זה לא מופע עירום. זה על השואה

בפסטיבל עכו מעלה קבוצת התיאטרון המקומית את "ארבייט מאכט פריי", חמש שעות, שעוברות הכי מהר

14 איש בלבד מוזמנים למסע התחנות הזה. מכניסים אותנו לתא לחץ. ואני יושבת כמהופנטת.

חמש שעות, שראשיתן במוזיאון השואה של קיבוץ מורדי הגיטאות, והשיא שלהן בבונקר צר. סביבי גדרות תיל, ערימות נעליים בלות, שלט מואר מרחוק בראש השער למחנה הריכוז: "ארבייט מאכט פריי", העבודה משחררת. זה גם שם ההצגה, בצירוף שתי מילים: "מטויטלנד אירופה", מארץ המוות, אירופה.

הרמקולים משמיעים בעוצמה מטורפת שירים ישראליים: "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", "סובי סובי ממטרה", "אור", הולמת שושנה דמארי, וקולה בוקע מאחד מארבעת מכשירי הטלויזיה המשדרים ארבעה משדרים שונים.

שום דבר כאן אינו זר לי. כל הקולות והמראות הם שלי. לפעמים אני צוחקת, זהו צחוק של עיט הדומה, משום מה, ליללה של תן. הרעש גובר, פרוז'קטור מסמא את העיניים, דודי מעיין, במאי ההצגה ואחד ויוצריה, מכה במערכת תופים כעת.

משלושה מיפלסים המראות מתנפלים עלינו: במיפלס התחתון, ארגז חול, עליו שוכב המוזלמן. זוהי השחקנית סמדר יערון-מעיין, במערומיה נטולי הבשר. בפיה מתנודדות שיניים תותבות, ועל שדיה תלויה מערכת שיניים שנשרה. המוזלמנית פורצת במחול מטורף ומבצעת תרגילי אקרובטיקה מפחידים, מרחפת באויר ורק רגל אחת מחוברת לזיז.

במיפלס העליון, מערבל בטון מסתובב ובתוכו, בתוך ערימת צלחות אוכל, שוכבת השחקנית מירי צמח. כן, גם ארוחה היתה כלולה בהצגה. שם בכינו, שם אכלנו.

במיפלס המרוחק יותר, רוקד השחקן הערבי חאלד אבו-עלי, המגלם בעצם את תפקיד צמו, ערבי ישראלי. גם הוא עירום, כמו סמדר וכמו מירי. רוקד על שולחן באפיסת כוחות. בלון מתעופף על כתפו ובידו אלה, והוא מתחנן לפנינו שנכה אותו.

בין המיפלסים, ארון זכוכית ענק. דימוי לתא הזכרון הלאומי, ובו כלואה השחקנית נעמה מנדר בתלבושת בית ספר, אפופת ספרים על שואה וקוממיות. נעמה דופקת בזכוכית ביאוש, מנסה להימלט.

מרחוק, במחנה הריכוז, תולה עצמו על עמוד תלייה השחקן מוני יוסף, בתלבושת מדריך ארצישראלי.

זוהי חגיגה שטנית, אורגיית היזכרות. בלי חציצה בין צופה לקהל, בין גוף לגוף, בין בושה לבושה. העין מנסה לא להתקע בערוות. הרי אנחנו בשואה, לא בלייף-שואו. ואולי אנחנו בלייף-שואה? הצילו! נדמה לי שאקיא או אצרח או אצא מדעתי אחת ולתמיד.

זוהי תחנת השיא לאחר שצברנו סידרת תמונות היזכרות משך שעות. הצפה ללא נשוא של תא זיכרון קולקטיבי. היינו במוזיאון הגיטאות, היינו בבונקר, היינו בחדר חושך, היינו בעצרת זכרון, הייתי בשיכון ישראלי צפוף. ברור גם לי, שפירוט לא יציל אותי מטביעה בזכרי את האירועים שאירעו לי בחלל מתפרק ומשנה צורה, בו זמנית, בכמה וכמה אתרים.

