasie verpflichtet. Der Schauplatz der Ketzerei verlagert sich von den alternativen Zeremonien des Holocaustgedenktages der letzten Jahre auf die zentrale Bühne, und der Himmel stürzt nicht ein.
Ein deutsches Paar kommt nach Israel, weil die Schwester der Frau im Begriff ist, einen Israeli zu heiraten (ein brillianter Text von Thomas Melle). In einer Szene im Speisesaal des Hotels, bei der man vor Lachen fast erstickt, streitet sich das Paar. Worüber? Über das fehlende Interesse des Ehemannes an Jazz, der Musik, die am selben Abend auf einem Konzert gespielt werden soll. Und ein belangloses Wortgefecht wird zu einem Paranoia-Anfall des Ehemannes (Tomer Sharon in einer virtuosen Darbietung).
Er beschuldigt seine Frau, dass wegen ihres Geschreis nun alle wüssten, dass er Jazz hasse und man ihn jeden Moment beschuldigen würde, dass er ein Nazi sei, der sämtliche Jazzfreunde in die Gaskammern schicken wolle. Der Anfall steigert sich und nimmt die nicht logische Wendung einer Psychose an, die in der Mitteilung des Deutschen gipfelt, dass er für Rassismus ohnehin ein ultimativer Beschuldigter sei. Sprachliche Brillianz, furioses Tempo und ausgezeichnete schauspielerische Performance veranschaulichen das Dilemma der deutschen Seite und machen Lust, ein langes Theaterstück bei Melle zu bestellen.
Aus dem Hebräischen von Yakhin HaEvri
"Holocaust? Kenne ich. Er wohnt bei mir nebenan."
Ein deutsches Jugendtheater führt in Israel eine Vorstellung auf, in der das Verhältnis der vierten Generation in Deutschland zur Shoah zum Ausdruck kommt. Nach einer Reihe von Provokationen, darunter auch Clowns, die das Wort "Holocaust" deklamieren oder ein junges Mädchen, das sich vom nationalen Trauma befreien will, indem es seine langen Beine mit Creme einreibt, ist das Publikum schockiert. Aber es kann nicht anders als zu genießen.
von Sarit Fuchs
Seltsam. Ich verließ die Vorstellung "Kinder des Holocaust" mit einem gemischten Gefühl aus Genuss und Erschütterung. Ist das wirklich seltsam? Es war ein gewagter Schritt, das Jugendtheater aus Leipzig nach Israel zu holen (und hierfür sei dem Goethe-Institut gedankt). Es hatte Stimmen gegeben, die meinten, dass Israel einer solchen Provokation nicht gewachsen sei. Denn das Stück zeigt junge Leute der vierten Generation in Deutschland, die aufgefordert sind, ihre eigene Erinnerung mit der Erinnerung an die Shoah zu verletzten. Sie haben der deutschen Pflicht zum Aufbau einer Gesellschaft nachzukommen, die sensibel ist für Menschenrechte und Humanismus, und müssen gleichzeitig mit der Geschichte ihres Heimatlandes leben. Die jungen Leute in der Vorstellung, bei denen es sich um authentische Jugendliche handelt, die als Amateurspieler auftreten, würden es vorziehen, bei McDonalds zu sitzen, ins Kino zu gehen, ein neues Mittel gegen Pubertätspickel zu kaufen oder ihren Vater umzubringen, der ihre Mutter schlägt, wie in einer Szene der Vorstellung verdeutlicht wird, die den Namen "Innere Stimmen" trägt. Wozu haben sie diese Scham und diese Demütigung nötig? Ihre Altersgenossen haben, wie im Programm angedeutet wird, zur Shoah ein ähnlich distanziertes Verhältnis wie beispielsweise zu den Kreuzzügen. Auf jeden Fall fehlt ihnen die nahezu spürbare Erinnerung der zweiten Generation, die den zweiten Weltkrieg noch von ihren Eltern mitbekommen hat. Es gehört Mut dazu, vor ein jüdisches Publikum zu treten, das zum größten Teil aus Gymnasiasten besteht (im Saal des Herzliya Ensembles), und diese intimem Erfahrungen einer Bekanntschaft mit einer Katastrophe preiszugeben, die von den Urgroßeltern der Jugendlichen in Deutschland herbeigeführt wurde, die Qualen der Konfrontation mit dem Material, die Wut über das Einverständnis, dieses zu verarbeiten, – ein Einverständnis, das sich niemals von dem Wunsch befreien kann, dem Albtraum zu entfliehen und ins "normale" Leben zurückzukehren. Das normale Leben von Jugendlichen im Pubertätsalter ist ohnehin schon belastet durch Schwierigkeiten und Demütigungen.
