לדעת אישה – על האירוע האמנותי "אלמה" מאת יהושע סובול

שרית פוקס, אוסטריה
צילום: לוקאס הולר

 

"אלמה", מסע תאטרלי בעקבות אלמה מאהלר שהיתה אהובתם (ולפעמים גם אשתם) של ארבעה יוצרים גאונים במהלך המאה ה־ 20 , הוא אחד האירועים האמנותיים המהממים והפראיים שייצא לכם אי פעם לראות. אבל אולי אני לא העדה הכי מהימנה לדווח על סערת הנפש שמעורר האירוע שכתב יהושע סובול וביים פאולוס מנקר האוסטרי, שכן נאנסתי בסצנת הסיום שלו (ארגוני הנשים, עצרו את הסוסים עד להתבהרות כל העובדות).
זה קרה בעיירת הנופש זמרינג, באזור הנמוך של הרי האלפים, מרחק שעה נסיעה מוינה, במין בית החלמה נטוש כבר עשרות שנים, שהדרו המגולף בעץ מתפורר בתוך נוף ירוק ורענן, ושמו בגרמנית הוא "קורהאוס". המבנה נבחר בכוונה כאתר למסע תאטרלי של 250 צופים, הנחשבים לאורחים. הם מוזמנים לשוטט במשך שלוש שעות בתוך מבוך של 13 חדרים, כשכל אורח בוחר לאיזה חדר להיכנס ומתי. כי "אלמה" הוא לא רק שיטוט בתוך נפשה של אישה שהפרתה והרסה גברים בדרכה המסתורית, אלא גם ביקור בתוך שיירי חיים שהיו וחדלו להיות. תפאורת החדרים שקירותיהם מתפוררים וטחובים רוטטת באור נרות הנוטפים חלב, שכבות של חלב, על גבי פמוטים ישנים ומצויצים, לפעמים בתוספת פסלון של ילד ואהיל על ראשו, כמו שאהבה וינה המקושטת של תחילת המאה ה־ 20 , ועדיין אוהבת. רק שעכשיו, אחרי שתי מלחמות עולם, מצופה המצויצוּת בשכבה עבה של רוע. רהיטי החדרים, שטיחים, ספות וכורסאות קטיפה, מהוהים ושבורים, גרוטאות כגון כלוב ציפור חלוד או פטפון ישן, זרי פרחים שהתייבשו, צילומים ישנים על הקירות ופרטיטורות צהבהבות של גוסטב מאהלר, בעלה
הראשון של אלמה, מעידים שהמקום הוא ארכיון של תקופה שנרקבה בתוך הפאר שלה, שקעה בעוצמת יצריה.

כאן, כלומר שם, אירע האונס שלי. כאמור, זה היה בסצנת הסיום, סצנת האורגיה של אלמה והגברים של חייה, שבתמונה הזאת, שלא כמו בכל התמונות, מרגישים צורך להתעלל בה. להוציא אותה מאזור השליטה שלה בהם, כי רק בתור בובה מפסיקות עיניה הכחולות, הבוהקות והגאות להפנט אותם. אלה הם המוזיקאי גוסטב מאהלר, האדריכל וולטר גרופיוס, הצייר גוסטב קלימט, מנהל הבורגתיאטר הווינאי מקס בורקהרד, המלחין אלכסנדר זמלינצקי. ייתכן שאני טועה בספירה כי הכרתי התערפלה מעט כעבור רגעים אחדים. הדמות שבה הם מתעללים היא בובה בדמות אלמה בגודל אישה חיה, עם ישבנים וירכיים עסיסיים וערווה אפרפרה סמיכת שיער ופטמות אדומות זקורות בקצה שדיים מושלמים, כאילו סיים מישהו לינוק מהן.

אבל אני בזמרינג, בסצנת הסיום, עוד רגע אאנס. החדר שבו מתרחשת סצנת הלפני סיום של המסע בן שלוש השעות וחצי, כולל ארוחת ערב, מכיל כמו שאר החדרים מעט מקומות ישיבה. מי שמגיע ראשון מתיישב, האחרים עומדים. זה היה הערב השלישי ברציפות שבו התארחתי בהצגה, כן, בהחלט הייתי מכושפת קצת, וגם מותשת. האוויר הכלוא והטחוב בבית ההחלמה אינו אוויר הרים צלול. לכן התיישבתי על חלקת השיש על גבי האח בחדר. עקבתי אחרי קוקושקה, שאותו משחק פאולוס מנקר עצמו, שחקן תאטרון וקולנוע וינאי ידוע, מוערך ופרובוקטיבי, נוגע בבובה בערגה ובכעס. מלטף (או בוחש) במיומנות מרשימה את שיער הערווה האפור, מבקש מהמשרתת רייזל לפסק את רגליה של הבובה, רוקד עם שתי הנשים: רייזל מפעילה את הבובה ושלושתם מתמזגים. ברגע הבא נכנסה רייזל לבמה בעירום מבויש, בגוף מתקפל לשניים, והציעה את עצמה כתחליף לפאנטום האלמה. "כדי שהיא לא תרדוף אותך בחלומותיך יותר ותענה ותייסר ותצער אותך. כואב לי לראות אותך סובל". אבל קוקושקה שבוי בדמות של אלמה המייסרת אותו והוא דוחה את האישה המנחמת. רשמתי לעצמי הערה לזיכרון במחברת האדומה שלי כשלפתע שעטו לכיוון האח מאהביה של אלמה, במסיכות זהב ועיניים מושחרות, הבובה בידיהם, ולפני שהספקתי לקפוץ מהאח העמידו את הבובה אלמה עלי ושיגלו אותה בתנועות אלימות. זה היה המקום שבו הם עושים את זה בכל פעם, וסדר צריך להיות, כידוע. תיאטר אובר אלס.