***

שלוש שנים בנו אנשי המרכז לתיאטרון עכו את אבוס הזיכרון הזה. אספו בכפייתיות כתבים, ביקרו במוזיאונים ובאנדרטאות, ריאיינו ניצולים מומחים וסתם ישראלים, תיעדו את עצמם בווידאו. אפילו את סמדר שקיעקעה מספר על זרועה. כשאני מתבוננת בקבוצה המשחקת עד כלות הבושה, מתאכזרת לעצמה בשמחת פורקן, נדמה שאולי במהלך העבודה נגע בהם באנשים אלה קסמו של הרוע. אולי עכשיו, ברגע זה בו אני צופה בהם, הם מאוהבים בו.

מחשבה אחרת: תיאטרון האכזריות של אנטונין ארטו, משורר ואיש תיאטרון שפעל במחצית המאה הזאת. התיאטרון הזה מתרחש כאן. ארטו שטען שהתיאטרון דומה ביסודו למגיפה. יופיה של המגיפה נעוץ בחורבן שהיא גורמת לצורות. אימפולסים מטורפים מתפרקים. מעמקי האכזריות מתערטלים. אבל, לפי ארטו, למגיפה יש כוח מרפא. היא גורמת לניקוז קבוצתי של מורסת החברה. זהו תיאטרון של דימויים, הלוקח את חומריו מן החלום המעורב במציאות. הבמאי אינו שוטר תנועה אלא מנהל מדור הדימויים של החברה.

אמרתי שאכלנו ארוחת צהריים עשירה. לא האמנתי שארצה לאכול. ישבנו בבונקר, כפופים תחת תיקרה נמוכה, כשמנש'קה, קבצן הגטו, נוגע בנו אגב ריקוד בבלויי סחבות מטונפים. שר ביידיש ומקבץ נדבות. מן התקרה נשרו שיירי אוכל. כרוב, קליפות ביצים. תושבי מחנה הריכוז רבו על השיירים בחמת טירוף. נדמה לי שאז נכנס חאלד. חאלד התכופף אל נעלינו וצחצח אותן. בסל שלו היה רשמקול, שעליו התנגן שיעור ביידיש מפי המורה דן כנר. זה היה הרגע שבו ירד מאי-שם שולחן אוכל ערוך למהדרין.

פתאום היינו מסובים לארוחת ערב יום עצמאות בבית קצין צנחנים בכיר במיל. אכלנו. ועוד איך אכלנו. לא הותרנו דבר. כמה מחריד, כמה אנושי, היה המעבר מבחילה לעונג. חומוס, סלט ירקות, שקשוקה, חמוצים, אורז מתוק, הקצין ליהג בפני אורחיו. סיפר בדיחות גזעניות מתונות על מזרחיים ועל ערבים, גם קצת גסויות חברמניות על אגסיה המלבלבים של בתו ועל העוזרת הפיליפינית.

הקצין הצטיין בדלות לשונית ובגבריות נפוחה. "הפלשתינאים my ass. המצפון שלי מלא שיט", צעק הקצין ופתח בוויכוח נסער עם אשתו חסרת הדעת.

על הפרק: מלחמות ישראל ורדיפות ישראל בין מלחמת המפרץ לספר בראשית. הם מתווכחים בלי להתווכח, שואלים בלי לענות: "מה בעניין מלחמת לבנון?" שואל הגבר. אשתו עונה מקצה השולחן, במבט עמום: "מה בעניין מלחמת לבנון?", בעלה רותח: "מה זאת אומרת, מה בעניין מלחמת לבנון? עזבי מלחמת לבנון, מה עם אנטבה?". אשתו שואלת: "מה עם אנטבה?", הגבר מתפלץ: "אני מתפלא עליך, מה עם אנטבה?" וכן הלאה וכן הלאה.

"ארבייט מאכט פריי" אינה הצגה על השואה אלא על זכרון השואה. הצגת מחאה נגד אינוס הזכרון הקולקטיבי על ידי השילטון בארץ, שכפה לשנן את היסורים. ביום השואה האחרון צפינו ברב לאו, בשידור חי ממסע משלחת הנוער לאושוויץ כשהוא מניף את גרזן היגון על התלמידים. מזכיר להם את עיניה העצובות של לאה'לה בעלת הצמות. הם התכופפו והתייפחו וכבר היו מוכנים לתפקיד שיעדה להם המדינה: "לא עוד שואה", "מותר לנו הכל".

