נשף מסיכות ומסכים – על ההצגה "הר לא זז"
נאור וזיו. האשה מנסה להפסיק את שרשרת הדם
אין לטעות: מי שינסה לפענח את נמשלי ההצגה ביחס של אחד לאחד – מי כאן רבין, מיהו פרס, איפה נתניהו והיכן אנחנו, כלומר העם – ייתקל במהמורות. מכוונות לדעתי. אבל מי שילך שולל אחר מחול הצעיפים של ההצגה ויתרחק מהמציאות המיידית שלו – יפסיד. עברון הלך במוצהר אחרי הסרט של קוראסווה, "קגאמושה", שמתרחש במאה ה־16 ביפן. הוא לקח מהסרט את גרעין העלילה בתוספת שמות, מעמדים, דמויות ומטאפורות. למשל, הר, כינויו של ראש שבט הטקאדה. למה הר? בגלל היציבות. עברון מצא חלופה לשונית עברית ליפניות: שפה פיוטית, מצומצמת. המשחק משכנע, מדויק ורגשי. לא פסוודו יפני. נאוה זיו, אשתו של הגיבור, נפלאה במיוחד. יגאל נאור, הדמות המרכזית, ברוטאלי ופגיע.
הנושא של "הר לא זז", בבימויו של חנן שניר, הוא הפחד הישראלי מפני השלום. אי היכולת להינתק משרשרת המוות. נצחון התרבות של הגבריות הצבאית. הבחירה בתבנית יפנית מופנמת למחזה שנכתב בלבנט אחרי רצח רבין היא חלק מטקטיקה ערמומית, על גבול המהתלה. יוצרי ההצגה כבר התחילו במשחק הסתרת כוונותיהם תוך העלבה צפויה של אותם מבקרים שיזהו בהצגה את המציאות הישראלית. וגם זה יהיה חלק מהפואטיקה של ההצגה. כזב, תעתוע, אחיזת עיניים ומשחק התפקידים – הם החומר והמסר.
"הר לא זז" הוא נשף מסיכות ומסכים. עיקר התפאורה של רקפת לוי הוא אוסף מסכים שמאחריהם נסתרים אנשים וצללים. אפשר לומר על היפניות הישראלית הזאת עצמה שהיא מין מסיכה שמאפשרת להבליט את אכזריותה של תמונת המצב המתוארת בהצגה.
גיבור המחזה, כמו בסרט של קוראסווה, הוא כפיל שנבחר לגלם את תפקיד מנהיג שבט הטקאדה. כלומר, שחקן בעצם. ראש השבט עצמו נהרג בקרב, ואסור שמותו ייוודע. מצילים את הכפיל מחבל התלייה וממנים אותו להיות צל המנהיג המת, בשל דמיונו למנהיג. אבל הכפיל מוכיח שהוא שחקן שהי את עצמו, את אישיותו והשקפותיו גם כשהוא שחקן. כלומר, דווקא אז.
הכפיל שונה מן המקור, מראש השבט שאת תפקידו הוא ממלא. הוא הומאני ממנו. אין לו עבר צבאי שבו היה אחראי על מתים במלחמות. הוא שוחר שלום, ממשיך ומע צים את צוואת ראש השבט שלא להמשיך בכיבושים.
אבל השבט לא נותן לכפיל להמשיך בדרכו. הוא דואג שיירד מעל במת ההיסטוריה. מנהיגי השבט בפועל, שר הצבא, הסמוראי והאח של המנהיג שנהרג, שוברים את התנגדותו של הכפיל לחוק הדם. הכפיל נסחף למלחמה. "אני טקאדה", הוא קורא כאילו הופנט. כבר לא חופשי. אבל אז, כשגופות מוטלות בגינו, מואס הכפיל בחייו. הקונפליקט בין ערכיו לבין ערכי השבט מפורר את אישיותו. הוא מתחיל להשמיע קולות של חיות מהכפר שלו. אחר כך מתאבד.