Bei dem "Material", das sie zu verarbeiten hatten, handelt es sich vorliegend um die Protokolle von Zeugnissen überlebender jüdischer Kinder, die in den Jahren 1945-47 nach der Befreiung niedergeschrieben wurden. Das Buch über die Protokolle, für die ich noch nicht einmal versuchen möchte, nach einem treffenden Attribut zu suchen (furchtbar, herzzerreißend etc.), wurde vor zwei Jahren unter dem Titel "Kinder über den Holocaust" in Deutschland veröffentlicht, unter anderem mit der Unterstützung des Vereins "Gegen Vergessen – Für Demokratie", was mich an eine Zeile von Nathan Zach erinnert: "Es gibt Erinnerung, und es gibt Erinnerung, und es gibt Erinnerung/Es gibt Erinnerung, die nichts anderes ist, als ein Staudamm gegen das Vergessen".
Als sich die Mitherausgeberin des Buches, Elisabeth Kohlhaas (die nach Israel anreiste), an die Dramaturgin des Theaters (Marion Firlus, die ebenfalls anreiste) wandte mit dem Vorschlag, auf der Grundlage der Protokolle ein Theaterstück zu erarbeiten, war den Leuten vom Theater klar, dass für das, was in den Protokollen geschildert wird, jeder Versuch einer Veranschaulichung durch Nachspielen oder Bebilderung von vornherein ausscheiden müsse. Sie entschieden sich daher für ein Stück in Form einer szenischen Collage, die in mehreren Ebenen spielt – postmodern, wenn man so will.
Eine der Ebenen auf der Bühne wird von jugendlichen Laiendarstellern dargestellt, die vor Produktionsbeginn in einem Casting ausgewählt wurden. Sie haben die Protokolle gelesen und vor der Aufführung an einem Werkstattkurs teilgenommen, dem ein Teil der dort erarbeiteten Materialen entnommen wurde. Die Vorstellung zeigt sie bei der Auseinandersetzung mit den Protokollen, aber auch bei ähnlichen Problemen und inneren Konflikten von Jugendlichen in der Phase der Persönlichkeitsentwicklung.
Parallel dazu gibt es die Ebene der Protokolle selbst, die auf der Bühne meistens von vier professionellen Schauspielern gesprochen werden. Alles, was man dazu braucht, ist ein Mikrophon. Die Texte werden von den Schauspielern manchmal aus der Sicht der Interviewer vorgetragen (die Kinder wurden nach dem Krieg interviewt), und manchmal als neutrale Zeugenaussage vorgelesen, und nichts hat eine größere Wirkung als dies, wie wir bereits vom Lesen des Buches "Mordverläufe" von Manfred Franke wissen, das auf Polizeiprotokollen über die Ereignisse der Kristallnacht beruht. Die Geschichte eines Mädchens aus "Kinder des Holocaust": "Drei Tage lang saß ich zwischen gelben Blumen an einem Ort, an dem ein wilder Beerenstrauch wuchs. An dem Strauch waren genau zehn Beeren, davon habe ich drei Tage gelebt. Am dritten Tag haben die deutschen Mörder alle erschossen. Ich bin allein. Ich habe niemanden. Ich bin so einsam wie ein Stein."