לפני שלוש שנים פירסם פרופסור יהודה אלקנה, שהיה באושוויץ כילד, מאמר מטיף כנגד החדרת השואה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של הציבור הישראלי. באותו מאמר, שנקרא "בזכות השיכחה", ונחשב לקריאת מפתח בין קריאות דומות, כתב אלקנה: "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רבים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב ומבלי לפרש: 'זכור!'. לשם מה, מה אמור ילד לעשות בזכרונות אלה. בעבור רבים מאוד תמונותה זוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה".

בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים הוקרן סרטו של אייל סיוון: "יזכור, עבדים של הזכרון", ובו חדרה המצלמה לתוך כיתה המתכוננת למסכת יום הזכרון. המורה מאמנת את התלמידים להגות באינטונציה טראגית "שש מיליונים שנשרפו, נטבחו ועונו", לא ערה לטעות הדקדוקית, נוזפת בתלמידים במרץ על נמיכות קולם, כולה רוממות רוח. לתלמידים נהפכת השואה לצורה ללא תוכן. לכל היותר, עווית סנטימנטלית.

יצירתו של המרכז לתיאטרון עכו היא טקס מעבר דמיוני מתפקיד הקורבן לתפקיד החוקר. זוהי קריאה להבין, לא רק להרגיש. להבין פירושו לעמוד אחוז —

התחנה הראשונה, בבית לוחמי הגיטאות שם מתאסף הקהל ונוסע משם במיניבוס לאולם בעכו, המחישה זאת. במוזיאון חיכתה לנו זלמה, מדריכת הסיור, השחקנית סמדר יערון-מעיין.

צבעונית והדורה באופן קרקסי, גופה מעוקם. היא פותחת מיד בחידה. מי אמר למי: "כאשר אני עומדת כאן איתכם היום איני עומדת לבדי, איתי עומדים שישה מיליונים…". זלמה שואלת במיבטא פולני ובעברית שפה קשה, אם הציטטה הזו עושה אולי צילצול למישהו. אחד מאיתנו קורא בגאווה: גדעון האוזנר. המוזיאון על שלל צילומי הזוועה שלו הפך למקבילית מוחות. זלמה שואלת, אנחנו עונים.

מול תאר הזכוכית של אייכמן אומרת זלמה בגאווה: "אתר אורגינלית. כאן אצלנו בבית, ולא במקום אחר". זלמה קוראת למוזיאון בשם בית, והיא מתייחדת עם תושבי הבית התייחדות אינטימית, נקרופילית משהו. זלמה מאיצה בנו למהר: "בואו נעשה את זה בזריזות. אנחנו עוברים בכמה שניות על טרגדיה של מיליונים. כיבוש אחר כיבוש". תעשיית הצגת המוות.

באגף האמנות נעצרת זלמה ונאנחת מול פסל של מוזלמן: "הנה מוזלמן. זה עבודה שאני אוהבת." זלמה מאוהבת בידידי נפשה המתים. אסונה של זלמה עבר מוטאציה מבהילה לחוויה אסתטית. המימד האתי נבלע.

זלמה מספרת לנו מה חביבה עליה ההתבוננות ברכבות, כמו אלה המצולמות שוב ושוב לאורך סרטו של קלוד לנצמן "שואה": אני שומעת שהיום אנשים נוסעים למזרח בשביל ללמוד טכניקה של כל מיני רילֶקס. אני ממליצה בשביל צעירים שינסו פעם אחת לשבת עם הרכבות. פעם אחת. לנסות לראות מה זה יכול להיות". אבל אי אפשר לסכם את זלמה בכך. היא דמות מורכבת יותר מהדמות הסטריאוטיפית של אבירה בת דמות היגון.

מפעם לפעם, בתמימות, אומרת זלמה דברים אופוזיציוניים לגישת היגונים הסנטימנטליים. היא שואלת שאלות ראציונאליות: "שאלה פאנדמנטאל שאני רוצה שנשאל את עצמנו זה איך יתכן שעם שלם הולך אחר מנהיג, יש אומרים מטורף, יש אומרים גאון… והאם זה יכול לחזור על עצמו".