המצאה מקורית של עברון היא בנו הבכור מנישואיו הראשונים של ראש השבט שמת. ימאדה. לא ניתן לסקור בקצרה את השתלשלות היחסים בין הכפיל, האב המדומה, לבן האמיתי שמסרב להכיר בכפיל כאביו (מיכה סלקטר הנפלא). מערכת יחסים שטבולה כמובן באדיפליות ועקידת הבן, אבל בגירסה לא שחוקה, נוגעת ללב. הכפיל מצליח לאהוב את הבן כמו שחקן שהעמדת הפנים שלו היא האמת שלו. כן, לואיג׳י פירנדלו ביקר בזכרונם של עברון ושניר במהלך יצירת ההצגה. ולמה לא בעצם?
התרומה הכי יפה של עברון לקוראסווה ולהצגה בהבימה היא דמותה של האשה (בסרט יש במקומה חבורת פילגשים). האשה היא קול התבונה, המתינות. היא מייצגת את חוק החיים מול חוק השבט. האשה לומדת לאהוב את הכפיל בזכות תכונותיו האנושיות, לא בזכות דמו המקודש. היא מחליטה לטעון כי הכפיל הוא המקור. האהבה ביניהם מעוצבת כמו, איך לומר זאת, רקמה יפנית עדינה. או שיר הייקו.
האשה מנסה להפסיק את שרשרת הדם. "לכמה מתים עוד זקוק טקאדה כדי שישביעו את יצר המוות?", היא שואלת. היא מפצירה בבן הבכור ימאדה לקבל את הכפיל כאילו הוא אביו האמיתי, בזכות תכונותיו הנעלות ולמרות שאין להם דם משותף, אבל בו בזמן היא מתאבלת על חוסר הסיכוי לחולל שינוי מחשבתי. היא מכירה בכך שגם הבן הקטן שלה, מאסו, מופקע מהחינוך שלה לטובת חוק החברה הגברית של השבט. מאסו מספר לאמא שלו איך, כשהוא משחק בלחימה עם החברים שלו והם לא מחזירים לו, הוא מרביץ להם עוד יותר חזק.
ואכן העיקרון האינפנטילי הזה של מאסו לפתרון קונפליקטים הוא רוחה של טקאדה. העיקרון של עוד מאותו הדבר. תרופה שהיא המחלה. אפס שינוי (כן, המונחים באים 'מהספר "שינוי", עבודה משותפת של פסיכיאטרים מהמוסד לחקר הנפש, פאלו אלטו, קליפורניה, 1979). האשה במחזה מסוגלת לפריצה לוגית מחוץ למערכת של ההתמד, של "עוד מאותו הדבר". היא מוכנה לוותר על תפקיד היורש עבור בנה הביולוגי מאסו לטובת הבן הבכור ימאדה שאינו בנה. היא מסוגלת להזדהות עם כאבו של הבן הבכור. אבל חוק השבט הוא: "הר לא זז".
המטאפורה מגיעה מקוראסווה, ויש לה מגוון שימושים אצל עברון. האירוני שבהם הוא שיציבות ראש השבט המכונה הר, היא בעצם נוקשות. ונוקשות היא מוות. הר לא זז פירושו, שום דבר אינו משתנה לעולם.
"הר לא זז" הוא תיאטרון הבודק את עצמו, באופן ברכטיאני או פוסט מודרני. אבזרי התיאטרון, כמו פנסי תאורה, חשופים. השחקנים כמעט לא עוזבים את הבמה, הם יושבים משני צידיה לצפות בעלילה. זה לא חדש, אבל מתאים להפליא. הקשר בין שחקן למנהיג הוא אחד מנושאי ההצגה. כי, כאמור, הכפיל של המנהיג המת הוא בעצם שחקן. "אל תתנפח, לעולם תישאר שחקן", מטיח האח של המנהיג המת בפני הכפיל. "אתה מנסה להפוך אותי לקליפה ריקה?", שואל הכפיל. כי בניגוד למה שציפו ממנו, הכפיל לא סתם משחק את התפקיד. הוא חי אותו. שחקן ומנהיג, אומר המחזה, קרוצים מחומר דומה. שניהם משחקים תפקיד. שחקן מנוכר, כמו פוליטיקאי מנוכר, מפריד בין התפקיד לבין עצמו. הוא מאמץ אידיאה, למשל שלום, מסיבות פרגמטיות. אבל הכפיל במחזה, ולכן הוא כובש אותנו, משקיע את האני שלו בתפקיד. כמו שחקן טוב שמביא עצמו לתפקיד.
