אנטי גיבור מלחמה – ראיון עם אורי אברהמי

אורי אברהמי שיחק אותה גיבור גדול ב-1973, כשנשרף בטנק והצליח איכשהו לזחול ממנו; כשחזר מהמלחמה וסירב במשך עשרות שנים לקבל טיפול פסיכולוגי או קצבת נכות מצה”ל; כשביסס קריירה מפוארת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה שנבנתה כולה על הדחקה וטשטוש, על סמים ועל אלכוהול | רק בשנים האחרונות, בעקבות מות אשתו, שורה של דיכאונות ומאניה אחת (שנוצלה היטב), הוא סוף סוף מטפל בעצמו | יצא מזה בנאדם, ויצא מזה מחזה

avrahami01

צילום: יוסי אלוני

יושב ﬠל כיסא בסלון הבית שלו, רגליים ﬠל שרפרף, פורט ﬠל יוקללי, כלי נגינה מהוואי: “אל תיגﬠו לי בנשמה/ גם אם היא שבורה…׳׳. אורי אברהמי, שחקן טרגי־קומי נפלא ﬠד אחרונת ﬠצמותיו, מציג בפניי את מופﬠ
היחיד שלו “ציפרלקס 20 מ”ג“. אני הצופה היחידה בסלון חסר גיל של בוהמיין שלא אוגר קישוטים ואינו משפץ בכל ﬠשר שנים. הידיים של אברהמי ארוכות, דקות, ובמבט מקרוב מטולאות. ב־1973, אחרי המלחמה, השתילו לו ﬠור מהישבן ﬠל הידיים, שנשרפו כשהטנק שלו הפך לאבוקה ברמת הגולן. אברהמי
נזרק החוצה. מישש את הראש שלו ולא מצא את שﬠרו הארוך, ראה ﬠצם לבנה ללא בשר, חושך השתרר בתוך ﬠיניו. כל הטנקים להוציא אחד הושמדו.

אירוﬠ היחיד שאברהמי כתב, הלחין, ביים ומבצﬠ (בתיאטרון תמונﬠ) “בא מנהמת לבי”, הוא אומר לי, ﬠל אף שבשום מקום בהופﬠה לא נאמר במפורש שאברהמי הפך לפגוﬠ קרב נפשי ﬠל בסיס יומיומי. הנה, בינתיים הצלחתי לא להגיד פוסט טראומה.

קלאוסטרופוביה בשירותים

אברהמי ממשיך לשיר ולהצחיק אותי בדיכאונות ובאסונות שלו, ואני מנסה לדמיין את הנשמה השבורה מהשיר שלו. אולי היא דקה ואצילית כמו הידיים המטולאות שלו. ולמי הוא פונה בבקשה שלא ייגﬠ לו בנשמה, לרופאי הנפש? לחברים קרובים? לבני אדם? נדמה לי שלכולם, אבל הכוונה היא לימים שבהם היה בלתי נגיﬠ. ﬠכשיו מתחוללים בו שינויים והוא מזמין לגﬠת. בשנים האחרונות, ובﬠיקר אחרי מות אשתו המחזאית, סמדר אברהמי, מסרטן, ﬠובד אברהמי ﬠל חזרה למﬠגל האמון. אפשר להגיד שמטפלים במרכז לבריאות הנפש ברמת חן ניסו להאהיב ﬠליו בני אדם, ﬠל אף שהם פגומים. אברהמי אומר לי שהיה מיזנתרופ, שונא אדם, מאז המלחמה, אבל אחרי שמונה שﬠות שיחה ושלוש פגישות, תיקן את ﬠצמו:
“הייתי מנותק, מנוכר, היה פיצול בין הﬠולם הפנימי והחיצוני. חייתי בשני ﬠולמות מקביי לים ולא יכולתי לחבר אותם לאחד”.