Auf der weißen Leinwand, – und dies ist die dritte Ebene -, werden kurze Gespräche ausgestrahlt, die im Laufe der Arbeit mit den Laienschauspielern geführt wurden – verworrene Sätze und Ausflüchte. Es scheint ihnen schwerzufallen, mit der Betroffenheit umzugehen, mit der Scham und der Abscheu. Und siehe da, schon kommt die große Provokation: Kaum hat die Vorstellung mit dem Vorlesen aus den Zeugnissen in den Protokollen begonnen, da wird die Bühne von einer Gruppe Jugendlicher betreten, die sich in einer Reihe vor dem Publikum aufstellen, eine rote Clownsnase aus der Tasche ziehen und sich beim Aussprechen des Wortes 'Holocaust' verhaspeln. Sie versuchen 'Holocaust' zu sagen, und heraus kommt "Ho…, Ho…", wobei sie fast ersticken und sich ihr Körper vor Anstrengung krümmt, während auf der Leinwand die Übersetzung ausgestrahlt wird: "Sho… Sho….". Das Publikum gibt keinen Laut von sich. Auch nicht, als folgender Dialog zu hören ist: Juliane: "Holocaust? Holocaust ist – Äh." Mandy: "Holo…, das ist weit weg." Jonathan: "Holocaust? Kenne ich. Er wohnt bei mir nebenan." Sascha: "Wenn du Holocaust hast, dann musst Du zum Zahnarzt." Philip: "Das ist irgendetwas, das mit Elefanten zu tun hat." Jessi: "Das ist irgendetwas Furchtbares." Julian: "Ich war da mal im Urlaub. Es ist schön dort."
Dies ist ein erschütternder Moment, doch zugleich so authentisch und charakteristisch für den universellen Lebenstrieb. Die roten Nasen erzeugen selbstverständlich eine Groteske – jenes Lächerliche, das dem Hässlichen begegnet. Doch nicht nur das: Die roten Nasen stehen für die Libido junger Leute, die gerne feiern würden, doch die Stimmen der Kinder, die im Holocaust fast ihr Leben verloren hätten, erheben sich aus den Protokollen, strömen auf die Bühne und fordern Präsenz bei ihrer Erinnerung.
Im weiteren Verlauf kommt es durch den ständigen Wechsel von Nähe und Distanz zu einer ausgeklügtelten Auseinandersetzung der Jugendlichen mit den Protokollen der Kinder des Holocaust. Zum Beispiel: Das Mädchen Charlotte aus den Protokollen erzählt, wie sie geflohen sei, sich als Deutsche verkleidet habe, in einem deutschen Haus aufgewachsen sei und an dem Tag, an dem sie von dem Tod ihrer Eltern erfuhr, in Tränen ausgebrochen sei und als Erklärung für ihr Weinen Zahnschmerzen angegeben habe. Charlotte versteckt in der Geschichte ihre Identität. Und beim Sprung in die Gegenwart, in der nächsten Szene, beschäftigen sich auch die Jugendlichen mit Fragen der Identität. Ein Mädchen fragt, wie es sein kann, dass kein Junge aus der Klasse sie will. Ein anderes Mädchen träumt davon, eine berühmte Schauspielerin zu sein, und ein Junge erwägt die Möglichkeit, Lehrer zu werden, weil dies ein sicherer Beruf sei. Und wieder geht es zurück zu den Kindern, die in der Shoah ihre Identität verstecken: Das Mädchen, das zwei Jahre lang bei einer reichen Polin gelebt hat und sich am Ende der Befreiung so sehr als Polin fühlte, dass es nicht zu den Juden zurückkehren wollte. Und von demselben Mädchen erfolgt wieder ein Zeitsprung nach vorn zu einem deutschen Jungen von heute, der seinem Vater endlich seine Identität enthüllt: "Ich bin schwul" (der Vater schlug ihm ins Gesicht). Die albtraumartige Vergangenheit und die vergleichsweise unbekümmerte Gegenwart werden einander bewusst gegenübergestellt. Die Empfindung, die entsteht, ist: Wie fließend ist der Übergang vom Banalen zur Zerstörung und vom Trivialen zum Fatalen.