ואולי נעשה הכל בכוונה, תאונה ייצוגית כזו, שמדגימה עד כמה מסוגל האירוע שלהם לבטל את הגבולות בין שחקן לצופה? ההדגמה, אין ספק, היתה טוטאלית. ומי יודע, איש לא התנצל בפני מעולם, אולי פשוט דהרה רכבת האקסטזה שלהם ולא הצליחה לעצור בזמן? לי זה לא היה משנה. לא נהניתי בכלל. המכות הכאיבו לי. היה לי מחסור באוויר. הדקות נמשכו כנצח, ייבבתי קלות, הכובע שלי, ברט קטיפה שחור, רטט מתחת לעגבות הבובה. מהצד יכולתי להבחין רק בגוסטב קלימט, שאותו מגלם שחקן שכבר בסצנות קודמות הבהיל אותי בטראנס שלו, עם תנועות גוף מעוקלות כמו בציורים של קלימט, משליך את אגן ירכיו בהתלהבות אל הבובה, שהיתה כבר אני.

ועם זאת, ממעמקי מצבי הפוסט טראומטי ומתוך גדלות נפש מסוימת, אני חוזרת וטוענת ש"אלמה", הצגה שהפכה לפולחן בינלאומי, וינה, ברלין, ליסבון, ונציה, לוס אנג'לס, ועושה את דרכה לישראל, היא תופעה מרעישה במעברים בין עוצמה אנושית לחולשה, במשחק נפלא בתקריב קולנועי, במורבידיות שחורה, בשמחת החיים, בהרפתקנות, בסיכון, בהגחכת מיתוס הפאם פאטאל, ובעצם כל מיתוס.

מטלטלת את הלב של מאהלר
אלמה שינדלר, שנולדה בוינה ב־ 1879 נחשבה ליפה בנערות וינה בתחילת המאה ה־ 20 , ימי מלכות בית הבסבורג. מי שפט בתחרות? כנראה גברים מעריצים בעלי כובע צילינדר דמוי ארובה, שהזדמנו לבית הוריה, או אלה שצפו בה משוטטת לאט, במקצב הווינאי הנינוח וההדור של לפני מלחמות העולם. בשמלה מעוטרת סרטים, עם קולר קישוטי על הצוואר, מותניים חנוקים בתוך מחוך, בולעת בהנאה מלכותית מבטי הערצה ברחובות וינה הראשיים. ואולי פגשה בהם כשביקרה עם הוריה וחבריהם בבתי הקפה "צנטרל" ו"גרינשטיידל" עם ספות הקטיפה, הווילונות הזהובים, מנורות נטיפי הבדולח, כרכובים מעוטרים ומבחר הטורטים הנימוחים בפה.

אנשי הרוח של וינה, ולא רק הם, הרבו לשבת בתחילת המאה בבתי קפה כדי להתדיין בהתרגשות על הצגות תאטרון שהמידע עליהן תפס כותרות ראשיות. הם התווכחו על התאוריות החדשות של פרויד על מיניות האדם. מיניות? איזו נועזות! בוינה החשקנית דיברו רק על ארוטיקה עד שבא פרויד. ואולי הזכירו את רב המכר של וינה, הספר "מין ואופי" של הפילוסוף היהודי הצעיר אוטו ויינינגר, שהתאבד. ויינינגר אכול השנאה העצמית טען בספרו שהיהדות דומה לנשיות: שתיהן חלשות ודביקות, חסרות זהות, אופי ורצון. האנטישמים הווינאים, בינתיים עוד מנומסים יחסית, נהנו מכל מילה. ואין ספק שדיברו באותם בתי קפה על "מלך ציון" הגבוה, בעל הזקן השחור, העיתונאי התמהוני תיאודור הרצל, שמדבר על ציונות, ומי יודע אם לא יזיק ליהודים. שהרי היהודים בוינה השאננה והתאוותנית היו כה מעורים בחברה הגבוהה והאינטלקטואלית – חלקם גם המירו את דתם כדי להשתלב – עד שלא העלו בדעתם אסון מתקרב. "הם היו מאושרים להיות מלאכי שרת בזוהר שמי וינה", כתב סטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול", באירוניה דקה. היהודים שזהרו בשמי וינה היו מוזיקאים כמאהלר וארנולד שנברג, סופרים כארתור שניצלר וצווייג, אנשי תאטרון כמקס ריינהרדט ורבים אחרים: ציירים, אדריכלים, עיתונאים.

