ניסים אלוני נחשף בספר חדש

חיית במה: שרית פוקס כתבה את “נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני”, ספר מיוחד במינו, על אדם מרתק ואומלל ועל פרשות חיים של התיאטרון הישראלי. 

מיכאל הנדלזלץ

בראשית שנות ה-70 הייתי סטודנט לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ומבקר תיאטרון מתחיל. באותם הימים, כשגילי עוד לא היה דבר להתבייש בו, נהגתי לחגוג את ימי הולדתי במסיבות. באחד מימי שישי הזמנתי חברים וחברות מהלימודים, כולם פרחי תיאטרון נלהבים, וגם את המורים, חלקם אנשי מקצוע בתיאטרון. באותם הימים, אני מניח שכמו היום, השמועה על המסיבה התפשטה בעיר, ואם לא – רעש המוסיקה עשה את שלו. קרוב לחצות צילצלו בדלת. פתחתי, ולדירה נכנסו נסים אלוני ויוסל ברגנר.

הם היו ה”סלבס” שלנו אז; המחזאי שהילך קסם ב”דודה ליזה” ו”הנסיכה האמריקאית” (ידענו את המחזה בעל פה מהתקליט; “פלשתינה, ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור”, אומר שם יוסי בנאי) והצייר שיצר חלק מהתפאורות. הם התקבלו בכבוד מלכים, היו קצת, שתו הרבה והתנדנדו בחזרה למטה במדרגות. עוד לא ידעתי כמה ילווה אלוני את דרכי בצד התיאטרון העברי.

נסים אלוני מת לפני עשר שנים, שנים אחדות אחרי שלקה בשבץ, שממנו השתקם חלקית. את המחזה רחב ההיקף האחרון שכתב, “אדי קינג”, ביים בהבימה ב-1975. תיאטרוני ישראל, החוזרים שוב ושוב לחנוך לוין, אינם חוזרים ליצירה של אלוני, כי כולם יודעים שיש שם משהו חמקמק, אותו קסם שגם הוא כבמאי לא תמיד היה מסוגל ליצור.

נסים אלוני, 1967. על פי הביוגרפיה, הוא היה בהלם קרב אחרי מלחמת העצמאות (תצלום: יעקב אגור)

עתה באה שרית פוקס – שכסטודנטית לתיאטרון באוניברסיטה העברית שמעה ב-1975 הרצאות מפי קוסם התיאטרון הגדול, ומאז ועד היום ליוותה את התיאטרון הישראלי בכתיבה עליו, מתוך ידיעה, הבנה, סקרנות ותובנות רבות – ומפרסמת את ספרה על אודותיו. בעולם התיאטרון יודעים שהיא עובדת על הספר זה עשר שנים. זוהי בעצם ביוגרפיה שהיא כמעט “רשמית”: בשנת חייו האחרונה פתח לה אלוני חלון לעולמו ושוחח אתה על חייו ויצירתו פעם בשבוע. היא השקיעה עבודה רבה בקריאה ומחקר של יצירתו, ומה שנכתב עליה, ושוחחה עם אנשי החצר במלכותו.

התוצאה היא ספר מיוחד במינו, “נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני”. ייחודו כפול; קודם כל, אין למעשה על המדף ספרים של ועל אנשי התיאטרון הישראלים בני זמננו. מקצת השחקנים של דור המייסדים דאגו לתיעוד. שמעון פינקל הותיר עשרה ספרים, עדות לאגו הגדול שלו. ראשוני הבימה מנחם גנסין ויהושע ברטונוב כתבו את ספריהם, וכך גם שחקני הבימה אחרים, בהם שלמה בר-שביט שפירסם אוטוביוגרפיה לפני שנים לא מעטות. אבל הדור אחריהם לא כתב; לא נותר תיעוד בכתב של יוסף מילוא, ושתי השחקניות הגדולות של הקאמרי, חנה מרון ואורנה פורת, אינן כותבות למרבה הצער; אפילו לא זיכרונות, למיטב ידיעתי.

