על דעת עצמן


ספרה של שרית פוקס מצטרף לשתי ביוגרפיות מעניינות שיצאו כאן לאחרונה. את כולן כתבו נשים. כל אחת מהן שונה מאוד מרעותה


י״ח ברנר, עמוס קינן ונסים אלוני, שלושה אדריכלים של ישראליות, זכו בחודשים האחרונים לביוגרפיות מאת שלוש נשים – היסטוריונית, רעיה ועיתונאית. צירוף מקרים אמנם, ובכל זאת צירוף מקרים שהופך את 2008 לשנה טובה למדי למדף הביוגרפיות הישראלי, למרות מה שנ־ כתב פה לאחרונה, ומעודד הרהור על גבולות הז’אנר.
ברנר – סופר, מבקר, מו״ל ומחזאי – נרצח ב־1921 בגבול תל אביב יפו, כמה שנים לפני שנולדו, לא רחוק משם, קינן ואלוני. מבחינה דורית, הוא איש ביניים – דור התווך, שהפנה עורף לתרבות שממנה בא אך לא הייתה לו עדיין תרבות חדשה להיטמע בה. קינן ואלוני נמנים על הדור שאחריו – דור ראשון בארץ ישראל. הם שייכים לשכבה דקיקה של צברים, או כאלה שהפכו צברים בגיל צעיר (כדן בן אמוץ). קינן היה סופר ואמן ובעל טור משפיע, אלוני היה מחזאי ובמאי מבריק. שניהם השתתפו במלחמת העצמאות, ברחו לפריז לכמה שנים וחזרו בסוף לארץ. שניהם עישנו יותר מדי, שתו יותר מדי, אחזו בהלי־ כות פרובלמטיות כלפי נשים, והתכלו במחלות גוף ונפש. אלוני נפטר כבר לפני עשור, וקינן, שייבדל לחיים, חי בתל אביב אך אינו צלול עוד.
בשלושת המקרים מדובר בחלוצים – יוצרים חרוצים, אינטנסיביים, שמח־ דשים בצורה ובתוכן ביחס לזמנם, וזוכים במוניטין של מחוללי שינוי ובועטי מוסכמות. שלושתם היו פליטים של ילדות לא קלה, שלושתם גדלו בלי אב רחום ואוהב, ושלושתם זכו שסיפור חייהם ייכתב מתוך חיבה וחמלה – על ידי שלוש נשים מוכשרות. עד כאן הדמיון.
׳ברנר – סיפור חיים׳ (עם עובד) נכתב על ידי אניטה שפירא, כלת פרס ישראל להיסטוריה. זו הביוגרפיה הקלאסית יותר בסגנון ובמבנה: הגבולות בין הכותבת לבין מושא הכתיבה ברורים, כמו גם סוגי המידע שעליהם נש־ ענת הביוגרפיה. שפירא אוהבת את ברנר, הוא מסקרן אותה, היא משערת את המהלכים הנפשיים שלו, אבל כל אלה אינם משנים את העובדה ששפירא, אשת אקדמיה, יושבת מול שולחן הכתיבה שלה, בתל אביב או היכן שכתבה, וברנר טמון באדמה למעלה מ־80 שנה.
במקרה של קינן הגבולות נפרצים. יחסי כותב־מושא הביוגרפיה כאן שונים בתכלית: ׳על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן׳ (עם עובד) נכתב על ידי נורית גרץ, אשתו של קינן. יש לה היכרות אינטימית עם גיבור הביוגרפיה. באחרית הדבר של הספר היא מתארת איך היא רוחצת אותו. יתרה מזו, הספר מתפרסם כשקינן עצמו עדיין בסביבה. לפחות באופן חלקי. גופו שם, אבל רוחו מבולבלת. והתוצאה היא ביוגרפיה חופשית מאוד, יצירתית מאוד, בלתי אורתודוכסית בעליל. ספרה של גרץ, חוקרת בעלת שם, הוא למעשה יצירה ספרותית שנעה על המנעד שבין תיעוד לפרוזה, והיא מסתיימת 37 שנה לפני נקודת ההווה, כאשר הכותבת נפרדת מהקורא ומתאחדת עם קינן בהקמת משפחה. הרבה אהבה יש בספר הזה, וגם מידה של חשבון אישי אחרי חיים משותפים לא קלים, וגם משהו מסעיר: אישה כותבת על בעלה. היפוך כוחות ותפקידים שיש בו מידה של סיפוק לנוכח העובדה שקינן מוצג בספר כמי שלקח חלק בנורמות המשפילות שהיו נהוגות כלפי נשים בתקופתו.
באמצע הדרך – בין ריחוק מחקרי לבין כתיבה אישית, בין מערך ברור לבין פריצת גבולות – מצויה הביוגרפיה החדשה של שרית פוקס, ׳נמר בוער׳ (ידיעות ספרים). לכאורה ביוגרפיה מובנית, פרי עבודה מאומצת ונ־ בונה, ולמעשה טקסט שעולה ממנו תחושה של מבוך בתוך סדרה של פרקים, שלעיתים חופפים זה את זה, והם גדושים כמעיין מתפרץ של אנקדוטות, פירושים, עדויות וציטוטים. אבל תחושת המבוך אינה מקרית – היא תולדה של סיטואציה מכוננת. ב־1997, שנת חייו האחרונה של אלוני, הוא מזמן את פוקס אליו לפגישות בכל מוצאי שבת. הוא יספר לה את סיפור חייו, והיא תכתוב. יש ביניהם היכרות מסוימת. פוקס למדה אצלו בשנות ה־70, אחר כך הכירו כשהייתה מבקרת תיאטרון. עכשיו היא ממונה להיות הביוגרפית הרשמית. היא סבורה שניתן לה המפתח לסיפור הרציף שמסתתר מאחורי האיש המורכב הזה ומגלה מהר מאוד שהיא טועה. במקום זה היא יוצאת למסע אל הסתירות והכפילויות של אלוני, אל האיש שחיפש את המילה המושלמת שתהיה גם כן וגם לא. ״ספר זה מתבונן בנסים אלוני מכמה נקודות תצפית״, כותבת פוקס, ״על הבמה המוארת נשארו אזורי חושך לחוקרים אחרים. מומלץ להם להישמר, כי הנפטר מתפרע״.
אל תישמרו מפני הביוגרפיות החדשות האלה. שלושתן מומל¬צות לא רק בשל חשיבותן התרבותית־היסטורית או בשל איכויות הכתיבה, אלא גם בזכות האומץ להפליג במבנה, בצורה, להסתער על סיפור חיים ולהעז לפרק אותו, לכתוב אותו מחדש ובמידה רבה גם ליצור אותו. לפעמים התרבות הישראלית יודעת לה¬כיר תודה לאנשים שהמציאו אותה.

יאיר קדר – יום שישי, כ”ב בכסלו תשס”ט – 19.12.2008