אלמה שינדלר־מאהלר־גרופיוס־ורפל, היתה אנטישמית, אבל נישאה לשני יהודים. למאהלר, שהתנצר כדי לזכות במשרת מנהל האופרה בוינה, אבל נשאר יהודי בעיניה, ולסופר פרנץ ורפל, בעלה השלישי, שּׁאיתו חיה כמעט 30 שנה. נישואיה השניים, לאדריכל וולטר גרופיוס, שימחו אותה בזכות הטוהר הארי של הזיווג. בורפל הטיחה פעם את "הזרע היהודי המנוון שלך", עד כמה שהמידע מדויק, וסובול עוד החריף את הדיבור ואלמה שלו אומרת: "מה כבר יכול לצאת מהזרע הרקוב שלך". "אני לא יכולה איתם ואני לא יכולה בלעדיהם", אומרת אלמה באירוע של סובול ומנקר.

מעבר לנתונים שמצטלמים יפה רק בתמונות נדירות, אלמה נשאה כנראה את גופה בגאון והישירה מבט כחול מהפנט. אחת הסיבות לריכוז הנדיר והמחמיא שלה בבן שיחתה היתה חירשות קלה שנגרמה ממחלת החצבת. אביה, שנפטר בילדותה, היה צייר נוף אוסטרי מפורסם, ואמה ויתרה על הקריירה שלה כזמרת. לאחר מות אביה נישאה אמה לתלמידו, וסלון הבית המשיך לארח את אנשי הרוח של התקופה. אלמה גילתה כישרון מוזיקלי בולט, כתבה שירים, וקיוותה להיות מנצחת.

שלושה גברים כנראה היו מאוהבים בה לפני שפגשה את מאהלר: הצייר קלימט, המלחין והמורה שלה זמלינצקי ומנהל התאטרון הווינאי בורקהרד. מאהלר נמוך הקומה, הממושקף, בעל ארשת פנים טובת לב, היה מבוגר ממנה ב־ 19 שנה. אלמה אולי דמיינה לעצמה איך תתפתח כמוזיקאית בחברתו, אבל למאהלר היתה הזיה אחרת. הוא רצה אישה שתתמזג איתו עד כדי כך, שתרגיש שהמוזיקה שלו היא גם שלה. במילים אחרות: אין מקום לשני מוזיקאים בבית אחד, הבהיר לה, ואלמה קיבלה את התנאי. הוויתור על קולה האינטימי, הייחודי, הוא כמובן מפתח להבנת עולמה.

נולדו להם שתי בנות, אחת מהן, מריה, נפטרה מדיפטריה בגיל חמש, ובאותה תקופה אובחנה אצל מאהלר מחלת לב. הוא היה שקוע בהלחנה ובניצוח (התזמורת הפילהרמונית הווינאית והאופרה הווינאית ), נסע לקונצרטים, לפעמים בלעדי אלמה, ושלח לה דרשות ספרותיות חינוכיות נטולות רגש. למשל: "אדם צריך להפיק תמיד את המיטב ממה שיש בידו ולהסתגל להתקפי המלנכוליה שלו על ידי כך שיחשוב על האסונות הפוקדים את העולם. לולא נהגתי כך, הייתי בוכה ונאנח כל הימים וחוזר הביתה רזה כדג מלוח". כמה מוזר מצדו של מלחין שעליו אמר מלחין אחר, קרל היינץ שטוקהאוזן, שהמוזיקה המופלאה שלו מקיפה את כל טווח רגשותיו של בן כדור הארץ, "מן המלאכיים ביותר ועד לחייתיים ביותר", ושגם פרויד התפעל מעומק הבנתו את תורת הפסיכואנליזה שלו.

מאהלר הבחין במצוקת אשתו המבודדת אך לא זיהה את עוצמת האזעקה. הוא שלח אותה לנוח בבית מרפא בטובלבאד על פי המלצת רופא שחשב שהחיים בחברת דמות אינטנסיבית כמאהלר מקשים על אלמה. אותו רופא לא ידע שמאהלר סבל מהיעדר אינטנסיביות באזור חלציו. כך לפחות טענה אלמה, יחצנית חיי המין שלה, בזיכרונותיה.