ומי יוצא לבמה אחרי שורה של מיתות, התאבדות ועקידה, כדי להיפרד מהקהל? הילד מאסו החמוד עם חרב העץ שלו. הוא מנופף בה וצועק את חוק השבט: "אני אהרוג את כולם. אני הכי חזק. הכי גיבור. אני אהרוג ואהרוג. אני עד הברכיים בתוך דם". הילד שהוא אנחנו. שפחדנו מהשלום ובחרנו כמו שבחרנו. על שכמותנו אמר פלובר: "העם הוא קטין נצחי".
לדעת אישה – על האירוע האמנותי "אלמה" מאת יהושע סובול
שרית פוקס, אוסטריה
צילום: לוקאס הולר
"אלמה", מסע תאטרלי בעקבות אלמה מאהלר שהיתה אהובתם (ולפעמים גם אשתם) של ארבעה יוצרים גאונים במהלך המאה ה־ 20 , הוא אחד האירועים האמנותיים המהממים והפראיים שייצא לכם אי פעם לראות. אבל אולי אני לא העדה הכי מהימנה לדווח על סערת הנפש שמעורר האירוע שכתב יהושע סובול וביים פאולוס מנקר האוסטרי, שכן נאנסתי בסצנת הסיום שלו (ארגוני הנשים, עצרו את הסוסים עד להתבהרות כל העובדות).
זה קרה בעיירת הנופש זמרינג, באזור הנמוך של הרי האלפים, מרחק שעה נסיעה מוינה, במין בית החלמה נטוש כבר עשרות שנים, שהדרו המגולף בעץ מתפורר בתוך נוף ירוק ורענן, ושמו בגרמנית הוא "קורהאוס". המבנה נבחר בכוונה כאתר למסע תאטרלי של 250 צופים, הנחשבים לאורחים. הם מוזמנים לשוטט במשך שלוש שעות בתוך מבוך של 13 חדרים, כשכל אורח בוחר לאיזה חדר להיכנס ומתי. כי "אלמה" הוא לא רק שיטוט בתוך נפשה של אישה שהפרתה והרסה גברים בדרכה המסתורית, אלא גם ביקור בתוך שיירי חיים שהיו וחדלו להיות. תפאורת החדרים שקירותיהם מתפוררים וטחובים רוטטת באור נרות הנוטפים חלב, שכבות של חלב, על גבי פמוטים ישנים ומצויצים, לפעמים בתוספת פסלון של ילד ואהיל על ראשו, כמו שאהבה וינה המקושטת של תחילת המאה ה־ 20 , ועדיין אוהבת. רק שעכשיו, אחרי שתי מלחמות עולם, מצופה המצויצוּת בשכבה עבה של רוע. רהיטי החדרים, שטיחים, ספות וכורסאות קטיפה, מהוהים ושבורים, גרוטאות כגון כלוב ציפור חלוד או פטפון ישן, זרי פרחים שהתייבשו, צילומים ישנים על הקירות ופרטיטורות צהבהבות של גוסטב מאהלר, בעלה
הראשון של אלמה, מעידים שהמקום הוא ארכיון של תקופה שנרקבה בתוך הפאר שלה, שקעה בעוצמת יצריה.