תחושת פיצול כזאת מתוארת בספרים הﬠוסקים בנפגﬠי קרב ובטראומות אחרות. אלה שניתקו ﬠצמם מהאסון בזמן שקרה, שהפכו את ﬠצמם לצופים מן הצד כדי להישרד נפשית, ﬠלולים היו להישאר בﬠמדת זרים המביטים בﬠולם ובבני אדם ולא מסוגלים להרגיש כמותם.

כשאברהמי החלים פחות או יותר מהכוויות, לאחר סדרת ניתוחים ומשחות פלא, נשלח לבית הבראה. שם הבחינו שאינו ישן בלילות, צוﬠק בשנתו, מתבודד, וקראו לפיסיכולוגית. אברהמי האמין אז שרק הוא יﬠזור לﬠצמו. חלק מזה נבﬠ מחינוך בבית הוריו הסוציאליסטים מבולגריה. אצלם, לחשוף כאב אישי נחשב לא תרבותי. אברהמי סירב גם לקבל קצבת נכה צה”ל ﬠד לפני שנים אחדות.
רק בתחילת שנות האלפיים, כמﬠט 30 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הבין שגלי הדף מאז ממשיכים לזﬠוﬠ אותו. הוא הצליח דווקא לגלם תפקידים יפים בתיאטרון, בקולנוﬠ ובטלוויזיה, בﬠיקר ﬠד תחילת שנות ה-90: תפקידים גדולים בחאן, ואחר כך תפקידים ראשיים ב”נומה ﬠמק” וב׳׳אחד משלנו”, ותפקידים מרשימים ב”אדם הוא אדם”, ב”בונקר” וב”סנג’ר”; פינה קבועה ב”זהו זה” וﬠוד וﬠוד. מי שרוצה לראות אותו, היום, בתפקיד נפלא של בﬠל אחז זה שהחמיץ את חייו אך לא את האור הפנימי שבו, שיילך ל׳׳השחף” בהבימה. אבל לאט לאט הבין אברהמי שאפילו התחום הזה הולך ונפגﬠ ואצלו. שתייה וחשיש הפסיקו להרגיﬠ אותו ולגונן ﬠליו, הגוף הותש. את מסﬠ התאמת התרופות שנוﬠדו להחליף את הסמים והשתייה הוא מתאר ב”ציפרלקס 20 מ”ג.” כמו שליצנים יודﬠים לתאר כישלון. אחרי הצחוק נשאר טﬠם מר. כדור אחד מנﬠ ממנו להשתין. כרור אחר ﬠורר קלאוסטרופוביה בשירותים.

כמﬠט במקביל לצאת סרטה הדוקומנטירי של בתו, ﬠירית אברהמי, “השחקנים נגד הקהל׳’, יוצא אברהמי במופﬠ שלו, וזה לא מקרי כנראה. אולי יש תיאום בין ההשתחררות מהטראומה המשפחתית של אמא מתה ואבא לא מתפקד. “אבא טיפל באמא ﬠד הרגﬠ האחרון. אותנו, את יונתן אחי ואותי – הרחיקו”, אומרת ﬠידית, שמצטרפת לפגישה השלישית. “אתרי שאמא מתה, אבא נשאר לבד, לא היה
מי שיטפל בו. אז הבנתי כמה היא טיפלה בו. הם היו נורא ביחד. לא היו צריכים אף אחד. לפﬠמים הטלפון היה מצלצל ואף אחד לא היה מרים את השפופרת”. אחרי מות סמדר, התמוטט אברהמי לסדרת דיכאונות מצמיתים.

ﬠירית אברהמי זכתה ליחסי ציבור נאים לסרט שלה, כי היא צﬠירה וגם כי הﬠיתונות אהבה לﬠסוק בסרט כבסיפור נוסטלגי: היה היו בשנות ה־70 של המאה הקודמת, שחקני החאן הירושלמי ואברהמי בתוכם, צﬠירים מרדנים וחדורי אידאלים, מדכאים את האגו השחקני ונמהלים באנסנבל. ביניהם: ששון גבאי, ספי ריבלין, ﬠליזה רוזן, אהרון אלמוג, ואחרים שקצת נמוגו. ואיך התפזרו, וחלקם התפוגגו.