בטובלבאד, לבושה חלוק צחור לבן וריחני כנראה, פגשה אלמה את גרופיוס, האדריכל הגרמני ששינה את תפישת האדריכלות של זמנו. התנער מהסגנון הפרוסי המצועצע ופנה לצורות הצנועות, לסגנון הנקי והפשוט. גבר יפה תואר שעתיד היה לייסד את תנועת הבאוהאוס. לאחר כך וכך לילות או ימי אהבה, ופרידה, שלח גרופיוס לאלמה מכתב אהבה שמפציר בה לעזוב את חייה הקודמים. אבל במקום להפנות אותו אליה כתב על המעטפה: "לכבוד גוסטב מאהלר". מאהלר המבועת מהגילוי (עומק הראייה של אמנים עשוי להפוך לעיוורון כשמדובר בקרובים להם), הלך לפגוש את זיגמונד פרויד. זה היה מפגש אנליזה מזורז, בן ארבע שעות, שתועד באופן חלקי ואיפשר למחברי ספרים על מאהלר או אשתו לדמיין אותו, וגם סובול עושה את זה בסצנה משעשעת שבה משתמשים קצת ביידיש ומאהלר אומר "שמוק", במקום "שוק", ומכאן מתבררים העניינים מיד.

מפרויד חזר מאהלר עם הבנה מסוימת, שאמלל את אשתו כי היה מסוגל לאהוב רק אישה הדומה לאמו המיוסרת והחולנית. תובנה מאוחרת מדי, גם בגלל שבריאותו הידרדרה. בכוחותיו האחרונים אפף מאהלר את אשתו בהצהרות אהבה ומחוות מתוקות (למשל, תעודת זיכוי לרכישת יהלום מונחת על מצע ורדים). הוא השאיר לה פתקים על שולחן הלילה שלה: "נשמת אפי, אלף נשיקות הרעפתי על נעלי הבית הקטנות שלך, ועמדתי מלא תשוקה בוערת ליד הדלת שלך". המעבר החריף משליטה בה לכניעות ולתלות הגביר את געגועיה לגרופיוס.

אלמה נפרדה מגרופיוס, בינתיים, וליוותה את בעלה אל מותו. נוח לתאר את המוות באופן פיוטי כשברון לב, ואולי זה מה שהיה באמת.

נשרפת באש של קוקושקה

ואז נכנס לחייה של האלמנה הצייר האוסטרי אוסקר קוקושקה, שהיה צעיר ממנה בשש שנים, והיא הזמינה אותו לביתה לצייר את דיוקנה. קוקושקה החושני והנאה, שהאמין בגאונותו שעוד לא הוכרה, הרגיש שאלמה מתאהבת בו ממבט ראשון. מה שנראה כהתלהבות מן הראי שמשקף לו את מאוהבותו בעצמו, כלומר אלמה בתפקיד מראה, נהפך לאובססיה בגוונים תאטרליים. הוא מיהר להציע לה נישואים באופן המוזר הבא: "העלי לי קורבן והיי אשתי". וגם: "עלייך להציל אותי עד שאהיה זה שבאמת יכול לרומם אותך ולא להשפיל אותך". מעניין. גברים רגילים מציעים אושר ועושר, אמנים אומרים את האמת. ואולי בעיקר אמנים כקוקושקה.

קוקושקה, שלהיטותו המינית כונתה בשם "ויטליות חייתית", מרד בהצטעצעויות הקישוטיות ההרמוניות של בני
תקופתו ובער באמת משל עצמו, ללא עידון. לכן לא העמיד פנים גם כשבא אל אהובתו. הוא נחשב לצייר אקספרסיוניסטי שמצייר נפש יותר מאשר גוף ומשחרר את עצמו בפולחן היצירה שלו. הסופר הווינאי קרל קראוס אמר עליו שכשיש אש, קוקושקה משליך לתוכה את רשת ההצלה.

אלמה, שהיתה מאוהבת בו, לא עמדה כנראה בעוצמות האלה, בהתקפי הקנאה, ברכושנות הגופנית, בעירוב בין החיים לאמנות. קוקושקה איים על עוצמתה בקשר. על עמידתה הזקופה, על תנוחת הלסת הקשה, הזקורה. כשהרתה ממנו, עשתה הפלה וכתבה ביומנה: "הוא גורם לי לאבד את המומנטום שלי… הוא עשה אותי חולה – שנים… ועם זאת הוא מענג אותי כל כך, יותר מדי". קוקשקה התגייס לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, חיפש את מותו, אבל רק נפצע קשה.

בחיפושיה אחרי בעל נאות נזכרה אלמה בגרופיוס, למרות שמעולם לא התעניינה במהפכה הארכיטקטונית הסוציאליסטית שלו, שנועדה להקל על ההמונים, כי המונים לא עניינו אותה. היא בכתה ימים ולילות בברלין, על פי דיווחיה ביומנה, עד שהבעל המיועד התאהב בה שוב. מתברר שאלמה בחרה, לא נבחרה.