Der ungarisch-deutsche Regisseur George Tabori war meiner Kenntnis nach der erste Dramaturg, der den Mut hatte, sich mit dem unbegreiflichen Übergang zwischen der Ebene des Menschlichen und der Ebene einer Verzerrung des Menschlichen zu beschäftigen, wobei er sich des Mittels der Groteske bediente. Ende der 70-iger Jahre rekonstruiert er die Bahnfahrt seiner Mutter ("Mutters Courage") ins Vernichtungslager, wobei sie peinlich genau ausstaffiert ist und von zwei lächerlichen Geheimpolizisten begleitet wird, von denen der eine asthmatisch ist und der andere unter Gicht leidet, und im Gedränge des Zuges in die Brustwarze gezwickt wird. "Entheiligung" des Holocaust? Im Gegenteil, sondern die Erzeugung von Grauen durch die Darstellung des Lächerlichen. Unendlich viele Tränen sind bereits vergossen worden, doch wenn der Zuschauer die Bedrohung durch das menschliche Potential an Bösem spüren und zu Erkenntnissen über seine Gegenwart und seine Beziehung zu Andersartigem gelangen soll, so gilt es, einen klaren Verstand zu bewahren. Damit die Lehren gezogen werden, darf rationales Denken nicht durch Tränen verdrängt werden. Wie George Tabori schrieb: "Wenn sich beide Seiten nicht gegenseitig als Menschen betrachten können, dann kann man genauso gut die Öfen wieder anzünden." Mit anderen Worten: Wachsames Denken, das frei ist von Schuldgefühlen, die mit Wut und Rachegefühlen einhergehen, kommt zu der Erkenntnis, dass Vorsicht geboten ist, denn der Holocaust wurde von Menschen herbeigeführt und wer weiß, wozu sie sonst noch in der Lage sind. Das ist es, was die Vorstellung "Kinder des Holocaust" sagen will und vor allen Dingen der deutschen Jugend, denn für diese wurde sie eigentlich gemacht.
Und tatsächlich gibt es, wie verblüffend, in der bescheidenen und kraftvollen Produktion "Kinder des Holocaust" keine Gefühle von Schuld oder Wut (das berühmte "Schuldig geboren" des Österreichers Peter Sichrovski gehört der vorausgegangenen Generation an). Und vor allem findet sich hier nichts mehr von dieser obsessiven Geschichte eines Holocaust zwischen deutschen Nazis und faschistischen Juden, mit der wir hier in Israel jahrelang drangsaliert wurden und die in Akko erneut den ersten Preis gewonnen hat.
Gegen Ende der Aufführung noch eine Provokation: Eines der Mädchen tritt an den Bühnenrand, betrachtet uns und beschwert sich: "Das war definitiv einmalig. Wie sollte ich mich damit gefühlsmäßig identifizieren können?" Und dann beginnt sie, ihre langen Beine einzucremen und ausführlich über die wunderbare Wirkung ihrer Körperpflege zu sprechen. Es ist wichtig, sich einzucremen, solange die Haut noch feucht ist. Nicht spannen, sondern nur leicht einmassieren. – Das ist so realistisch, dass man schreien möchte. Warum auch nicht? Wird im Fernsehen etwa nicht auch über einen Tsunami oder einen Mord in einer Familie berichtet und anschließend Werbung für ein glamouröses Schampoo gemacht? In den Text dieser raffinierten Produktion aus Leipzig sind ironische Andeutungen eingestreut. Das Mädchen sagt über ihre Haut: "Ich achte auf meine Haut, und sie schützt mich". Die Assoziationen überschlagen sich: Das Abziehen der Haut, der Haut, die die Juden nicht beschützt hat, wozu sich eincremen, wenn es überall alle möglichen Nazis gibt? Und vor allen Dingen denken wir: Mädel, es kommt Dir nur so vor, dass Dich irgendetwas auf dieser Erde beschützen kann.
Aus dem Hebräischen von Yakhin Chava HaEvri