סיפורו האישי של אברהמי, השבר שלו, מחובר לסרט המרתק קצת כמו איבר זר. כי הסיבה לכל מה שקרה לאברהמי קשורה לקבוצה אחרת בכלל, זו של פגוﬠי הקרבות בארץ.

בגיל 60, הוא מוכר במשרד הביטחון כפוסט טראומטי (“יפה שלא שאלו אותי, ‘איפה היית 30 שנה?”). אברהמי משחזר ﬠל הבמה את הכוחות שהיו לו, ואנחנו, הצופים, חיוניים לתהליך ההחלמה שלו.

ﬠירית אברהמי מגיﬠה לפגישה השלישית והאחרונה מפזזת בבריאות נפשית, כך זה נראה לפחות, ונושאת שקיות ﬠם מתנות לבן התינוק שלה. אברהמי אומר: “לא רציתי ילדים בכלל. סמדר מאוד רצתה, ולא ראיתי לﬠצמי זכות למנוﬠ את זה ממנה. לא ידﬠתי אם אני בנוי לﬠניין של הורות, אבל מרגﬠ שהם באו אהבתי
אותם יותר מכל דבר אחר”.

מערבון גרוע

אברהמי הילד, שגדל בקריית חיים ובחיפה, היה ילד ליצני ותזזיתי. “כספית” היה הכינוי שלו. דיכאון וחרדה היו זרים לו. אבל הוא היה ביישן ושנא להביט במראה ולפגוש את הפנים שלו, שכמעט לא דומים לפנים אחרים בהמון, עם המוזרות המוקיונית והכיעור היפה. הוא שייך לדור שהיו בו אנטי גיבורים כמוהו, שמחרבנים על מוסכמות הלבוש, על הממסד, כולל העיתונות, ונגעלים ממצליחנים ומהפעלולים שלהם.

צילום: יוסי אלוני

צילום: יוסי אלוני

ספר לי את סיפור המלחמה שלך. נתחיל מהמלחמה הצבאית ב־ 1973.

“אני מגויס בבוקר היום השני למלחמה, סמל ראשון, מפקד טנק, מילואימניק בשריון. אני מגיע למחסני חירום ליד ראש פינה להצטייד, ושם מתחילה בעצם הפאדיחה. הכול שם בחוסר ארגון. הטנק חצי תקין, חסרים פגזים באיכות ובכמות, לא היו פגזי שריון בארסנל של הטנק. וזה לא קשור לבעיה מודיעינית. מחסנים אמורים להיות ערוכים למצבים כאלה. לא היה סרבל חסין אש בשבילי ובשביל האחרים. לא היו נעליים, נשארתי עם כפכפים. לא היה
לי נשק אישי. ככה יצאתי למלחמה. קיבלתי צוות של אנשים שמעולם לא עבדתי איתם. אבל אני התחלתי עם הבדיחות שלי, וחבר טוב שלי צעק ‘אידיוט, זאת מלחמה, אתה לא מבין?'”.

בלגן זה חומר טוב לליצנים.
“בטח. לא חשבתי לאן זה יגיע שאין לי סרבל, זה הצחיק אותי”.

מתי הבנת?
“כשאנחנו נוסעים על הכביש צפונה ואני רואה מכוניות צבאיות, טנדרים, קומנדקרים, זורמים בכיוון ההפוך, מהקרב, בחזרה, עם אורות דולקים. כל מי ששרת בקרבי יודע: הם מובילים גוויות או פצועים. אני קולט שאני הולך לגיהינום. ככל שאני מתקרב למקום האמיתי, אני מבין שאין ממי לקבל פקודות
בקשר, אני לבדי, עם הצוות של הטנק שעליו אני אחראי. פתאום הייתי הילד שצריך לסתום חור בסכר. לבד”.

ואתה עוד מספר בדיחות?
“אני מוצא איך לצחוק, איך להיות ציני”.