חנה רובינא ב”דודה ליזה”, 1969

לפיכך הספר על אלוני הוא תרומה ייחודית לתיעודו של התיאטרון. אבל זה רק חלק קטן מהסיפור. כי פוקס לא רק חקרה וסיפרה; היא גיבשה את חומרי חייו ויצירתו של אלוני לתזה על חייו, ובעקבות כך על יצירתו, והוכיחה אותה באופן מרתק על פי הכתבים. ספרה משתלב באופן מעניין עם ספר אחר שיצא לאחרונה על חייו של יוצר, גם בתיאטרון, עמוס קינן (ספרה של אשתו, נורית גרץ, “על דעת עצמו”).

על פי קריאתה של פוקס את חייו ויצירתו של אלוני, הוא היה בהלם קרב אחרי מלחמת העצמאות. הציטוטים הרבים שהיא מביאה מן הסיפורים שכתב ופירסם אחרי המלחמה, על זוועות הקרב ועל בהמיות האדם, כלפי עצמו וכלפי אויביו, תומכים בקריאה הזאת, ופוקס מוסיפה גם סימוכין מדברי תיאוריה בתורת הנפש. היא חושפת בכך חלק מיצירתו של אלוני שכמעט אינו ידוע גם למעריצים הגדולים של תיאטרונו.

לכך היא מוסיפה את פרשנותה להשפעת ילדותו, סביבת התפתחותו, דמויות הוריו (אב מכה, אם מעריצה) ואחיו. מתוך כל אלה היא מציגה לקורא את דמותו של אלוני, הישראלי מצולק הנפש ששרד מן הקרבות ואינו מוצא את עצמו בישראל המתחדשת. הוא מלא זעם וביקורת על החברה המתפתחת כאן, וגם חסר אונים להביע את הביקורת הזאת באופן קוהרנטי ואף יצירתי. ההוויה הזאת של אמן כילד בעל אישיות חצויה ומורכבת, ששרד ממלחמה אכזרית ושרירותית ופילס לעצמו דרך בישראל החלוצית, הקולקטיווית וגסת רוח הנעורים, מזכירה בדברים רבים את מה שכתבה גרץ על קינן, כולל תקופת החיים בפאריס, מרכז התרבות האירופית שהיא מפלט מן ה”אנחנו” הלוחץ שכאן.

פוקס צללה עמוק לחייו של אלוני; דיברה עם הנשים שבחייו – שלוש נשותיו וכמה נשים שחיו אתו – ומביאה מונולוגים עליו ועל החיים אתו מפיהן. אלה סיפורים אינטימיים, על גבול המבוכה לקורא, המתארים אדם שהקסים נשים והפך אותן למלכות כשהיו אתו לבד, אך ידע להכאיב להן כשהיה בחברת אנשי חצרו. זהו דפוס חוזר על עצמו, וידידיו – בעיקר ברגנר – מצטיירים כאן באור לא פשוט: מצד אחד סוחפים ונסחפים עם אלוני במסע של הרס עצמי, הכולל הערצה הדדית, אלכוהול וכדורי מרץ ושינה, ומצד שני מרחיקים ממנו את הנשים הנצמדות אליו, כאילו כדי להגן עליהן, באומרם “לא כדאי לך”; מגינים עליו בכך שהם מציירים אותו כסוג של מפלצת יצירתית.

