אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק

הבימוי של עודד קוטלר לגירסה החדשה של "מלאכת החיים" הוא צנוע. הוא משרת בפשטות את הסיטואציה ומאפשר לשחקנים הנפלאים יוסי בנאי, תיקי דיין והוגו ירדן את מרחב הביטוי שהם מבקשים לעצמם. קוטלר לא יוצר רגעים, הם נוצרים בכוח המפגש האנושי. חנוך לוין שאסור להחמיץ

את הידיים הנלפתות בחושך, באולם התיאטרון, אני זוכרת מההפקה הראשונה של ״מלאכת החיים״ לפני עשר שנים בהבימה. הידיים של מנויי תיאטרון ותיקים, זוגות מרופטים מחוסר תשוקה, שלוין גואל אותם במחזה המופלא שלו מתחושת הספק והבוז העצמי הכרוכים בחיי הנישואים שלהם. כמו לפני עשר שנים, אני מבחינה באולם בית ליסין באותה הצטנפות פתאומית מול לביבה ויונה פופוך, שמזכירים לקהל את עצמם. יונה: ״לא טוב לי איתך, לא מפני שבחוץ טוב יותר, רק שאיתך אבד המסתורין. לביבה: ״זה לא שאני אוהבת אותך מי יודע מה, אבל מה אעשה בלעדיך׳׳. יונה: ״אני קיוויתי למשהו נוסף״ לביבה: ״טוב, אין משהו נוסף. יחד נזדקן, יונה. יחד נעבור אח החיים האלה עד תומם בלי משהו נוסף׳׳.

וכמו שלביבה משוכנעת בסוף המחזה שהחיים הלא מעניינים שלה, שהתמוססו בין האצבעות, ראויים לכך שיכתבו עליהם ספר, כך גם הצופים באולם. ערב אחד הם הולכים לתיאטרון, בטקס שגור שקדמה לו אולי איזו מריבונת שגורה, והנה הם פוגשים מחזאי שמאמין כי הם ראויים להיות חומר לאמנות. ולכן, כשעולה האור באולם בסוף ההצגה, הפנים שלהם נראים מוארים, שטופי חסד.

אין ספק, *מלאכת החיים״ הוא אחד המחזות ההומניים של חנוך לוין, ובו הוא מתמודד עם הדינמיקה של המנגנון הכי שכיח והכי בלתי טבעי של המין האנושי: חיי נישואים. במהלר לילה אחד בבית יונה ולביבה, לילה של האשמות והשפלות, כמעט עזיבה, התלכדות מבוהלת ולבסוף מוות, מצליח לוין לשכנע שחיי נישואים הם בלתי נמנעים כמו המוות שקוטע אותם, ובזאת הוא כמעט הופך לסנגור
הבורגנות.

זהו לוין נדיר, שמצייר קרב שוויוני בין גבר ואשה, עם עליות ומורדות לפי התור. האשה במחזה לא נתפשת רק כגוש חומר אופף ומוחץ, ״שדחת׳׳ (שדיים ותחת, כמו שאומר צרכס ב״שיץ״ וכמו שאומרים גברים אחרים באופן דומה במחזות אחרים). האשה, ב״מלאכת החיים״ היא גם ״מבט עיניים מסור ומפויס״. האשה ב״מלאכח החיים״ אינה דימוי נרקיסיסטי, שכפול של אהבתו העצמית של הגבר, כמו ב״האשה המופלאה שבתוכנו" ובמחזות אחרים, אלא אשה ממשית, יומיומית.

סביב המיטה הזוגית, כמין מזבח שעליו עולים לעולה חיים מבוזבזים, כי ״באיזה מקום מתרחשים חיים, ואני לא לקחתי בהם חלק״, מתרוצצים יונה (יוסי בנאי) ולביבה (תיקי דיין). בנאי מעוות ממרירות ושנאה עצמית, מין עובר עכברי מיוסר, ודיין בוכה ומחייכת כילדה מזדקנת. חמה, פגיעה, קורבנית, אבל מאומנת להשיב מלחמה.

הבימוי של עודד קוטלר צנוע, משרת בפשטות את הסיטואציה ומאפשר לשחקנים הנפלאים את מדחב הביטוי שהם מבקשים לעצמם. קוטלר לא ייצר רגעים, הם נוצרים בכוח המפגש האנושי. מיקי גורביץ', שביים את המחזה לפני עשר שנים, השקיע בהחלטות סגנוניות ופיוטיות, שהביאו לבמה כיסופים צ׳כוביים לתיקון החיים שלא יתרחש לעולם. ההפקה הנוכחית חדה, יבשה, כואבת. היא מתרחשת מתחת לאזור הרגש, אם כי קרוב אליו, בסמוך לאזור האירוניה.

באופן מפתיע משתלב ״מלאכת החיים״ במסורת של יצירות מופת שעורכות תצפית מעבדתית על זוגיות, והכוונה היא כמובן ל״מחול המוות" של סטרינדברג, ״איולף הקטן״ של איבסן, ״תמונות מחיי נישואים״ של ברגמן, וגם ״מולכו״ של א.ב יהושע. הזוגיות ביצירות האלה היא איחוד ששואף לפירוד אבל ממשיך לקיים את עצמו מפחד הבדידות ומגדיר בכך את הזוגיות כדינמיקה של סיכון אינסופי, מתיחות תמידית, בחירה לאין קץ לא לעזוב. והדינמיקה הזאת צוברת בכוח ההרגל והזיקה איכויות משל עצמה.

