מצעד החיים

ההצגה “חמישה קילו סוכר” מטפלת בשואה באמצעות צחוק, וזה יותר רציני ממה שזה נשמע. שילוב של זונות, מחנות ריכוז וכלייזמרים גרם לחלק מהקהל להתמוטט מצחוק, לחלק לעזוב במחאה ולשרית פוקס ליהנות מכל רגע

בשורות שלפניי התמוטטו מצחוק תלמידי מגמת תיאטרון של אחד התיכונים בארץ, משמאלי ישבה אישה עבת בשר וחרחרה בזעף, וכשלא יכלה יותר קמה ויצאה.

מימיני ישבו ראשי שיבה שהתקשו להחליט אם לצעוק או לישון, כי אולי שינה עדיפה על צעקה. ליוויתי את השמנה במבט זועם ובא לי לצעוק: “מה קשה לך כל כך, גברתי, בהצגה ששוברת גבולות? ולך יש גבולות, גברתי, את סוגרת את הפה כשצריך?”.

כי האירוע “חמישה קילו סוכר” כל כך מפתיע וייחודי, וכה משעשע ומטהר, ובסוף גם צורב את הלב ומכאיב ביחס לגורל היהודי ולשואתו. כן, כן, והכול במידה כה נכונה שיצאתי משם בהרגשה של בריאות נפשית, לאחר אירוע שהיו בו אימה וצחוק וחסד.

ונכון, זוהי הצגה שעוברת גבולות אל מקומות שנחשבים אסורים עד כדי טאבו, וגם עוסקת בשאלת אובדן גבולות בין אמת לפנטזיה, בין טוב לרע, בין בריא לחולה, בין צחוק לבכי, בין אמת לשקר, בין מציאות לבין “ריאליטי” טלוויזיוני ועוד.

ומעל לכול זוהי אגדה שדומה לאליס בארץ הפלאות. אליס הוא בחור בשם גור קורן, כשמו של מחבר המחזה, כלומר זה שמו, הוא אפילו מניף תעודת זהות כדי שנאמין לו, אבל באותה נשימה מודה שלמד משחק וזה מקצוע שמלמד אותך לשקר. כמו אליס, גם הוא מחפש את זהותו, ובעולם שהגבולות בין אמת ובדיה נזילים, העל טבעי עשוי להיות טבעי.

ואותו גור קורן (מחבר המחזה הוא גם השחקן, אם להאמין למשהו בכלל), פוגש במין מסע שורת דמויות תמוהות ביותר: תלמידת תיכון פנקיסטית, היסטוריון שואה הומו, זונת גן, קבצן רחוב, מלצרית ישנונית ועוד, וכל הדמויות מחליפות פתאום את קולן, את שפתן ואת אופן דיבורן, ומדברות בקול של סבא שלו (!), כלומר, כאילו נכנס בהן דיבוק.

“סבא. . . אבל אתה מת, איך זה יכול להיות?”, תמה גור. “ואיך יכול להיות ששישה מיליון יהודים הלכו ככה כמו זבובים? אתה חושב שהאמנו? נו, ידענו שהיו כמה אקציות, אבל שישה מיליון איש? מי יכול להאמין לדבר כזה?”, עונה הסב מבעד לדמותו של קבצן קרקסי שבגדיו הצבעוניים תואמים את ששת הכיסאות שהוצבו כדי לסמל את כיכר דיזנגוף ואת המזרקה של אגם.

אין מפלט, אבל מוכרחים להיות שמח. ”חמישה קילו סוכר”, צילום: גדי דגון

השואה מוזכרת במפורש בהצגה שלוש פעמים באופן כזה, וזו אחת הפעמים. את השאר אנחנו מרגישים בעצמנו מבעד לשרשרת אירועים מטורפת. וזה מה שההצגה מוסרת לנו באמת (בין השאר): שלא צריך להזוויע אותנו במראות איומים, או לשגר אותנו לאושוויץ, זה בוקע מתוכנו בכל מקום ורגע. אין מפלט, ובכל זאת, מוכרחים להיות שמח ולצבוע מזרקות.

בתחילה מסרב גיבורנו להאמין שזה ייתכן, אבל לאט הוא משתכנע, כי הקול דומה לקול סבו, והביטויים מוכרים, והפתגמים ביידיש גם, ופרטי שורשיו בעיירה נובי דבור. הסב שלמה, מתברר, הצליח לחמוק משומריו במקום שלאחר מוות, לזמנים קצרים (לכן הוא נאלץ להיכנס כל פעם לדמות אחרת לזמן קצוב, עד שהדמות חוזרת להיות היא עצמה וממשיכה לפעול מהמקום שבו הסב קטע אותה).