כאן, כלומר שם, אירע האונס שלי. כאמור, זה היה בסצנת הסיום, סצנת האורגיה של אלמה והגברים של חייה, שבתמונה הזאת, שלא כמו בכל התמונות, מרגישים צורך להתעלל בה. להוציא אותה מאזור השליטה שלה בהם, כי רק בתור בובה מפסיקות עיניה הכחולות, הבוהקות והגאות להפנט אותם. אלה הם המוזיקאי גוסטב מאהלר, האדריכל וולטר גרופיוס, הצייר גוסטב קלימט, מנהל הבורגתיאטר הווינאי מקס בורקהרד, המלחין אלכסנדר זמלינצקי. ייתכן שאני טועה בספירה כי הכרתי התערפלה מעט כעבור רגעים אחדים. הדמות שבה הם מתעללים היא בובה בדמות אלמה בגודל אישה חיה, עם ישבנים וירכיים עסיסיים וערווה אפרפרה סמיכת שיער ופטמות אדומות זקורות בקצה שדיים מושלמים, כאילו סיים מישהו לינוק מהן.
מתוך "אלמה", אלמה מספר 3 עם פרנץ ורפל. "הזרע היהודי המנוון שלך", הטיחה פעם בורפל. סובול החריף את הדיבור ואלמה שלו אומרת: "מה כבר יכול לצאת מהזרע הרקוב שלך"
אבל אני בזמרינג, בסצנת הסיום, עוד רגע אאנס. החדר שבו מתרחשת סצנת הלפני סיום של המסע בן שלוש השעות וחצי, כולל ארוחת ערב, מכיל כמו שאר החדרים מעט מקומות ישיבה. מי שמגיע ראשון מתיישב, האחרים עומדים. זה היה הערב השלישי ברציפות שבו התארחתי בהצגה, כן, בהחלט הייתי מכושפת קצת, וגם מותשת. האוויר הכלוא והטחוב בבית ההחלמה אינו אוויר הרים צלול. לכן התיישבתי על חלקת השיש על גבי האח בחדר. עקבתי אחרי קוקושקה, שאותו משחק פאולוס מנקר עצמו, שחקן תאטרון וקולנוע וינאי ידוע, מוערך ופרובוקטיבי, נוגע בבובה בערגה ובכעס. מלטף (או בוחש) במיומנות מרשימה את שיער הערווה האפור, מבקש מהמשרתת רייזל לפסק את רגליה של הבובה, רוקד עם שתי הנשים: רייזל מפעילה את הבובה ושלושתם מתמזגים. ברגע הבא נכנסה רייזל לבמה בעירום מבויש, בגוף מתקפל לשניים, והציעה את עצמה כתחליף לפאנטום האלמה. "כדי שהיא לא תרדוף אותך בחלומותיך יותר ותענה ותייסר ותצער אותך. כואב לי לראות אותך סובל". אבל קוקושקה שבוי בדמות של אלמה המייסרת אותו והוא דוחה את האישה המנחמת. רשמתי לעצמי הערה לזיכרון במחברת האדומה שלי כשלפתע שעטו לכיוון האח מאהביה של אלמה, במסיכות זהב ועיניים מושחרות, הבובה בידיהם, ולפני שהספקתי לקפוץ מהאח העמידו את הבובה אלמה עלי ושיגלו אותה בתנועות אלימות. זה היה המקום שבו הם עושים את זה בכל פעם, וסדר צריך להיות, כידוע. תיאטר אובר אלס.
גוסטב מאהלר, בעלה הראשון של אלמה, עם בתם מריה
ואולי נעשה הכל בכוונה, תאונה ייצוגית כזו, שמדגימה עד כמה מסוגל האירוע שלהם לבטל את הגבולות בין שחקן לצופה? ההדגמה, אין ספק, היתה טוטאלית. ומי יודע, איש לא התנצל בפני מעולם, אולי פשוט דהרה רכבת האקסטזה שלהם ולא הצליחה לעצור בזמן? לי זה לא היה משנה. לא נהניתי בכלל. המכות הכאיבו לי. היה לי מחסור באוויר. הדקות נמשכו כנצח, ייבבתי קלות, הכובע שלי, ברט קטיפה שחור, רטט מתחת לעגבות הבובה. מהצד יכולתי להבחין רק בגוסטב קלימט, שאותו מגלם שחקן שכבר בסצנות קודמות הבהיל אותי בטראנס שלו, עם תנועות גוף מעוקלות כמו בציורים של קלימט, משליך את אגן ירכיו בהתלהבות אל הבובה, שהיתה כבר אני.