יונה אומר: ״לא היה בנו להט. בחרנו זה את זה מפני שמוכרחים. מפני שגשם יורד בעולם והלילות קרים. ומפני שאי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק״. ב״מחול המוות״ שואלים: ״האם אפשר להתרגל להיות לגמרי לגמרי לבד?״. אגב, תמונת הסיום של ״תמונות מחיי נישואים״, שבה לא מצליחים בני זוג להינתק זה מזה למרות פרידות חוזרות ונשנות, מתרחשת ב״אמצע הלילה, בבית חשוך, אי שם בעולם״ המצלמה של ברגמן יוצאת לצחיחות השחורה כדי לחדד את הכוונה. הלילה, כמו זה של יונה ולביבה פופוך ב״מלאכת החיים״, הוא תמיד סנגור הנישואים.

בעיצומו של הקרב בין יונה ולביבה מתדפק על הדלת גונקל הבורר (הוגו ירדן, שמגלם נמושות בלי השכבות שהביא לבמה בזמנו שמעון לב־ארי הבלתי נשכח) ומזכיר לבני הזוג כי כולנו גונקלים בודדים. בחשבון אחרון, טוב להיות גונקל בקואליציה עם אשה מגונקל באופוזיציה נטול אשה. גונקל: ״אני יודע כמה רע לכם, אבל לכם יש לפחות זה את זה כדי לנבוח… שום אהבה איו כאן, רק הפחד להיות לבד בלילה״.

וכמו שלאורה ב״מחול המוות״ משמשת עד מוקיע, עוין, לכשלונו של הבעל שלה לעלות בסולם הדרגות, כך משמשים לביבה ויונה כצולבים הדדיים, ערים לכשלון האחר. לביבה: ״מכל ההבטחות – נשארתי עם המבטיח״. יונה: ״אני מביט בך ורוצה להקיא״.

אמרתי מחזה הומני, נדמה לי גם אקזיסטנציאליסטי. מהי מלאכת החיים אם לא עבודת הקודש של החילוני, המלאכה המפרכת, חסרת הלהט לכאורה, שמקבלת משמעות רליגיוזית, מקודשת, דרך פולחני ההרגל. כמו שאמר בקט: ״ההרגל ממית את הייסורים ועימם את התשוקה״. וכמו שאומר לוין דרך יונה, סמוך למותו בסוף המחזה, מול המבט של אשתו-שנואתו האהובה: ״לא אשכח אותך, לביבה, נגעת ללבי, נגעת לעצם לב לבי, את, חייך, טרחנותך, מסירותך שאין לה גבול, עבודת הפרך של חייך אשר עבדת את מפעלנו הכושל״. דווקא האשה היא שמובילה במחזה את ההכרה בפולחן ההרגל ככוח יוצר זיקה. הגבר נושא עיניו אל ה״משהו הנוסף״, ההישגי, בכיוון הנצח. האשה חוזה את היש הרגעי. לביבה: ״לי לא אכפת מה מתרחש במקומות אחרים! אם העולם שלי היה שלולית – הנה בשלולית הזאת השקעתי את חיי! מי יעז לומר לי שחייתי בשקר?״.

נושאי הסתמיות והאותנטיות, בעלי התהודה האקזיסטנציאליסאית, מופיעים במחזה שוב ושוב. יונה מטיח באשתו את סתמיות קיומה: ״סתם באת אל העולם וסתם תצאי מן העולם״. המילה ״סתם׳׳ טעמה במשמעות שהעניק לה הפילוסוף מרטין היידגר. ה״סתם״ הוא חיים נטולי מודעות ובחירה. אבל לביבה מטיחה ביונה את אמיתיות חייה, משקל נגד לסתמיות: ״ההי עם כל השגיאות, הפגמים, יש בנו עוד חומר ליצירה טובה״.

ועוד משהו בעניין ״מולכו". א.ב יהושע יוצא ברומן, עם הגיבור שלו שהתאלמן, למסע גילוי האמביוולנטיות שבבסיס כל זוגיות, גם זו שמושתתת על אהבה שלמה לכאורה. מולכו, שתפש עצמו כגבר אוהב, מגלה בתהליך מיוסר את האיבה והכעס שהסתתרו מאחורי האהבה לאשתו. רק אז, מטוהר מרגשות אשמה, מסוגל מולכו להתאהב שוב. ההשקפה הפרוידיאנית שמאחורי ״מולכו״, לפיה רגשות עוינים נחבאים בתוך כל אהבה, ואמביוולנטיות אינה סטייה אלא נורמה, היא שמפעילה בעוצמות שונות את היצירות שכבר הזכרתי שעניינן זוגיות.

תיאטרון הבושה של הזוגיות, כמו שלביבה קודאת לזה במחזה, הוא אחת ההצגות היפות, והמשעשעות אגב, שאפשר לראות בארץ. וכמובן, הבריאותית שבהן.

פורסם ב-"תרבות מעריב"