הוא מבקש מהנכד שלו למנוע טעות היסטורית. נודע לו שהנכד של חברו לשעבר, יוסף ריבה, כותב ספר על תולדות סבו בימי השואה, כולל התקופה שבה נאלץ לברוח לברית המועצות לפני כניסת הגרמנים לפולין. אבל הסבא סיפק לנכדו יועד שכתוב של מציאות. והמציאות האמיתית (רגע, יש אמת?) היא זו: כששלמה ויוסף ברחו לכיוון ביאליסטוק, הם השיגו חמישה קילו סוכר, כי נודע להם שזו סחורה מבוקשת שם.

שני שוטרי חרש רוסיים סידרו אותם, פנו אליהם ביידיש, הוציאו מהם את האמת. סבא של גורי נשאר במקום, בעוד שסבו של יועד ברח, השאיר את חברו שנכלא לחודשיים. אין דבר חשוב מזה לסבא של גורי. שיידעו שיוסף הפקיר את חברו.

עכשיו הכול תלוי בנכד ההומו שרוצה זיון תמורת תיקון. בחיי. וזה כל כך מצחיק. החיזור המבויש אך הנחרץ (כל השחקנים נפלאים), המבוכה הנוראה של גורי שמקפיד לספר לנו על חיי המין שלו עם נשים כדי שנדע, ואינו חוסך תיאורי שפיך אפילו (באותו רגע, נכנסים שני שחקנים ומנסים להשתיקו. הוא צועק שבלאו הכי “סל תרבות” לא ייקח את זה).

גורי בורח מזירת המשגל ההומואי ומשוכנע שסבא שלו יצדיק אותו ויוותר. אבל לא. סבא מגיח מדמותו של נהג מונית שקורא ספרים (קריקטורה מהופכת) ופולט ביקורת ספרים חצי אינטליגנטית על ספרים שכולם מכירים מאהרן אפלפלד ודוד גרוסמן, ועד גתה וג’יימס ג’ויס.

סבא דווקא חושב שעליו לעשות את זה עם הפייגלע ושהוא עצמו עשה פעם עם אוקראיני, משהו שגור לא מוכן להמשיך לשמוע, כנראה כדי להינצל. גור חוזר ליועד, וכשהוא מתחיל במעשה, הוא בורח מהספה ומודיע לקהל שהוא לא מסוגל להדגים מה היה ואפילו לא לספר. הוא זורק לקהל נייר עם תיאור המעשה ומבקש שבני פחות מ-18 לא יקראו, בעצת היועץ המשפטי של גשר.

סבא והזונה המאוננת
כל הדמויות בפנטזיה, עם תאורת הלונה פארק הסוכרייתית, הן קריקטורות שמוכרות לנו: מהמלצרית האוטומטית שלכל סוגי הקפה מוסיפה את הסיומת “לאטה”, אוולין המיסטיקנית, המתקשרת בעיקר עם חשבון הבנק שלה, ומנהלת התיכון הצדקנית שבזה לשפת הנוער הקלושה (התלמידה הפנקיסטית אומרת “כאילו” כאלה, והמנהלת מתקנת אותה).

אבל כאילו הוא שיקוף האירוע בגשר: כמו שאנחנו מדברים, ככה אנחנו חושבים ומרגישים. הכול כאילו כזה. אין עוד ודאות. והדברים הכי מטורפים מתרחשים בתוכניות ריאליטי, לא בפנטזיות. ואם נפתח בתחרות, אז תיאטרון גשר בכל זאת מנצח כל תוכנית ריאליטי. למשל: בשלב מסוים מבחין גור שסבו חדל להופיע דרך דמויות.

הוא ניגש לגן מאיר בתל אביב ומהמר על זונה אחת שבטח תביא לו את סבא מתוכה. כשהוא אומר שהוא רק רוצה לדבר היא צועקת שהוא סוטה, הוא מתפשר על “ביד”. היא עושה לו בצד הבמה (רואים רק את היד שלה ורגל אחת שלו) ופתאום היא מתחילה לדבר בקולו של סבא. אבל כשהוא עונה לה, היא כבר חוזרת להיות הזונה (סבא פרח מתוכה) ויוצא שהוא אומר לזונה שמאוננת לו: “סבא”. את זה אף זונה עדיין לא שמעה והיא צורחת: “מה, אתה חולה בראש?”.

