"שואה? אני מכיר. הוא גר לידי": על "ילדי השואה"
תיאטרון נוער גרמני מעלה בישראל הצגה המבטאת את יחסו של הדור הרביעי בגרמניה לשואה. אחרי שלל פרובוקציות הכוללות ליצנים המדקלמים את המילה "הולוקוסט" או בחורה המתנערת מהטראומה הלאומית תוך מריחת קרם על רגליה, הקהל יוצא מזועזע. אבל לא יכול שלא ליהנות
מוזר. יצאתי מההצגה "ילדי השואה" בתחושה ממוזגת של הנאה וזעזוע. האם זה באמת מוזר? הגעת תיאטרון הנוער מלייפציג לישראל היא מעשה נועז ביותר (ועל כך תודה למכון גתה). היו שאמרו להם כי ישראל לא תעמוד בפרובוקציה הזאת. כי ההצגה מציגה אנשים צעירים, בני דור רביעי בגרמניה, כשהם נדרשים לפצוע את הזיכרון הפרטי שלהם בתזכורת של השואה. עליהם לקבל את הציווי הגרמני ליצור חברה רגישה לזכויות אדם ולהומניזם, ועם זאת לחיות עם העבר של מולדתם.
הצעירים בהצגה, שהם צעירים אותנטים, שחקנים חובבים היו מעדיפים לשבת במקדונלד'ס או ללכת לקולנוע או לקנות תרסיס חדש נגד פצעוני בגרות או להרוג את אבא שמרביץ לאמא, כמו שמבהיר קטע בהצגה שנקרא "קולות פנימיים". למה להם הבושה וההשפלה האלה? בני דורם, כמו שרומזים לנו בתוכנייה, מתייחסים לשואה בריחוק, כמו נניח מסעות הצלבנים. הם בטח חסרים את הזיכרון הכמעט חושי של הדור השני שקיבל את מלחמת העולם השנייה מהוריו.
צריך אומץ לבוא לקהל יהודי, רובו תלמידי תיכון (באולם אנסמבל הרצליה) ולחשוף את המסע האינטימי הזה, של היכרות עם קטסטרופה שחוללו הורי הורי הוריו של צעיר בגרמניה, את ייסורי החשיפה לחומר, את כאב ההסכמה לספוג אותו הסכמה שלעולם אינה משתחררת מרצון לברוח מהסיוט אל החיים "הנורמליים". וחיים נורמליים של צעירים בגיל ההתבגרות עמוסים בלאו הכי קשיים והשפלות.
"החומר" שעליהם לספוג הוא במקרה הזה פרוטוקולים של עדויות ילדים יהודים ניצולים שנגבו עם השחרור.
7-1945. ספר הפרוטוקולים שאין לי כוונה לנסות למצוא להם שם תואר מחבילת המצאי (מחריד, שובר לב וכו') יצא לאור בגרמניה לפני שנתיים תחת הכותרת "ילדים מספרים על השואה" והוא נתמך בין השאר על ידי "העמותה נגד השכחה-למען הדמוקרטיה", מה שמזכיר לי שורות של נתן זך: "יש זיכרון ויש זיכרון ויש זיכרון/ יש זיכרון שאינו אלא סכר בפני השיכחה".
אחת העורכות, אליזבט קולהאס (שהגיעה לארץ), פנתה לדרמטורגית של התיאטרון (מריון פירלוס, שגם הגיעה) בהצעה לעבוד על הצגה סביב הפרוטוקולים. היה ברור לאנשי התיאטרון שלא יתיימרו להמחיש את המתואר בספר ועל כן בחרו בהצגה רב מערכתית, פוסט מודרנית אם תרצו.
מערכת אחת על הבמה היא זו של שחקנים צעירים חובבים שעברו אודישנים לקראת ההפקה, קראו את הפרוטוקלים והשתתפו בסדנה לקראת ההצגה, שממנה נלקחו חלק מחומריה. הם נחשפים בהצגה בהתמודדות עם הפרוטקולים, תוך התחבטות בבעיות זהות של צעירים שאישיותם בשלבי התעצבות.
מערכת מקבילה הם הפרוטוקולים עצמם, שאותם מביאים בדרך כלל לבמה ארבעה שחקנים מקצועיים. כל מה שצריך זה מיקרופון. השחקנים מקריאים את הטקסטים, לפעמים כמראיינים (הילדים רואיינו אחרי המלחמה) ולפעמים כמוסרי עדות, בטון ניטרלי שאין אפקטיבי ממנו, כמו שלמדנו כבר מקריאת "פרשיות רצח" של מנפרד פרנקה, המבוסס על פרוטוקולים משטרתיים על אודות ליל הבדולח.
סיפור של נערה מ"ילדי השואה": "שלושה ימים ישבתי בין פרחים צהובים, במקום שבו צמח שיח תותי בר. על השיח היו בדיוק עשרה תותים, מזה חייתי שלושה ימים. ביום השלישי הרגו הרוצחים הגרמנים את כולם ביריות. אני לבד, אין לי אף אחד. אני בודדה כמו אבן".
על המסך הלבן, וזאת המערכת השלישית, מוקרנות שיחות קצרות עם השחקנים החובבים במהלך העבודה, משפטים מבולבלים, ברחניים. נראה שקשה להם להכיל את הצער, הבושה, הגועל. והנה מגיעה הפרובוקציה הגדולה: אחרי פתיחת ההצגה בקריאה מהעדויות שבפרוטוקולים עולה לבמה קבוצת הצעירים, עומדת מול הקהל בשורה, מוציאה מהכיס אף ליצן אדום ומתחילה להסתבך בהגיית המילה שואה.
