admin
דווקא לצחוק: הומור לנוכח השואה
מה מאפשר לנו לצחוק בהשפעת יצירות אמנות העוסקות בשואה? מה גורם לאמנים להתמודד עם השואה ובעיקר עם עבודת הזיכרון של השואה באמצעות הומור שחור?
האם מאסנו ביגון או שאנחנו מחפשים דרכי התמודדות מאזנות המסוגלות להכיל את הרגשות המנוגדים : הצער והזעם, השנאה והלקח ההומניסטי, ההתנגדות והצורך בפיוס.
האם הצחוק הוא נתיב להכלת ניגודים אלה בשאיפה להירפא מן הטראומה?
ואולי מיטיב הצחוק לייצג את האימה והזוועה של אירוע ההשמדה? אולי הוא מוביל אותנו לעוררות רטציונלית שאינה מתאפשרת תמיד בתוך הבכי המקל, המנחם, המאושש.
האין ההתרחקות הדורית מהשואה צובעת אותה בגווני חלום בלהות שאינו אלא תיאטרון אבסורד?
הפעם בחרנו לעסוק בנושא דרך אמנות התיאטרון.
אירוע שהתקיים בבית אבי חי, ירושלים ב-26.1.2012
תכנית הערב:
- 19:00 קבלת פנים – מוסיקה חיה והקרנת קטעי אנימציה
- 19:30 ההצגה "5 קילו סוכר" של תיאטרון גשר. בתום ההצגה יתקיים דיון בהנחיית הסופרת שהרה בלאו
בהשתתפות:
קרלו שטרנגר, פסיכולוג
ליאור אלפרוביץ', הסטוריון וחוקר שואה
דדי ברון, במאית ההצגה "פוסט טראומה" של תיאטרון הבימה
גור קורן, מחזאי ההצגה "5 ק"ג סוכר" של תיאטרון גשר
- 22:00 אנסמבל "פרה שחוטה" במופע סאטירה מיוחד (רכישת כרטיסים למופע בנפרד מטה)
ניהול אמנותי: שרית פוקס, חוקרת ומבקרת תיאטרון
האירוע יתקיים בבית מזי"א. כתובת: מסילת ישרים 18, מרכז העיר
מייל מהמחזאי מוטי לרנר
שרית יקרה,
סיימתי אמש לקרוא את "נמר בוער". אני המום ונדהם. ספר ממש נהדר. ממש התרגשתי בכל דף. אני חושב שהתזה העיקרית שלך נכונה – לגבי פגיעת הקרב של אלוני ולגבי יחסיו עם אביו. אבל אני חושב ששני היסודות האלה לא מספקים את כל ההסבר לאישיות המדהימה של האיש הזה. משום מה נדמה לי שליחסיו עם אימו יש משקל רב יותר משנתת להם בספר. אהבתי מאד את הניתוח שלך את רוח התקופה והשפעתו עליו. אני חולק על התובנות שלך לגבי תיאטרון האבסורד. מאידך – אני חושב שעדיין צריך לחקןר את מכניזם ההרחקה של אלוני – שדן מירון כל כך מבקר אותו – ואת האפקטיביות שלו כתפיסה אמנותית. לעניות דעתי ההרחקה היא חרב פיפיות ויש לה יתרונות וחסרונות. אבל כל אלה חילוקי דעות שוליים. אהבתי מאד את הספר. התחברתי מאד אל אלוני – ההתבוננות בו דרך פגיעת הקרב שמעסיקה אותי מאד הייתה ממש התגלות בשבילי.
מוטי לרנר
50 המלצות של 50 אנשים שעשו לנו את השנה
הלל מיטלפונקט
הלל מיטלפונקט, מחזאי הבית של תיאטרון בית ליסין, כתב וביים את ההצגה ״אנדה״, שרצה בימים אלה בתיאטרון:
״אני ממליץ על ׳נמר בוער׳ מאת שרית פוקס. זוהי ביוגרפיה מרתקת של נסים אלוני, המודרניסט הגדול של התיאטרון הישראלי. סיפור שתחילתו בשכונת עוני במלחמת העצמאות, והמשכו בחיפושים אחר שפה תיאטרונית אחרת. החיפושים הובילו את אלוני לפריז, חזרה לארץ, להקמת תיאטרון העונות והמפגש המר: בדרך־כלל בין קסם הפואטיקה של שפה, חדשה חמקמקה ומציאות תיאטרונית (ממסד, קהל, ביקורת) המבוצרת בתוך עצמה. לא חובה לקבל את פרשנותה של פוקס לקשיי היצירה ה׳מיתולוגיים׳ של אלוני, ומצד שני – זהו ספר מפתח על חייו ויצירתו של מלך התיאטרון, ובעצם סיפורו של דור יוצרים ישראלי במסעו אל המודרניזם. להמשיך לקרוא
מותו וחייו של נסים אלוני / שרית פוקס
מאת דן לחמן. פורסם באתר e-mago.co.il ב-28.12.2008
אני מנסה להיזכר מתי לאחרונה, ואולי בכלל אי פעם, התרגשתי רק מלראות עטיפה של ספר מונח על מדף בחנות ספרים. להמשיך לקרוא
ניסים אלוני נחשף בספר חדש
חיית במה: שרית פוקס כתבה את "נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני", ספר מיוחד במינו, על אדם מרתק ואומלל ועל פרשות חיים של התיאטרון הישראלי. להמשיך לקרוא
"שואה? אני מכיר. הוא גר לידי": על "ילדי השואה"
תיאטרון נוער גרמני מעלה בישראל הצגה המבטאת את יחסו של הדור הרביעי בגרמניה לשואה. אחרי שלל פרובוקציות הכוללות ליצנים המדקלמים את המילה "הולוקוסט" או בחורה המתנערת מהטראומה הלאומית תוך מריחת קרם על רגליה, הקהל יוצא מזועזע. אבל לא יכול שלא ליהנות להמשיך לקרוא