ועם זאת, ממעמקי מצבי הפוסט טראומטי ומתוך גדלות נפש מסוימת, אני חוזרת וטוענת ש"אלמה", הצגה שהפכה לפולחן בינלאומי, וינה, ברלין, ליסבון, ונציה, לוס אנג'לס, ועושה את דרכה לישראל, היא תופעה מרעישה במעברים בין עוצמה אנושית לחולשה, במשחק נפלא בתקריב קולנועי, במורבידיות שחורה, בשמחת החיים, בהרפתקנות, בסיכון, בהגחכת מיתוס הפאם פאטאל, ובעצם כל מיתוס.
מטלטלת את הלב של מאהלר
אלמה שינדלר, שנולדה בוינה ב־ 1879 נחשבה ליפה בנערות וינה בתחילת המאה ה־ 20 , ימי מלכות בית הבסבורג. מי שפט בתחרות? כנראה גברים מעריצים בעלי כובע צילינדר דמוי ארובה, שהזדמנו לבית הוריה, או אלה שצפו בה משוטטת לאט, במקצב הווינאי הנינוח וההדור של לפני מלחמות העולם. בשמלה מעוטרת סרטים, עם קולר קישוטי על הצוואר, מותניים חנוקים בתוך מחוך, בולעת בהנאה מלכותית מבטי הערצה ברחובות וינה הראשיים. ואולי פגשה בהם כשביקרה עם הוריה וחבריהם בבתי הקפה "צנטרל" ו"גרינשטיידל" עם ספות הקטיפה, הווילונות הזהובים, מנורות נטיפי הבדולח, כרכובים מעוטרים ומבחר הטורטים הנימוחים בפה.
אנשי הרוח של וינה, ולא רק הם, הרבו לשבת בתחילת המאה בבתי קפה כדי להתדיין בהתרגשות על הצגות תאטרון שהמידע עליהן תפס כותרות ראשיות. הם התווכחו על התאוריות החדשות של פרויד על מיניות האדם. מיניות? איזו נועזות! בוינה החשקנית דיברו רק על ארוטיקה עד שבא פרויד. ואולי הזכירו את רב המכר של וינה, הספר "מין ואופי" של הפילוסוף היהודי הצעיר אוטו ויינינגר, שהתאבד. ויינינגר אכול השנאה העצמית טען בספרו שהיהדות דומה לנשיות: שתיהן חלשות ודביקות, חסרות זהות, אופי ורצון. האנטישמים הווינאים, בינתיים עוד מנומסים יחסית, נהנו מכל מילה. ואין ספק שדיברו באותם בתי קפה על "מלך ציון" הגבוה, בעל הזקן השחור, העיתונאי התמהוני תיאודור הרצל, שמדבר על ציונות, ומי יודע אם לא יזיק ליהודים. שהרי היהודים בוינה השאננה והתאוותנית היו כה מעורים בחברה הגבוהה והאינטלקטואלית – חלקם גם המירו את דתם כדי להשתלב – עד שלא העלו בדעתם אסון מתקרב. "הם היו מאושרים להיות מלאכי שרת בזוהר שמי וינה", כתב סטפן צווייג בספרו "העולם של אתמול", באירוניה דקה. היהודים שזהרו בשמי וינה היו מוזיקאים כמאהלר וארנולד שנברג, סופרים כארתור שניצלר וצווייג, אנשי תאטרון כמקס ריינהרדט ורבים אחרים: ציירים, אדריכלים, עיתונאים.