זוכר בדיחה?
“לא. זוכר בדיחות של אחרי זה: ‘למה אצל שריונאים מקפידים על גומי מהודק בקרסוליים? כדי שהאפר לא יתפזר'”.

נחשבת למפקד אמיץ?
“הדימוי החיצוני שלי היה כזה. מכיוון שאני פחדן נוראי, הייתי צריך להפוך את זה. לרדת לירדן בזמן מארבים, באמצע הלילה, ולמלא מימייה במי הירדן. אז האמנתי עוד לשקר של עצמי. אולי ככה זה אצל כל האמיצים”.

ואז אתה הולך למלחמת שריון בשריון.
“אנחנו מתקדמים מזרחה, נוסעים תוך מגע עם אויב, יורים ויורים עליך, ואני מתחיל לראות טנקים שרופים מסביב, ובקשר בליל צעקות ופקודות. בעיקרון מפקד טנק עומד בצריח לפי מורשת – ‘ 67 פלג גוף עליון בחוץ. ככל שאתה גבר הגוף שלך יוצא יותר החוצה”.

ואתה?
“מותניים ומעלה חשוף”.

ואתה היית גבר, עאלק.
“העאלק הזה חשוב מאוד. בשלב מסוים אנחנו נכנסים למארב שריון סורי, ותוך דקות קולטים שהם גולשים אלינו מההרים ויורים. טנקים מתחילים להידלק כמו אבוקות מסביב. ואז אני מגיע לאיזה מצב שיש מולי, ממש כמו שאנחנו יושבים אחד מול השנייה, איזה טנק סורי, זאת אומרת, אני רואה אותו בעין,
ואני קולט שאני יורד מתל ומהווה מטרה בו לטת. אני חשוף לגמרי בפניו. אז אני אומר
לנהג הטנק שאינו רואה מה קורה ‘סע אחורה’. הוא מנסה, אבל אין רוורס. זה קשור למצב הטנקים. הטנק לא היה שמיש. מה נשאר לי? לירות עליו. אז אני נותן פקודה לירות. עכשיו, אני יורה את מה שהיה לנו, ומה שהיה זה סוג של פגז שנועד לירות על מבנים, לא על מתכת. את הפגזים שאותם היינו הכי צריכים לא היו לנו בכלל. ובכל זאת אני יורה עליו את זה, וזה פוגע בטנק ולא עושה לא כלום. נדבק עליו ומתפוצץ חיצונית ולא מגרד אותו אפילו. ואז הוא מתפנה מירי למטרה אחרת, וכמו בסרטים: מתחיל לסובב את הלוע אליי, נעצר, מולי, אני רואה את חור הקנה…”.

איזו אימה!
“שאי אפשר לתאר. והכול קורה נורא מהר, או כך לפחות נדמה לך, והוא מוציא פגז ואתה רואה את זה יוצא מאצלו ותוך שנייה זה אצלך, חודר שריון חודר, תזזזזזזזז ומבעיר את הטנק. אני מוצא את עצמי בתוך להביור של אש שיוצא החוצה, ואני לא יכול להגיד לך אם אני עף או קופץ, הגוף עושה דברים בלי שאתה בכלל נותן לו פקודות, ואני מוצא את עצמי למטה על אדמה, ואני זוחל לתוך שוחה או משהו”.

ואתה לא בוער?
“לא, אבל אני מתחיל להבין שנשרפתי. אתה עוד לא מרגיש כלום, העצבים עדיין לא משדרים, אבל אני נוגע בראש ומרגיש שאין לי שיער – והיה לי שיער ארוך, הייתי תלמיד בית צבי, תחילת שנה ג’ – ואז אני רואה את העצם הזאת בלי עור, ואני קולט שאני שרוף בידיים, ועוד לא מרגישים כלום. ותוך כדי זה נסגרות לי העיניים ואני לא יכול לפתוח אותן, פותח לשנייה והן נעצמות. בדיעבד התברר שהריסים שנשרפו נכנסו פנימה ולא יכול־ תי לפקוח עיניים. אבל אני, מבחינתי, ידעתי שאני מתעוור, ודיווחתי לעצמי: שחקן כבר לא תהיה, גם עיוור וגם שרוף. הלכה הקריירה. אין ברירה, אהיה במאי. ואני מודע לאפשרות שהטנק יתפוצץ בכל רגע, ואני לא רואה כלום, ולא שומעים עברית, רק ערבית”.