בנוסף לצד האישי של הסיפור, משתמשת פוקס בתזה על אישיותו הפגועה של אלוני כדי להסביר את אי-יכולתו, שהלכה והחריפה, לארגן את יצירתו התיאטרונית, להתחייב לאמירה, ולמעשה להגיע לכלל החלטה מה הוא רוצה להציג מבלי לסתור את עצמו, לשנות, להגיד כן ולא בעת ובעונה אחת.
היא כותבת בפירוט ובהבנה על קבוצת המעריצים של אלוני שהלכה אחריו בעיניים עצומות ובורקות, על אי-יכולתו לעמוד בציפייה שלהם ממנו, ועל מצוקתו כשהוא מפקפק כל הזמן ביכולת שלו, לא באמת מבין במה הצליח ב”דודה ליזה” או ב”הצוענים של יפו” או ב”הנסיכה אמריקאית”. פוקס מראה כיצד הברקות מילוליות ובימתיות של אלוני טומנות בחובן אמירות נוקבות על החברה הישראלית, שהיא-היא המקומות הדמיוניים שעליהם כתב; כיצד הוא נאבק ברוחות המלחמה לא פחות מחנוך לוין, שנחשב לפוליטי שבמחזאים בישראל. כך היא קוראת את “הצוענים של יפו” כמעט כאלגוריה פוליטית-היסטוריה-חברתית, על יהודים, צוענים, קורבנות, צוררים, שטן שאתו עושים עסקים ומוות.
אין ספק שפוקס התקרבה מאוד לגיבור הביוגרפיה שלה; אבל דומה שתחושת הקירבה הזאת לא עימעמה את שיפוטה המחמיר. היא חושפת ללא רחמים את המצוקה, את התחושה של המלך כי הוא עירום, ואת הבושה שלו על כך שהוא מתפרנס משיווק תחתונים לממלכה שלו בצורת התוכניות של הגשש החיוור, שבהן (כמו בתרגומים הרבים שלו) היה אלוני מחדש שפה גדול ומבריק. היא מביאה את הקורא להזדהות עם חוסר האונים והזעם של המלך שמרגיש כי כס המלכות שלו הוא תפאורה, ואין סיכוי שהתפאורה תהיה מוכנה בזמן לבכורה, את החרדה מהטירוף המשתלט ואת המאבק על השפיות.

הבן הרוצח את אביו

בסיפור החיים הזה שמור לי תפקיד מאוד לא סימפטי. זה אפילו לא “גילוי נאות”, כי הדברים ידועים. על פי סיפורה של פוקס, “אלוני חש בפורענות קרבה. בעוד שנה יהיה בן חמישים. גופו היה מותש מאלכוהול, משתייה, מסיגריות ומכדורים. כאבי הראש החלו. ההכרח להחליט על הנוסח האחר, הסופי, נראו לו מזימה שטנית”. בערב הבכורה של “אדי קינג” הוא טען שההצגה לא מוכנה, אחרי תשעה חודשים של חזרות. “אחרי הבכורה התממש הסיוט של אלוני. ילד אחד בקהל קם וצעק, ‘המלך הוא עירום’. זה היה מבקר צעיר בן 24, מיכאל הנדלזלץ, שירש את מקומו של גמזו (‘הגומז’) בעיתון ‘הארץ'”.
התייחסתי לאותה ביקורת לא מזמן. כתבתי שם שהנהלות התיאטרונים שנותנות לאלוני חופש בלתי מוגבל ומבקרים שמטפחים את התיאטרליות שלו גורמים לו להיות “שרלטן בעל כורחו”. פוקס כותבת על אלוני: “המבקר היה הבן שממנו חרד תמיד, הבן הרוצח את אביו. מבעד להתחכמות של הביטוי ‘בעל כורחו’, מה שהובן מהביקורת היה שמאשימים אותו, אחד האנשים המשכילים של התקופה, בשרלטנות, ביומרה וברמייה”.
פוקס לא מבהירה כאן אם היא אומרת את הדברים הקשים האלה מפי אלוני, או שזו הפרשנות שלה. כך או כך, זה פרשנות משכנעת (אותי), במובן זה שעל פיה פגעתי באלוני הרבה יותר קשה ממה שיכולתי לשער או לדעת, ומסיבות שלא קשורות רק לאותה הצגה או לאותה ביקורת. מבחינתי “בעל כורחו” לא היתה התחכמות; התכוונתי ממש כך, שאלוני נקלע למצר היצירתי שבו הוא נמצא לא בגללו, אלא בגלל הנסיבות. הוא כנראה חשד, הבין או רצה להבין שאני מאשים אותו. ואגב, לא על השכלתו דובר אז.
אבל אלה זוטות. זהו ספר מרתק, על אדם מרתק ואומלל, על פרשות חיים של התיאטרון הישראלי. יש בו שפע עובדות, שפע מידע על התקופה ועל יצירתו של אלוני, שאולי יש בו גם כמה מפתחות להתמודדות מחודשת עם יצירתו. ויש בו אהבה רבה גם לאיש, גם ליוצר וגם לתיאטרון.