אחר כך מנתחת זלמה את האירועים באופן שאינו יכול שלא להזכיר לנו מקומות אחרים: "מה יותר קל מלקחת עם בדיפרסיה ולהפנות את כל התיסכול שלו כלפי איזה מיעוט שיושב בקרבו". לפעמים זלמה שקופה, אולי שקופה מדי. "קראתי איזה ארטיכל מעניין לא מזמן שמדבר בנושא שכל קבוצה שהיא תהיה מדוכאת היא תהפוך לאחר מכן למדכאת".

מול הקיר המכונה בשם "חשבון הדמים" ועליו מחושבים מתי המלחמה כולם, אומרת זלמה בתמימות: "מה שאנחנו נתמקד בו זה אנחנו. אנחנו. שישה מיליונים מתוך כשישים אלף שזה עשירית מתוך הכלל. למה אנחנו אפעס מאדירים כל כך את השואה, ריבוינע של עוילם. יש לנו ויכוח בין היסטוריונים, האם התופעה הזו ייחודית, חד פעמית בתולדות האנושות, או משהו שהוא חלק מרצף היסטורי".

זלמה כופלת הפנים: רגע אסטתית, רגע מוסרית. מנסה להעתיק את השואה מן האגף הדמוני, החד-פעמי, הנשגב מן הדעת, אל האגף הרציונאלי. מנסה להחזיר את השואה למדור האנושי למען הדורות הבאים. כדי שלא ינמנמו, אם ישוב הרוע המוחלט, כי השואה היא אפשרות אנושית קיצונית, יצירת האדם.

"ארבייט מאכט פריי" נוצרה על חורבות הטרגדיה הבינדורית המתחוללת בין ניצולי השואה לבין צאצאיהם. הראשונים האמינו, כי ניתן להנחיל את זכרונם החי לצאצאיהם. החטאה הטראגית של דור ההורים היתה הנסיון לשלוט על היזכרותם האינטימית של צאצאיהם.

דור ההורים לא התמקד ביצירת אנשים הומניסטים ראציונלים, שלעולם לא יתנו יד לתופעות של שנאת זר. החטאה הטראגית של דור ההורים היא האמירה: "השואה בלתי ניתנת להבנה". מי שקרא את כתביו של פרימו לוי יודע, כי הידיעה שניתן יהיה לספר, להגיד, היתה כוח מחייה. הצורך לספר הוא תהליך שיקומי של אירגון המציאות המפוררת. העדות נתפסה כנצחון על הנאצים, שעשו הכל כדי למחוק עדויות. והנה, מסתבר כי כוח מחייה נהפך לכוח ממית, מסרס.

דור ההורים נענש על חטאו הטראגי, כאשר גילה לתדהמתו רגשות שלא פילל בקרב צאצאיו. שינאת שואה, כעס על הנטישה. יהודה פוליקר השר את שירו של יעקב גלעד: "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק", שר שיר של בן נבגד לאמו הזונחת. האם, כפי שראינו ב"בגלל המלחמה ההיא", נסעה לבקר במאיידנק. לשם היא שייכת, לא למשפחה, היא מסבירה לבנה.

בדרמת הטלוויזיה "שם נרדף" (שתסריטה נכתב בידי סביון ליברכט ועליזה אולמרט) נראו בניה של הגיבורה, ניצולת השואה, המגולמת על ידי השחקנית עדנה פלידל, מתלוננים על שאין להם חלק בעולמה של האם. "שום דבר לא נורא לעומת הטרנספורטים", מתלונן אחד הבנים. השואה מגמדת את חשיבות רגשותיו של הבן. מונולוגים רווי שנאה לשואה שמענו גם ב"טרומפלדור 85" של שמעון צימר, שהתחשבן כנראה עם הוריו באמצעות המחזה.

הצורך לספר נפגש בצורך בצורך לערער על הסיפור. בימים אלה יוצא לאור ספרו של ד"ר תום שגב, "המיליון השביעי, הישראלים והשואה". התיזה המארגנת את הספר היא כי השואה כפתה זהות קולקטיבית לא רק על שישה מיליון יהודים כי אם על צאצאיהם הישראלים.