אלמה שינדלר־מאהלר־גרופיוס־ורפל, היתה אנטישמית, אבל נישאה לשני יהודים. למאהלר, שהתנצר כדי לזכות במשרת מנהל האופרה בוינה, אבל נשאר יהודי בעיניה, ולסופר פרנץ ורפל, בעלה השלישי, שּׁאיתו חיה כמעט 30 שנה. נישואיה השניים, לאדריכל וולטר גרופיוס, שימחו אותה בזכות הטוהר הארי של הזיווג. בורפל הטיחה פעם את "הזרע היהודי המנוון שלך", עד כמה שהמידע מדויק, וסובול עוד החריף את הדיבור ואלמה שלו אומרת: "מה כבר יכול לצאת מהזרע הרקוב שלך". "אני לא יכולה איתם ואני לא יכולה בלעדיהם", אומרת אלמה באירוע של סובול ומנקר.
אלמה מספר 1 עם גוסטב מאהלר. "נשמת אפי, אלף נשיקות הרעפתי על נעלי הבית הקטנות שלך,
ועמדתי מלא תשוקה בוערת ליד הדלת שלך", כתב לה כשנודע לו על הרומן שלה עם גרופיוס
מעבר לנתונים שמצטלמים יפה רק בתמונות נדירות, אלמה נשאה כנראה את גופה בגאון והישירה מבט כחול מהפנט. אחת הסיבות לריכוז הנדיר והמחמיא שלה בבן שיחתה היתה חירשות קלה שנגרמה ממחלת החצבת. אביה, שנפטר בילדותה, היה צייר נוף אוסטרי מפורסם, ואמה ויתרה על הקריירה שלה כזמרת. לאחר מות אביה נישאה אמה לתלמידו, וסלון הבית המשיך לארח את אנשי הרוח של התקופה. אלמה גילתה כישרון מוזיקלי בולט, כתבה שירים, וקיוותה להיות מנצחת.
שלושה גברים כנראה היו מאוהבים בה לפני שפגשה את מאהלר: הצייר קלימט, המלחין והמורה שלה זמלינצקי ומנהל התאטרון הווינאי בורקהרד. מאהלר נמוך הקומה, הממושקף, בעל ארשת פנים טובת לב, היה מבוגר ממנה ב־ 19 שנה. אלמה אולי דמיינה לעצמה איך תתפתח כמוזיקאית בחברתו, אבל למאהלר היתה הזיה אחרת. הוא רצה אישה שתתמזג איתו עד כדי כך, שתרגיש שהמוזיקה שלו היא גם שלה. במילים אחרות: אין מקום לשני מוזיקאים בבית אחד, הבהיר לה, ואלמה קיבלה את התנאי. הוויתור על קולה האינטימי, הייחודי, הוא כמובן מפתח להבנת עולמה.
נולדו להם שתי בנות, אחת מהן, מריה, נפטרה מדיפטריה בגיל חמש, ובאותה תקופה אובחנה אצל מאהלר מחלת לב. הוא היה שקוע בהלחנה ובניצוח (התזמורת הפילהרמונית הווינאית והאופרה הווינאית ), נסע לקונצרטים, לפעמים בלעדי אלמה, ושלח לה דרשות ספרותיות חינוכיות נטולות רגש. למשל: "אדם צריך להפיק תמיד את המיטב ממה שיש בידו ולהסתגל להתקפי המלנכוליה שלו על ידי כך שיחשוב על האסונות הפוקדים את העולם. לולא נהגתי כך, הייתי בוכה ונאנח כל הימים וחוזר הביתה רזה כדג מלוח". כמה מוזר מצדו של מלחין שעליו אמר מלחין אחר, קרל היינץ שטוקהאוזן, שהמוזיקה המופלאה שלו מקיפה את כל טווח רגשותיו של בן כדור הארץ, "מן המלאכיים ביותר ועד לחייתיים ביותר", ושגם פרויד התפעל מעומק הבנתו את תורת הפסיכואנליזה שלו.
מאהלר הבחין במצוקת אשתו המבודדת אך לא זיהה את עוצמת האזעקה. הוא שלח אותה לנוח בבית מרפא בטובלבאד על פי המלצת רופא שחשב שהחיים בחברת דמות אינטנסיבית כמאהלר מקשים על אלמה. אותו רופא לא ידע שמאהלר סבל מהיעדר אינטנסיביות באזור חלציו. כך לפחות טענה אלמה, יחצנית חיי המין שלה, בזיכרונותיה.