הם מנסים להגיד הולוקוסט ויוצא להם הו. . . הו . . . והם כמעט נחנקים והגוף מתעוות ממאמץ, ועל המסך מוקרן תרגום: שו. . . שו . . .". איש באולם לא צייץ, גם לא כשהשיח נשמע כך: יוליאנה: "שואה? שואה זה-אהה". מאנדי : "שוא. . . זה רחוק מאוד". יונתן : "שואה? אני מכיר. הוא גר לידי". סאשה : "יש לך שואה, אתה צריך ללכת לרופא השיניים". פיליפ : "זה משהו שקשור בפילים". גסי : "זה משהו נוראי". יוליאן : "הייתי שם פעם בחופשה. יפה שם".
זהו רגע מזעזע ועם זאת כה אותנטי וכה מייצג את יצר החיים האוניברסלי. האפים האדומים יוצרים כמובן גרוטסקה, אותו גיחוך שפוגש כיעור. ויותר מזה. האפים האדומים הם ייצוג של ליבידו של אנשים צעירים שהיו רוצים לחגוג, אבל קולות הילדים שכמעט מתו בשואה יוצאים מהפרוטקולים, זורמים לבמה, תובעים נוכחות בזיכרון שלהם.
בהמשך, מתקרבים הצעירים אל הפרוטוקולים של ילדי השואה ומתרחקים מהם בהתכתבות מתוחכמת. למשל: הילדה שרלוטה מהפרוטקולים מספרת איך ברחה, התחפשה לגרמנייה, גדלה בבית גרמני וביום שבו נודע לה על אובדן הוריה בכתה ותירצה את הבכי בכאב שיניים. שרלוטה מסתירה בסיפור את זהותה.
ובקפיצה אל ההווה, בסצינה הבאה עוסקים הצעירים גם הם בשאלת זהות. ילדה אחת שואלת איך זה שאף נער בכיתה לא רוצה אותה, נערה אחרת חולמת להיות שחקנית מפורסמת ונער אחד שוקל אפשרות להיות מורה כי זה מקצוע בטוח. ושוב חוזרים אל ילדים שמסתירים זהות בשואה.
הילדה שחיה שנתיים אצל פולנייה עשירה ובסוף השחרור הרגישה כל כך פולנייה שלא רצתה לחזור אל היהודים. ומאותה ילדה שוב קופצים קדימה בזמן, אל נער גרמני של היום שחושף סוף סוף את זהותו בפני אבא שלו: "אני הומו" (האב היכה אותו בפרצופו). העבר המסויט וההווה השאנן יחסית מודעים זה לזה. התחושה היא: כמה מהיר המעבר בין בנאלי לחורבן, בין טריוויאלי לפטאלי.
המחזאי ההונגרי-גרמני גורג טאבורי היה המחזאי הראשון, המוכר לי, שהעז לעסוק במעבר הבלתי נתפס בין המפלס האנושי למפלס העיוות האנושי דרך גרוטסקה. בסוף שנות ה-70 הוא משחזר את מסעה של אמו ברכבת ("המסע של אמא טאבורי") בכיוון מחנה השמדה כשהיא שומרת על גנדור מוקפד, מלווה בשני שוטרי חרש מגוחכים, אחד אסמתי ואחד חולה פודגרה ובצפיפות הרכבת מישהו צובט לה בפטמה. חילול קודש? להפך. יצירת אימה דרך המגוחך.
דמעות אינסופיות כבר זלגו אבל כדי שהצופה ירגיש מאוים מפוטנציאל הרוע האנושי ויסיק מסקנות לגבי ההווה שלו ויחסו לשונים ממנו רצוי שהמוח ישמור על צלילותו. חיוני שהחשיבה הרציונלית לא תתמוסס בדמעות והלקחים יופקו. איך כתב ג'ורג טאבורי: "אם שני הצדדים לא יראו אלה באלה בני אדם אפשר יהיה להתחיל להסיק שוב את התנורים". במילים אחרות, חשיבה מפוכחת ללא רגשי אשם שמלבים כעסים ונקמנות מגיעה למסקנה שצריך להיזהר, כי את השואה חוללו בני אדם ומי יודע למה עוד הם מסוגלים. זה מה שרוצה ההצגה "ילדי השואה" להגיד ובעיקר לנוער הגרמני שלו נועדה בעצם.
ובאמת כמה מפליא אין ב"ילדי השואה" בהפקה הצנועה והעוצמתית רגשי אשם וכעס ("נולדו אשמים" המפורסם של פטר זכרובסקי האוסטרי שייך לדור הקודם). ובעיקר אין עוד מהדבר האובססיבי ההוא של השוואה בין גרמנים נאצים ליהודים פשיסטים שמטורטר כאן שנים בארץ ושוב זכה בפרס ראשון בעכו.
לקראת הסוף ההצגה עוד פרובוקציה: אחת הנערות ניגשת לקצה הבמה, מתבוננת בנו ומתלוננת: "זה היה חד פעמי באופן מוחלט. איך אני אמורה להזדהות רגשית עם זה?". ואז היא מתחילה למשוח את רגליה הארוכות בקרם ולפרט את נפלאות טיפוח גופה. חשוב למרוח כשהעור עוד לח. אסור למתוח. רק עיסוי קל.
זה כל כך אמיתי שבא לצרוח. מה יש, בטלוויזיה לא מדווחים על צונאמי או רצח במשפחה לפני הפרסומת לשמפו הזוהר? ההפקה המתוחכמת מלייפציג שותלת בטקסט רמזים אירוניים. הנערה אומרת על העור שלה "אני שומרת עליו והוא מגן עליי". האסוציאציות רצות: פשיטת עור, העור שלא הגן על היהודים, למה למרוח קרם אם יש כל מיני נאצים בשטח? ובעיקר אנחנו חושבים: ילדה, נדמה לך שמשהו מגן עלייך בעולם הזה.