לגבי החילונים, גורס שגב, השואה מאפשרת להם למצוא שורשים יהודיים בלא המחוייבות שדורשת הדת. באחד מפרקי הספר: "המאבק על עיצוב העבר" מגלה שגב פרט מדהים. התוכנית הראשונה להקמת "יד ושם" הוכנה ב-1942 כשרוב ניצולי השואה עוד היו בשואה. כבר אז דיברו עליהם בארץ בלשון עבר. השואה נתפסה, בעודה באיבה, כאירוע נצחי. המשיכה לנצחי ודחיית העכשווי, גרס גרשום שלום, הוא מאפיין הרסני של היהדות, המעמיד בספק את הצלחת הציונות. פרט מעניין מהספר של שגב: בשנות ה-70 הייתה נטיה לשנות את תוכנית לימוד השואה לנוער. להדגיש זכויות אדם. להוקיע גזענות. אחרי המהפך של 77' נגנזה התוכנית.

אנשי המרכז לתיאטרון עכו אינם מקילים על חייהם, ואינם בוחרים במשוואה היודו-נאצית. הם אינם נזקקים לפרובוקציה של נאצי שהתגלגל ביהודי. חאלד אבו-עלי, השחקן הערבי בקבוצה, מביא איתו את סיפורו האישי – סיפור הזהות המבולבלת. עוד במוזיאון הוא משמש מדריך מומחה לאירועי טרבלינקה. אבל רק פעם אחת, כשהוא נזקק להדגת ממדי טרבלינקה, הוא משווה אותם לחצר בכפר שלו.

אחר כך, חאלד מופיע כפועל הלומד שיעורים פרטיים ביידיש. הוא מתבקש על ידי החברה הישראלית להפנים את הזהות הישראלית כדי לזכות בשיווי זכויות. כיוון שהזהות הישראלית מושתתתת על זכר השואה, צריך חאלד להיות מומחה לשואה, ואפילו לנסות לחוש אותה על בשרו. חאלד לא מספיק אפילו לספר משהו על יסוריו כערבי, וכבר צועקים לו בשכונה: "אנחנו יש לנו מספר על היד. אנחנו עברנו סלקציה".

חאלד נרמז כי הסבל שלו אינו "אמיתי". חאלד צועק: געוואלד געוואלד. מישהו מציע לתת לו לדבר. חאלד פותח את פיו לספר, ויוצא לו מונולוג של יהודי, שעבר סלקציה.

חאלד, יצור כלאיים, ערבי ניצול שואה, מופע גם כילד במשלחת תיכוניסטית שנוסעת לאושוויץ וכמשתתף בעצרת יום שואה בבית ספר.

בקושי רב מצליח חאלד למצוא מקום לסיפור שלו. בסוף הוא מצליח להשמיע איזה סיפורונצ'יק על חבר שביתו נאטם, ועובר לאגדה מסיפורי רבי נחמן מברסלב. אלא שהערבי היהודי שבו עשה לאגדה זו הסבה קטנה, והחליף את דמות הרב בסיפור לדמות הערבי. בסצינת אורגיית הזכרון המסיימת את המחזה רוקד חאלד בעירום לצד המוזלמן. הוא נושא עכשיו את הזהות שאינה שלו כחטורטרת. זהות הקורבן הנצחי. לכן הוא מזמין את הצופים להכות אותו.

תיאטרון האכזריות של המרכז לתיאטרון עכו, העוסק בזכרון השואה, הוא צורה הולמת תוכן. אכזריות פוגשת אכזריות. אנרגיית הרוע של האמנים, שאינם יוצאת בלית מסופקת מן האירוע, נוגעת ברוע ההוא. מכאן משתמע שהורע הוא אנושי, הרוע ההוא מסעיר את קבוצת התיאטרון של עכו.

דודי מעיין, מעצב ובמאי, דיבר איתי על געגועים אל החור השחור. אל המקום בו זורם האנדרנלין אחרת. אושוויץ שבעכו היא ברזל ורשת שאפשר לגעת בהם. הבלוק שאנו יובים בו בנוי מעץ. הכול ממשות, לא סמל. שחקני הקבוצה הם יצורים חושבים האחראים לכל מלה שהם משמיעים.

"אני רק שחקן", אמר מפיסטו בסרט הידוע. מפיסטו השחקן ניסה להפריד עצמו מן ההתרחשות הנאצית. אנשי המרכז לתיאטרון עכו יודעים כי הפרדה זו של האמן מן החברה הסובבת אותו היא בלתי אפשרית.

6.9.1991