מותו וחייו של נסים אלוני / שרית פוקס

מאת דן לחמן. פורסם באתר e-mago.co.il ב-28.12.2008

אני מנסה להיזכר מתי לאחרונה, ואולי בכלל אי פעם, התרגשתי רק מלראות עטיפה של ספר מונח על מדף בחנות ספרים.

תמונה של פנים מוכרות מתמונות אחרות. מעט מהחיים עצמם. ספר על נסים אלוני.

לבי רגש, מעי געשו. עדיין אינני יודע מה כתוב בספר. אכפת לי שהוא כתוב. שיש ספר על נסים אלוני. אני מגזים? אולי. אבל כל מלת הגזמה אמת. כל כך הרבה שנים אני חש בחסרון של ניסיון כלשהו להתייחס אליו, לספר אותו, לנסות לפרש ולו במעט ואפילו אולי בטעות חלק ממנו. התייחסות אל המלך שגלה בתוך עצמו ובתוך עמו. עם שכמעט ולא ידע שיש מלך בקרבו.

נסים אלוני הוא היוצר החידתי ביותר שכתב בארץ. מישהו שמצד אחד הכירו בגדולתו ומצד שני טענו שאיננו מובן כלל. התייחסו ליופי ולברק של שפתו, לאפוריזמים המבריקים שיצר. לחפש את המשמעות בקושי הגיעו. משה נתן ניסה לפרש אותו אך הוא מת מוקדם מדי וצעיר מדי בתאונה.

מחזותיו של אלוני היו כל כך רבי רבדים וכל כך רחוקים מכאן ועכשיו. צריך היה להכיר את המיתולוגיה היוונית היטב, את תורת הוודו, את ההליכים האדיפאליים. הוא אף פעם לא כתב באופן ישיר. כשכתב על נפוליון הסתובב שם כהן וודו על הבמה. כשכתב את גרסתו לאדיפוס הוא הסב אותה למשפחת מאפיה בניו יורק הרבה לפני הסנדק. כשכתב את שעיר אחד לעזאזל ניסו לייחס אותו למה שקראו כאן "הפרשה" מי נתן את ההוראה. אך המחזה התרחש על אי שבו גרו ניצולי המרד על הבאונטי והרקע היה אופראי. את ניצולי השואה שבאו לארץ החביא מתחת לבגדי צוענים ביפו שבתיה היו בתי נפקדים.. וכך בכל מחזה שלו. רבדים על גבי רבדים. גילויים ובעיקר הסתרות והרחקה. מחזות שהיו עשירים מדי ולעתים קרובות חלקים שבהם לא התחברו לאחרים.

בנסיכה האמריקאית בסצנת נאום ההכתרה, המלך מגיע עם שלושה בלונים צבעוניים ומודיע שאיננו מתכוון לנאום. שכל אחד יפרש את הבלונים כראות עיניו וכל פירוש יהיה נכון. אחר כך יגידו שאבד הקשר בין המלך לעם.

בארץ שהייתה אמונה על ריאליזם בימתי לא היה מקום לחולם המעלה את חלומותיו ומשאיר אותם בלתי פתורים באוויר. כמו זיקוקי דינור שמתפוצצים בשמים ונשארים בעיניים כמו שאומר שם נסיך הכתר.

כשכיהן בוועדת הרפרטואר של הבימה שינה את פני התיאטרון במחזאות שבחר להציג ובדור השחקנים הצעירים שהעלה על פני וותיקי התאטרון.

נסים לא היה איש "נחמד" ובכל זאת אי אפשר היה שלא להיכבש בקסמו. נשים רבות נכבשו. לילות השכרות שלו , חוסר היכולת שלו לגמור מחזה לעולם. מצד אחד מלך, מצד שני ליצן. כמו במחזות. מצד אחד מלכים, פרספונה, האדס, אדיפוס ויוקסטה הבלתי קומוניקטיביים מצד שני מערכוני הגשש החיוור שלא רק שהיו קומוניקטיביים אלא שיצרו קומוניקציה חדשה, שפה ואיזמים חדשים. וכמובן תרגומי המחזות שלו, יצירות מופת בפני עצמן. איש שהיה צריך להיות מלך.

איש שהמלכות נחטפה ממנו עוד לפני שנתנו לו אותה. ולמעשה מעולם לא נתנו. באה שרית פוקס ומביאה ספר מקיף על האיש. לא ניתוחי מחזות, אלא השפעות חייו הממשיים על הדברים שכתב. השתקפויות של מציאות בתוך הבלונים הצבעוניים. אי אפשר כנראה לכתוב על נסים בלי להשתמש בשפתו של אלוני. כבר במשפטים הראשונים בהקדמה אפשר לשמוע הד לציטוטים ממחזותיו.

"נסים אלוני גדול מחזאי הספק וההיסוס של ישראל, האמין שיש ביכולתו להביא יופי נשגב אל הדמוקרטיה הישראלית הקנאית, הצבאית, שאיננה אלא מחוז נידח של הקונפקציה נטולת ההדר של המאה ה20 "

קחו משפטים מתוך הנסיכה האמריקאית ומיד תיתקלו בדברים שאומר שם המלך בוניפאציוס.

"הדמוקרטיה אפורה. כל יום נופל אווירון. לעשות סרט על חיי לטעמן של עובדות סוציאליות. פלשתינה, ארץ באפריקה, הרבה פולקלור."

לא חייבים להכיר בעל פה, כמוני, כה רבים ממחזותיו. העניין הרב מובטח לכל מי שיטרח יקרא ויתעניין.