בטובלבאד, לבושה חלוק צחור לבן וריחני כנראה, פגשה אלמה את גרופיוס, האדריכל הגרמני ששינה את תפישת האדריכלות של זמנו. התנער מהסגנון הפרוסי המצועצע ופנה לצורות הצנועות, לסגנון הנקי והפשוט. גבר יפה תואר שעתיד היה לייסד את תנועת הבאוהאוס. לאחר כך וכך לילות או ימי אהבה, ופרידה, שלח גרופיוס לאלמה מכתב אהבה שמפציר בה לעזוב את חייה הקודמים. אבל במקום להפנות אותו אליה כתב על המעטפה: "לכבוד גוסטב מאהלר". מאהלר המבועת מהגילוי (עומק הראייה של אמנים עשוי להפוך לעיוורון כשמדובר בקרובים להם), הלך לפגוש את זיגמונד פרויד. זה היה מפגש אנליזה מזורז, בן ארבע שעות, שתועד באופן חלקי ואיפשר למחברי ספרים על מאהלר או אשתו לדמיין אותו, וגם סובול עושה את זה בסצנה משעשעת שבה משתמשים קצת ביידיש ומאהלר אומר "שמוק", במקום "שוק", ומכאן מתבררים העניינים מיד.
מפרויד חזר מאהלר עם הבנה מסוימת, שאמלל את אשתו כי היה מסוגל לאהוב רק אישה הדומה לאמו המיוסרת והחולנית. תובנה מאוחרת מדי, גם בגלל שבריאותו הידרדרה. בכוחותיו האחרונים אפף מאהלר את אשתו בהצהרות אהבה ומחוות מתוקות (למשל, תעודת זיכוי לרכישת יהלום מונחת על מצע ורדים). הוא השאיר לה פתקים על שולחן הלילה שלה: "נשמת אפי, אלף נשיקות הרעפתי על נעלי הבית הקטנות שלך, ועמדתי מלא תשוקה בוערת ליד הדלת שלך". המעבר החריף משליטה בה לכניעות ולתלות הגביר את געגועיה לגרופיוס.
אלמה נפרדה מגרופיוס, בינתיים, וליוותה את בעלה אל מותו. נוח לתאר את המוות באופן פיוטי כשברון לב, ואולי זה מה שהיה באמת.
נשרפת באש של קוקושקה
אלמה שינדלר כרווקה מהפנטת, 1900־1901
ואז נכנס לחייה של האלמנה הצייר האוסטרי אוסקר קוקושקה, שהיה צעיר ממנה בשש שנים, והיא הזמינה אותו לביתה לצייר את דיוקנה. קוקושקה החושני והנאה, שהאמין בגאונותו שעוד לא הוכרה, הרגיש שאלמה מתאהבת בו ממבט ראשון. מה שנראה כהתלהבות מן הראי שמשקף לו את מאוהבותו בעצמו, כלומר אלמה בתפקיד מראה, נהפך לאובססיה בגוונים תאטרליים. הוא מיהר להציע לה נישואים באופן המוזר הבא: "העלי לי קורבן והיי אשתי". וגם: "עלייך להציל אותי עד שאהיה זה שבאמת יכול לרומם אותך ולא להשפיל אותך". מעניין. גברים רגילים מציעים אושר ועושר, אמנים אומרים את האמת. ואולי בעיקר אמנים כקוקושקה.
קוקושקה, שלהיטותו המינית כונתה בשם "ויטליות חייתית", מרד בהצטעצעויות הקישוטיות ההרמוניות של בני
תקופתו ובער באמת משל עצמו, ללא עידון. לכן לא העמיד פנים גם כשבא אל אהובתו. הוא נחשב לצייר אקספרסיוניסטי שמצייר נפש יותר מאשר גוף ומשחרר את עצמו בפולחן היצירה שלו. הסופר הווינאי קרל קראוס אמר עליו שכשיש אש, קוקושקה משליך לתוכה את רשת ההצלה.