מה קרה לאחרים בטנק?
“בשלב ההוא לא ידעתי, אבל במשך הזמן גיליתי שהתותחן נשאר בחיים, ובחור אחד, שאספתי בקרב, אחרי שהטנק שלו נשרף, או־ בחן כהלום קרב, ולפי השיטה של אז, נשלח בחזרה לקרב, ומת. בתוך זה יש שלב שאני אומר לעצמי ‘אני חייב לחזור לטנק, אולי אפשר להציל’, אבל אני לא כל כך מצליח לעשות את זה. לא יכולתי להביא את עצמי להתקדם לשם. או, אם נניח הייתי רואה את הטנק בוער, הייתי צריך לטפס ולהוציא. סליחה, המיתוסים האלה…”.

סליחה?
“וה’סליחה’ הזה לא עובר לך כל כך מהר. משהו בך נשאר מאשים, אתה ממשיך כל החיים לטחון בראש ומגיע למסקנה שההוא לא יכול היה להישאר חי לפי הזווית של קנה התותח הסורי, וההוא בטח נשרף חי… את יכולה להגיד שזה שלא חזרתי לטנק זה… אבל זה גם ביטוי אנושי. לא יודע, אני לא בא להצדיק
את עצמי. אני לא מאמין שרוב בני האדם היו חוזרים. במצב שהייתי בו, אולי רק סופרמנים. אשמה, אמר לי אחד הפסיכולוגים שראיתי, אשמת השורד, אי אפשר שלא תהיה לך”.

אנחנו עדיין בגולן, איפה אתה עכשיו?
“אני שומע קולות בערבית ונזכר בשבו יים בסוריה, ונדמה לי שאני מתמלא באנרגיה, אבל אז אני נשכב על האדמה. ‘אני גמרתי. בואו לקחת אותי’. ואף אחד לא בא. התחלתי לחלץ את עצמי בזחילה, בעיוורון, מזגזג בין פגזים, ככה ארבע שעות, עד שהגעתי לטנק הישראלי האחרון שנתקע שם כי התקלקל וחוליה טכנית תיקנה אותו, וכשהתחיל לנסוע, נתלינו עליו, אני ואחרים, מבחוץ”.

יכולת להיתלות מבחינה פיזית?
“עדיין יכולתי, זה מדהים. אתה עוד לא… ואני רואה את כל הצבא נסוג, תמונות של מצרים שברחו במבצע סיני והשאירו נעליים עולות בי, הנה, עכשיו זה אנחנו, לא הם, ואני מגיע לתחנת האיסוף, ואני לא יכול לפתוח עיניים ולהזיז ידיים. מחברים אותי למורפין, הכול שרוף, החובש מזריק לי ברגל, ואני מבקש שיזריק עוד אחת כי אני לא יכול. ואני מתחיל לשיר לעצמי, והכול טוב ונעים, ואני מיטלטל בקומנדקר במנוסה עם עוד פצועים, ואז מגיע הליקופטר ומאשפזים אותי ברמב”ם”.