את רוב ימי הנישואים העביר גרופיוס בחזית, נולדה להם בת בשם מאנון (שנפטרה משיתוק ילדים כשמלאו לה 18), ואלמה הרגישה זנוחה. סערות היצרים של ימי קוקושקה היו רחוקות מדי, עד שנקרה בדרכה בבית ידידים הסופר והמשורר היהודי השמנמן פרנץ ורפל, יליד פראג ובן חוגו של קפקא, וחייה קיבלו תפנית מפלצתית. אלמה הרתה לורפל, ובאחד הלילות שעל שכמותם אומרים לילות זוועה, ביקר ורפל בחדר המיטות שלה, בבית בזמרינג, כשגרופיוס בעלה היה במלחמה. אלמה היתה בחודש השביעי. בחדר התחתון ישנו הבנות אנה ומאנון. האיחוד המיני הסוער מדי גרם למחרת בבוקר לפליטתו החוצה של פג. מרטין היה שמו כל עוד חי. מין אדם שהתייסר חודשים אחדים, הגולגולת שלו נוקבה כמה פעמים בניסיון להציל אותו, וכנראה שהיה גם חולה במחלת ההזדקנות המואצת, פרוגריה. פג קשיש שהופלץ. טראומת הפג מרטין רודפת את הצופים בכל מיני צורות במהלך המסע התאטרוני שראיתי בזמרינג, שמיד נחזור אליו.

אלמה וורפל, שהיה צעיר ממנה ב־11 שנה, חיו יחד עד מותו ב־45', ואלמה היא זו שיזמה את בריחתם לארצות הברית עם עליית הנאצים. בתקופתה כתב את יצירת המופת שלו על השואה הארמנית "40 הימים של מוסה דאג" ויצירות אחרות כמובן, וזכה בכמה פרסים. הוא נפטר מהתקף לב, היא חיה עד גיל 85 מוקפת תמונות ומזכרות של אהוביה (היו גברים נוספים, ביניהם ביולוג וגם תיאולוג בן 37 כשאלמה היתה בת 53). בשנותיה האחרונות נהנתה מתמלוגי היצירות של מאהלר, שלא העריכה כמוזיקאי, שהפך למלחין פופולרי בין השאר בזכות המנצח ליאונרד ברנשטיין. היא לא סבלה ממחסור אי פעם, היו לה בתים בונציה, בזמרינג (לא התקרבתי לבית שכן הוזהרתי שלדיירים הנוכחיים בו נמאס לראות מציצנים ), בוינה, בדרום אוסטריה ועוד.

מכשפת את כל מי שצופה בה

מה היה כוח המשיכה של אלמה? מהו כוח משיכה בכלל?
הו, אם רק היינו יודעים משהו על התכונה הזאת, היינו מתאמנים. אמרו שחום גופה היה גבוה בחצי מעלה מאדם רגיל. ואולי היה זה ריח גוף מסוים? יש גבר וינאי, שסובול ומנקר פגשו אך שמו פרח מראשם, שגדל בבית יתומים. יום אחד, כשהיה בן 12 , הטילו עליו להגיש זר פרחים לאלמה מאהלר שבאה לביקור. אלמה בת ה־ 53 קברה את פניו בין שדיה, איברו הזדקר, ומאז הוטל בו כישוף. הוא אוסף פריטים שקשורים בה, ואינו מפסיק לחשוב עליה. סובול הכניס אותו לאירוע האמנותי "אלמה" והעניק לו את השם אלמניאק. "לא התאהבנו באלמה, אבל פיתחנו קצת ריספקט", אמר לי פאולוס מנקר באחת משיחותינו. ובאמת אין מה לחפש עמדה מוסרית באירוע "אלמה". מדובר בגרוטסקה שמאירה את החיים מצד הכיעור היפהפה שבהם, לא מצד המוסר.

אנחנו רשאים כמובן לטעון שאלמה היתה מניפולטיבית ולא מוסרית, תכונות המתפקדות כשיקוי אהבה כשמדובר בגברים מסוימים, אבל העובדות מספרות שהאמנים שחיו איתה פרחו ושגשגו. איך האיצה את חילוף החומרים הרוחני שלהם? היא חסמה למשל את פתחיה כדי לשלוח אותם לעבוד. לקוקושקה הבטיחה שתינשא רק כשייצור את יצירת המופת שלו. את ורפל שלחה לכתוב מכסת עמודים יומית לפני ששכבה איתו.

אלמה, יש להניח, שתלה זרעי הערצה בגינת היחסים שלה, עדרה את ערוגת האגו, ליטפה את הצמחייה בגוף מתמסר. אולי ידעה את סוד המינון הנכון בין התמסרות להימנעות, בין נתינה לא קורבנית ובין שמירת גבולות, אם כך היה, היא היתה גאונית הראויה לכל הגאונים שלה. ועם זאת שתתה רוב חייה הבוגרים בנדיקטין, ליקר על בסיס ברנדי וצמחים צרפתיים, עד כדי התמכרות כנראה, מה שמעיד על מצוקה, אולי על אותה ריקות שנפערה בה מאותו יום שבו ויתרה על הקול שלה כאמנית. אחד המונולוגים היפים באירוע "אלמה" הוא זה על איבוד הקול שלה: "היה לי קול, קול
עדין ורך, היה לי קול ששר בתוכי… אבל אני את הקול שלי לא שמרתי… עד היום הקול שלי חנוק בתוכי, שבור, קרוע, מרוסק. אם אפתח את הפה, אם פעם אחת אפתח את הפה, תצא ממנו צעקה שהעולם לא שמע. צעקה של אישה, של מיליוני נשים שגברים חלשים ומפוחדים החניקו את קולן". ומה אומרת לנו העובדה שהגברים האמנים בחיי אלמה היו הומניסטים במיוחד? האופן שבו ביטא מאהלר את יצר ההרס האנושי, הדמוקרטיות הסוציאליסטית של גרופיוס, הבעיטה של קוקושקה בהרמוניה הקישוטית לטובת חיים כמו שם, במערומיהם, ההתמסרות של ורפל לחשיפת גורלם של ארמנים שהושמדו על ידי הטורקים. בחירותיה של אלמה
בגברים כאלה עשויות לדבר בעדה. ואולי לא.