ועכשיו לעניין השואה. יופיו של האירוע בגשר בטכניקה של הסופרת הדגולה אידה פינק. הבחירה לבטא את הקטסטרופה שקרתה לנו היא במין מיקרו היסטוריה. פינק הולכת אל אירוע צדדי לכאורה של הפרט בשולי האירועים כדי להטעין את הדמיון בעולם שלם. למשל: במחנה עבודה, ביום של אקציה, שוכבות נערות על הדשא, מקשיבות לשקשוק הרכבות, ואחת מהן קוראת ספר. ז’ן כריסטוף. המשגיחה רואה שהוא מרתק את הנערה, ומבקשת להשאילו. הנערה אמרת שהיא חוששת שלא תספיק לגמור אותו ולא מסבירה את כוונתה. המשגיחה אומרת שתשאיל אותו בספרייה, אם כך. אחת הנערות מגבירה את בכייה. זהו. זה יותר אפקטיבי מכל ניסיון ריאליסטי ויותר מזעזע מכל דיון בשואה בהקשר לאומי.

זו כבר מסורת
כזה הוא הסיפור של סבא של גורי. אפשר כבר לחשוב איזו מין שואה נוראה מעלים לבמה. אין מחנה השמדה או היזכרות בו. יש בריחה מפולין לברית המועצות, יש הצטופפות של פליטים וכינים, בית כלא בעוון הברחה, וחבר פחדן וקצת שפל שברח ונטש חבר.

והסיפור הזה מעיר בנו עולם רפאים עצום של היו ואינם, ולא כולם מלאכים, כי כאלה הם בני אדם. ולתוך הקרנבל המטורף הזה, מוות וסקס וקטסטרופה, חודרים צלילים של ניגונים יהודיים, נגיעות קטנות פה ושם. ועוד משהו: מאחורי העמודים השחורים, על במה שעיקרה שחורה עם כתמי צבע, נגלים, כשמסובבים את העמודים, צילומים ענקיים של הנפשות הפועלות, הניצולים והמייסדים.

כשהאירוע נגמר, והצחוק יוצא לנו מהאוזניים, העיניים והאף, מסובבים את העמודים, הנהפכים לאנדרטאות, מין חדר ביד ושם, ואנחה יהודית עצומה פורצת מבית החזה לצלילי הניגון איי איי איי איי, שברקע. ניגון שקט.

תיאטרון גשר קופץ כאן באמצעות יבגני אריה, שהחיבור עם ישראלים וחומר ישראלי גורם לגאוניותו לפרוח, שלב נוסף מעבר להצגה “ארבייט מאכט פריי” של דודי מעיין וסמדר יערון בעכו, משנות ה-90. אז , הותקף בראשונה על במה בארץ פולחן הזיכרון של השואה שנהפך למין דת ותעודת זהות. בעצם דיברו על הלאמת השואה, ובאמצעים תיאטרליים מטלטלים, כולל סקס.

כאן מדובר בחמישה קילו סוכר, כלומר, בהחזרת השואה אל סיפורו הכאילו מינורי של האדם היחיד, תוך כדי צחוק. זהו מהלך של אדם או של קהילה שמחליט/ה להבריא מטראומה בלי שהזיכרון ייפגע. כי הזיכרון נמצא בתוכנו כאותו סבא, כדיבוק.

התעוזה להתמודד עם האסון היהודי באמצעות צחוק לא נולדה בגשר. כבר בשנות ה-70 כתב ג’ורג’ טבורי ההונגרי מחזות גרוטסקיים מצחיקים, ביניהם על אמא שלו שנשלחת למחנה ברכבת בהמות, בבגדי הפאר שלה, ומישהו צובט לה בפטמה ועושה בה מעשה מאחור.

והשוטרים שמלווים אותה הם עלובי נפש שעליה לתמוך בהם. מתברר כי הצחוק, בניגוד לבכי, מעורר אימה, בעוד הבכי מביא למין שחרור הרמוני, לעתים קיטשי (אם הזוועה מעוצבת באופן אסתטי). אימה מבטיחה המשך מחשבה על המין האנושי ומה שהוא מסוגל לו. בכי מעורר חרדה מכך שמה שקרה יקרה שוב.

יפה כתב המשורר דרור בורשטיין בהקשר אידה פינק שיש בסיפוריה “ידיעת האימה וידיעת חלוף האימה”. וזה מה שיש ב”חמישה קילו סוכר”. לא התחשבנות ולא קורבניות. אנחת שחרור מהחולי.

“תרבות” מעריב – 31.1.2010