האמביציה היא השטן

אברהמי ואשתו סמדר ז"ל. "פחות משנה אחרי אמא, גם אין אבא" צילום: מתוך הסרט "השחקנים נגד הקהל"

אברהמי ואשתו סמדר ז”ל.
“פחות משנה אחרי אמא, גם אין אבא”
צילום: מתוך הסרט “השחקנים נגד הקהל”

בארץ אהבתי השקד פורח, אבל המון לוחמים נשרפו בה. המילה תופת משומשת מדי, ואני פורשת מכל ניסיון תיאור של ייסורי אדם שעלה בלהבות ונותר חי. אחד הסימנים הראשונים לנפש שנחבלה הופיע כבר בבית חולים, ואני לא מתכוונת לסיוטי לילה עם תמונה חוזרת של מגדלים בעיר זרה שמתקרבים לאברהמי ועומדים לסגור עליו. גם אלה וגם מראות מהמלחמה הופיעו בלילה. הכוונה היא לאי אמון מוחלט במה שאומרים לו. “זה היה אובדן אמונה בכול. לא מאמין להם כשהם אומרים שאהיה בסדר, שאצא מזה. לא מאמין שאיראה בסדר, כי אם היו רוצים שאראה את עצמי, למה מכסים מראות בעיתונים? הם

משקרים. בכלל לא האמנתי שמדינת ישראל יצאה מזה. אומרים לי ‘תצפה בטלוויזיה ותראה’, ואני אומר ‘אפשר לסדר בטלוויזיה שקרים’. חודשים לקח לי להאמין שמדינת ישראל שרדה. לפסיכולוגית בבית ההבראה הוא אומר “תאמיני לי, הראש שלי לא בשיווי משקל, אבל אני יודע בוודאות שרק אני יכול להוציא את עצמי מהמצב הזה. אם נתחיל להיכנס לזה, זה רק יהיה יותר גרוע”.

אבל לא הוצאת את עצמך מהמצב הזה.
“קודם כול לא יכולתי לישון בלילות. הייתי ער. ואם ישנתי קצת, השינה הייתה שטחית. אבל בהתחלה היה בכל זאת מין היי גדול: ‘היי, ניצלת!’. חזרתי לבית צבי. תפקדתי כביכול, תוך התקפי חרדה ודיכאון, נדנדות של היי ודאון. אבל אם להיות כן, שתיתי קוניאק כמו חמור ועישנתי כמו חמור. זה היה הכלי שלי להתמודד. זה מיסך, וזה נתן אנרגיה. יכולתי לחשוב מה שאני רוצה, ולא את מה שלא רציתי לחשוב. זה החזיק עד תחילת שנות האלפיים בערך”.

עידית, בתך, אומרת בסרט שהפכת לשחקן של תפקידים קטנים.

“היא ניסחה את זה ככה בהתחלה, אבל אני תיקנתי אותה, כי זה נכון אולי לגבי 15 השנים האחרונות בתיאטרון. ביקשתי שתדייק והיא הוסיפה, שאחרי שורה של הצלחות בתיאטראות גדולים אבא לא מצליח לשחזר את ההצלחה של ימי החאן, והוא הפך לשחקן של תפקידים קטנים שאפשר להסתדר בלעדיהם או להחליף אותם ברגע. לא היה קל לשמוע את זה מהבת שלך, אבל כמו שזה מנוסח עכשיו זה נכון”.

האמביציה של אברהמי, אפשר לשער, דוכ אה קודם כול בתיאטרון החאן הירושלמי. “להגיד ‘אמביציה’ בתקופה ההיא היה כמו להגיד ‘שטן'”, הוא אומר. תפיסת העולם הזאת דבקה באברהמי, כי התאימה לו, וממילא לא היו לו כוחות. “בתיאטרון הייתי אדם ללא דרישות. אף פעם לא התקשרתי לבמאי או למנהל תי אטרון כדי לשאול אם יש תפקיד בשבילי. דברים קרו מעצמם, לא מעבר לזה, כי יש נקודה שאם לא תדחף זה לא יקרה. בתוך התיאטרון
יש כל כך הרבה אנשים בעלי רצונות סותרים, שאם אתה לא מפעיל וקטור משמעותי ומציג את עצמך זה לא יקרה”.