"אלמה" של סובול ומנקר הוא כנראה האירוע האחרון שיספק פתרונות לחידות. זהו מסע של אפשרויות. מה ששומעים ורואים בחדר אחד על אלמה עשוי להתהפך בביקור בחדר אחר. אולי לכן שבים אנשים לראות את ההצגה שוב ושוב, ראיתי אותם מתייצבים בדלפק המלון "פאנהאנס", פאר זמרינג בימיה הטובים, עם תיק קטן ללינת לילה, מודיעים בצליל ארוטי גאה לפקידת הקבלה: "אנחנו באנו ל'אלמה'!". פסיכיאטר וינאי אחד היה באירוע שמונה פעמים, והוא לא היחיד. יש ל"אלמה" צופה מיתולוגי אחד, מאוסטריה, שצבר 73 ביקורים בהצגה. מיתוס הוא בהחלט מגיפה.

ארבע שחקניות משחקות את אלמה בו זמנית בכל ערב. שלוש אלמות זהות בלבושן, שמגלמות אותה בין גיל 20 ל50 , ואלמה קשישה, דיווה, רוח רפאים בת 128 שנה, שפותחת וסוגרת את האירוע, שהוא בעצם מין חגיגת יום הולדת לאלמה. אף אחת מהשחקניות הצעירות לא נראית כמו פאם פאטאל, ובכוונה הלביש אותן מנקר (והתפאורנית המלבישה נינה באל ) בשמלה עלובה מכותנה, עם פסים כחולים, שלא נתפשת בכלל בתודעה מרוב בנאליות, כך שאנחנו נשארים עם גרעין השחקנית החשוף. עם השחקנית שמשחקת את אלמה קרוב אלינו, וחושפת את העוצמות שלה כשחקנית. וגם כל פצעון על פניה.

המשחק מסוכן לכולם. השחקנים חייבים להילחם על תשומת הלב שלנו, שלא נברח לחדר אחר. גם אנחנו מסתכנים. האם נכנסנו לחדר הנכון, או אולי לברוח? מה שלא יהיה, לאן שלא ניכנס, תמיד תהיה לנו חוויה של פלישה אקראית לתוך חיי אדם ברגעים מסוימים, והאירועים יוצרים תמונה שמתרחשת בתוך זמן נפשי. מעניין ואמיתי יותר מהזמן השעוני.

כך ש"אלמה" הוא בבת אחת מין קזינו של מהמרים, וגם מסע שוטטות באינטרנט עם חופש בחירה להחליף מקור מידע, וגם קרנבל שבו מפרים את הסדר הטוב, מתחפשים, מחליפים זהויות (אלמניאק, דווקא המניאק הזה, מחליף חליפה ושפת גוף והופך לפרויד, למשל). במסדרונות שבין חדרי בניין מסתובבים אנשים צעירים המרוכזים באוזנייה הצמודה לאוזן שלהם שהיא אולי גם מיקרופון, מתזמנים את אירועי החדרים השונים, מעבירים מסרים לשחקנים, להאט או להאיץ, כך שכל הקהל ייצא יחד מכל החדרים ללוויה של מאהלר, עם הלפידים והאש, בחצר הבניין, ואחר כך ניכנס כולנו לסעודת ההבראה. כך גם נזרום יחד בסוף הערב לסצנת הסיום, מכל חדרים, כמעט יחד.

מפחדת כל כך מחולשה
על הטיול בהצגה הזאת אני יכולה לדווח רק באופן לא מסודר. היו פעמים שבהן התכוונתי ללכת אחרי אחת האלמות, אבל תעיתי ביער האורחים המתרוצצים, בתוכם גם נכים על קביים שדידו בעוז, כמו צליינים בדרכם אל האור.

את שלוש האלמות מיינתי לעצמי כך: הצעירה הסקסית עם האף המחודד והשיער השחור, הצעירה הבלונדינית (שמדברת אגב אנגלית ולא גרמנית ) שהיא שחקנית בעלת עוצמה שיכולה להחליף צורות: צעירה מאוד, מזדקנת, או לסבית בתלבושת עור. ואלמה השלישית, הבשלה, האדמונית, ששיחקה את הכפיל של אוטו ויינינגר במחזה של סובול "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר" (שנקרא בארץ "נפש יהודי") כשהועלתה ב־ 89 ' בוינה.

בערב הראשון מצאתי את עצמי באחת התמונות המרגשות של האירוע. הייתי בתוך חדר עם מיטת נערה, עריסת עץ קטנה עם דובונים ושיחים קמלים בתוך עציצים. אלמה השלישית, הבשלה, שיחקה את הבת של אלמה, אנה. אנה התוודתה בפני בעלה השלישי של אמה, פרנץ ורפל, ששמעה את קולות הלילה שבו שכב עם אמא שלה עד שהתינוק מרטין נפלט מהרחם של אלמה. "אתה באמת הענקת לי את החופש שלי כשהייתי בת 14 ", אומרת לו אנה בת ה־ 40 בערך, יושבת על המיטה כמו ילדה. היא מתכוונת לזה שבאותו לילה הבינה שמותר לה לא לאהוב את אמה ושקיימים מצבים בלתי אפשריים בעולם. אנה נזכרת: "ואז התעוררתי באמצע הלילה. שמעתי רעשים משונים וקולות יוצאים מחדר המיטות של אמא. לא הכרתי את קולה, הוא היה מחוספס, גרוני ופראי. חשבתי שהיא זועקת לעזרה, אבל משהו בקולה העביר לי מסר אחר. ואז זיהיתי את הקול שלך. הטנור הקטיפתי החם… ואז היא חזרה וקראה בשם שלך, 'הו פרנצל, זהו פשע, אתה רוצח פרנצל, הו אלוהים!…', ועוד דברי שירה כאלה. זה נמשך לנצח, ושוב ושוב, ובכל פעם שחשבתי שזה נגמר זה התחיל מחדש באנרגיה מחודשת…" (התרגום מהגרסה האנגלית, כאן ובכל מקום, הוא שלי – ש. פ).

אנה ממשיכה לספר איך נרדמה בסוף, עם אחותה הצעירה מאנון שנצמדה אליה, איך הוזעקה בבוקר על ידי המשרתת אל אמה המדממת, איך התרוצץ ורפל בהיסטריה והיא היתה זאת שהזעיקה רופא לבית בזמרינג, וגם הרגיעה את ורפל. "מרטין הקטן והמסכן, לא היה לו סיכוי, כמו שנדפק החוצה לעולם. הוא היה כזה תינוק מסכן… מייבב תמיד בקולו הזעיר, החלוש. כשמת עשרה חודשים אחר כך, היא אפילו לא
באה מברלין ללוויה שלו. היא כל כך פוחדת מחולשה".

ביציאה מהחדר, מעבר לשיחים היבשים, גיליתי ארון קבורה שקוף בצבע לבן ובתוכו בובת תינוק מעץ, בעלת מום, עם רגל קטועה. על הארון היה סרט לבן שעליו היה כתוב: "להתראות מרטין".

וביום אחר, בשעה אחרת, כבר הייתי בתוך אוטובוס שחיכה בחוץ לנוסעים לפלשתינה. פרנץ ורפל ואלמה אכן ערכו גיחה לאזור ב־ 25 ' וב־ 29 ' בעקבות ההתעניינות של ורפל בחלוצים הארץ ישראלים. אלמה, שוב הבשלה האדמונית, נזפה וצעקה כל הדרך על פרנצל שלה, שנעלם לי פתאום, בזמן שעלו מהשיחים יללות תנים. ירדנו מהאוטובוס והיינו עדים לסצנה של גיחוך ועצב: חלוץ יהודי בשם פול, גבר בשנות העשרים לחייו, מחזר אחרי אלמה בת ה־ 50 כמעט, בלי להתכוון באמת. היא כבר לא אדם אלא אובייקט. אלמה מרגישה שהוא צוחק ממנה, הם עומדים זה מול זה במין בקתה ריקה, כל אחד מחזיק לפיד בידו, אלמה כמעט משתגעת בריק של עצמה: "תפסיק את זה, מטורף אחד, אני רוצה לצאת מהארץ המטורפת הזאת… עזוב אותי תינוק… אני רוצה למות, אני מגעילה את עצמי… אני לא רוצה להיות אישה… אני שונאת להיות אישה. אני מפלצת". אפשר להבין אותה. פול מסביר לה שבסך הכל קיווה להתאהב בה כדי למלא את תחושת הריק שיש לו בארץ, להלהיב את עצמו מחדש: "רציתי כל כך לבוא לארץ הזאת. אמרתי לעצמי: אם אתה מבצע מעשה חשוב כל כך, תהיה סוף סוף גבר. עם אידאלים גדולים, היסטוריה, מוסר. והנה אני, וזה לא קרה… אז כשראיתי אותך אמרתי לעצמי: אלמה! כן! תתאהב באלמה, זה ימלא אותך סוף סוף וימלא אותך במשהו".