תמיד היית נטול וקטור?
“אני חושב שהשתייה והסמים עשו אותי יותר פסיבי. כשזה הופך לדרך חיים, הג’וינט הבא מדאיג אותך יותר מכל דבר אחר. ועם השנים, הגוף לא עמד במשא השתייה והסמים. זה דיכא נמרצות ואסרטיביות. במשך שנים האמנתי בחוסר הערך של ההישגיות, אבל היום אני רואה דברים קצת אחרת. אז – איב־
דתי רצון, איבדתי אנרגיה, ויכול להיות שזה בא לידי ביטוי על הבמה. אולי זה הפך אותי לשחקן פחות מעניין”.

אין אמא, אין אבא

בתחילת העשור השפיעה עליו סמדר אשתו לפנות סוף סוף לטיפול, והוא התחיל לקחת כדורים. אברהמי אומר לי שנדמה לו שאשתו רצתה להכין אותו לתקופה שבה לא תהיה איתו. כלומר, היה לה גוש בשד, והיא לא הלכה להיבדק במשך שנים. אברהמי ניסה לשכנע ולא הצליח. “אדם אחר היה גורר אותה לרופא בשערות”, הוא אומר, אבל הוא האמין גם בכיבוד רצון הזולת. נדמה לאברהמי שסמדר גם ויתרה על החיים, והוא חושב שהוא יודע למה, אבל הוא לא יגיד דבר נוסף בנושא. ואגב, דברים שאנשים אומרים לעצמם בדיעבד, אינם חייבים להיות אמת.

אחרי מות אשתו חווה אברהמי תקופה מאנית אחת, פרץ יצירתיות ותחושת עוצמה (ואז כתב את המילים והמוזיקה למופע שלו ) ושני דיכאונות קשים. הוא הסתגר בחדר, לא רצה דבר, לא לראות איש. “ואם חברים חדרו לבית”, הוא אומר, “יצאתי אליהם ומיד חזרתי למיטה. היו לי דפיקות לב, רעידות, פחדתי מכל דבר. אימה. מישהו במדרגות – ואני פוחד. יוצא עם הכלב ופוחד שאותקף, שאתעלף, בקושי עומד על הרגליים. הילדים שלי נטרפו ואני נטרפתי מהיטרפותם – פחות משנה אחרי אמא, ואין אבא”.

עידית ויונתן הם גם האחראים, לפי אברהמי, ליציאה המחודשת לכיבוש הכוחות שלו. הפריצה הגדולה קרתה במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. “אתה לומד להיות בחזרה יצור חברתי. כשאתה יושב בקבוצות לא דורשים ממך להשתתף, אבל לאט לאט אתה רואה את האחרים מדברים ומחלחל בך הרצון להשתתף גם. אתה מבין ששתיקתך לא תביא לכלום. אתה מתחיל לקחת חלק ורואה שלא נפלו השמים. להפך, מגיעה איזו הקלה ואתה קולט שזה הדבר שעוזר לך, להתערבב שוב עם האנושי. אחר כך אתה מסוגל ורוצה לעשות את זה בחוץ וגם נורא נהנה מזה”.

בן 60 , אתה מתכוון להציל את מה שנותר מחיי הבמה שלך?
“תמיד האמנתי ששחקן מתחיל להיות בעל מקצוע אחרי גיל 50 . בשביל להיות שחקן יותר טוב אתה צריך תולדות חיים, ואני מאמין שעכשיו אני שחקן הרבה יותר טוב והרבה יותר קרוב לעצמי. על הבמה אני הכי קרוב לעצמי, אבל אני רוצה לעשות במסגרת התיאטרון רק את מה שאני רוצה ובלי פשרות. לעולם לא אתייחס למשחק כאל עבודה שגרתית”.

הצלחה! מיזנתרופ מתראיין תוך הבעת אמון במראיינת. סוציאליזציה מחודשת.
“אני יכול להתייחס ביתר הבנה לאדם, ביותר אמון. אולי אנשים רוצים לשמוע דבר זה או אחר, אז למה שלא אשמיע להם? זה בסדר לי לא להסתיר דברים, לא מעצמי, לא מאנשים אחרים. זה יותר פשוט”.

פורסם במעריב תרבות, 7.5.2010