ביום אחר, בשעה אחרת, ואולי באותו יום, נכחתי בחדר המבואה, עם בר המשקאות, כשלילי לייזר, הלסבית העשירה שהיתה מאוהבת באלמה וניסתה לפתות אותה, שאותה משחקת אלמה הבלונדינית המדברת אנגלית, מטיחה דברים בפני אלמה הקשישה, הבלונדינית הזוהרת, הדיווה. היא לועגת לאלמה ששפכה את המוח שלה לערימת זבל של כל עילוי מזדמן והפכה את הגוף שלה לבית שימוש, כלי קיבול לזרע של כל גאון מזוין. אלמה הקשישה מוחה, ומשמיעה את נאום הדון־ז'ואנית המסוגלת לאהוב כמה גברים יחד: "הלוואי שהיו לי אלף לבבות", היא אומרת, "לא, אני לא יכולה להקפיא את לבי מול אור בוהק של כוכב צעיר שמופיע ברקיע שלי". אלמה הדיווה, שהשפתון האדום נמרח על פניה, צועקת בהתרסה: "אני מלאה בזרע, אני מלאה בזרע. ואני גאה בכך. אני מלאה עד קצה הראש. המוח שלי צף בים של זרע. הוא ניגר מאוזני, מנחירי, זולג מכל החורים שלי… מה את רוצה, חייתי חיים מלאים!". אלמה יוצאת באקסטזה לחצר, ושם, על מין מזבח זכוכית מואר, היא צועקת שהיא גומרת, בקול תרועה. אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם ז'וזפינה פלט, אלמה האדמונית, לפני ההצגה, בחדר האיפור שלה: "כשאני מסתכלת על סובול, מין גורו מלא שלווה, אני אף פעם לא מאמינה שהוא כותב את הטקסטים האלה", אמרה לי. גם אני לא מאמינה.

באחד משלושת הימים, באחת השעות, ראיתי את קוקושקה משתולל מתשוקה, בבגדים כתומים־זהובים, קצת מוקיוניים, מנסה לפתות את אלמה על השולחן. "הו אלמה, כלבה מיוחמת מתוקה!". "לא, אל תיגע בי! אתה עובר לידי ואני נכנסת להריון". אלמה מספרת לו שהיא מתכוונת להפיל, קוקושקה יוצא מדעתו ומשליך כיסא.

פאולוס מנקר שמשחק את קוקושקה כאיש בתוך חומריו הטבעיים, משחק עם עצמו את משחק הסכנה. נדמה לי שהוא אף פעם לא בטוח אם לא יאבד שליטה. כשהוא מתרוצץ עם פמוט בוער, אני בורחת ליתר ביטחון. במנוסתי אני נקלעת לחדר מבעית ממול, חדר ריק. זהו החדר שבו שכב קוקושקה פצוע כשחזר מהחזית. על השולחן מונחת הקסדה שלו. על צלחת אמייל לבנה מונח צמר גפן טבול בדם. אמרו על קוקושקה ששמר במשך שנים את צמר הגפן עם דם ההפלה של תינוקו. מנקר שחזר את הדימום. והנה שוב בובת תינוק קטועת רגל, הילד שהופל עומד על כן, דומה לחלוטין לתינוק מרטין האומלל שעתיד להיוולד.

במסדרון שבו תלויות תמונות של אלמה והגברים שלה, וגם ציורי קוקושקה, אני נתפסת לתמונה שלה בזקנתה, עם ורפל, בפתח ביתם בבוורלי הילס: זוג שמן, מפוטם, נטול כל צל של חן, מין יאכנע קשת פנים נפולים ומין המפטי דמפטי עם כרס דמוית ביצה ענקית. אין זכר לתפארת הסקס אפיל, רק מין היצמדות נואשת של מזדקנים. "מה אתם רוצים מהבהמה הזאת!", צעק פעם ורפל כשאלמה טענה בפני ידידים שהיא לא מאמינה שמתרחשת השמדת יהודים באירופה.

מעוררת נוסטלגיה לתרבות מפוארת

וככה שוטטתי, קצת אחוזת דיבוק, במשך שלושה לילות בבית המרפא בזמרינג שאירח פעם את שועי וינה, ביניהם אריסטוק רטים ויהודים רבים, גם בני משפחת רוטשילד. ואחר כך אירח, באותה רמת אדיבות, את הצמרת הנאצית, ועכשיו הוא גווע, עד שבאה "אלמה" בימי הקיץ להזכיר ימים אחרים.

בשעת הארוחה השמיעה תזמורת קטנה מהמרפסת בחדר האורחים את הניגון של השיר ביידיש "ביי מיר ביסטו שיין" (בשבילי את יפה) והשיר "עוד נשובה אל ניגון עתיק". שכני לשולחן האוכל היו רופא וינאי נשוא פנים ואשתו יפת התואר. הדוקטור פנה אלי ואמר: "תביני, זהו מסע צליינות אחרי מותה של אוסטריה־הונגריה. היה כאן כור היתוך של תרבויות, אנחנו חיים גם היום מהמורשת התרבותית של היהודים, מאהלר, ורפל, פרויד, שניצלר. זה מסע נוסטלגי אל תקופה שלא חזרה על עצמה".