אלמה, שהיתה מאוהבת בו, לא עמדה כנראה בעוצמות האלה, בהתקפי הקנאה, ברכושנות הגופנית, בעירוב בין החיים לאמנות. קוקושקה איים על עוצמתה בקשר. על עמידתה הזקופה, על תנוחת הלסת הקשה, הזקורה. כשהרתה ממנו, עשתה הפלה וכתבה ביומנה: "הוא גורם לי לאבד את המומנטום שלי… הוא עשה אותי חולה – שנים… ועם זאת הוא מענג אותי כל כך, יותר מדי". קוקשקה התגייס לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, חיפש את מותו, אבל רק נפצע קשה.
בחיפושיה אחרי בעל נאות נזכרה אלמה בגרופיוס, למרות שמעולם לא התעניינה במהפכה הארכיטקטונית הסוציאליסטית שלו, שנועדה להקל על ההמונים, כי המונים לא עניינו אותה. היא בכתה ימים ולילות בברלין, על פי דיווחיה ביומנה, עד שהבעל המיועד התאהב בה שוב. מתברר שאלמה בחרה, לא נבחרה.
את רוב ימי הנישואים העביר גרופיוס בחזית, נולדה להם בת בשם מאנון (שנפטרה משיתוק ילדים כשמלאו לה 18), ואלמה הרגישה זנוחה. סערות היצרים של ימי קוקושקה היו רחוקות מדי, עד שנקרה בדרכה בבית ידידים הסופר והמשורר היהודי השמנמן פרנץ ורפל, יליד פראג ובן חוגו של קפקא, וחייה קיבלו תפנית מפלצתית. אלמה הרתה לורפל, ובאחד הלילות שעל שכמותם אומרים לילות זוועה, ביקר ורפל בחדר המיטות שלה, בבית בזמרינג, כשגרופיוס בעלה היה במלחמה. אלמה היתה בחודש השביעי. בחדר התחתון ישנו הבנות אנה ומאנון. האיחוד המיני הסוער מדי גרם למחרת בבוקר לפליטתו החוצה של פג. מרטין היה שמו כל עוד חי. מין אדם שהתייסר חודשים אחדים, הגולגולת שלו נוקבה כמה פעמים בניסיון להציל אותו, וכנראה שהיה גם חולה במחלת ההזדקנות המואצת, פרוגריה. פג קשיש שהופלץ. טראומת הפג מרטין רודפת את הצופים בכל מיני צורות במהלך המסע התאטרוני שראיתי בזמרינג, שמיד נחזור אליו.
אלמה וורפל, שהיה צעיר ממנה ב־11 שנה, חיו יחד עד מותו ב־45', ואלמה היא זו שיזמה את בריחתם לארצות הברית עם עליית הנאצים. בתקופתה כתב את יצירת המופת שלו על השואה הארמנית "40 הימים של מוסה דאג" ויצירות אחרות כמובן, וזכה בכמה פרסים. הוא נפטר מהתקף לב, היא חיה עד גיל 85 מוקפת תמונות ומזכרות של אהוביה (היו גברים נוספים, ביניהם ביולוג וגם תיאולוג בן 37 כשאלמה היתה בת 53). בשנותיה האחרונות נהנתה מתמלוגי היצירות של מאהלר, שלא העריכה כמוזיקאי, שהפך למלחין פופולרי בין השאר בזכות המנצח ליאונרד ברנשטיין. היא לא סבלה ממחסור אי פעם, היו לה בתים בונציה, בזמרינג (לא התקרבתי לבית שכן הוזהרתי שלדיירים הנוכחיים בו נמאס לראות מציצנים ), בוינה, בדרום אוסטריה ועוד.
מכשפת את כל מי שצופה בה
אלמה מספר 2 עם וולטר גרופיוס. היא מעולם לא התעניינה במהפכה הארכיטקטונית הסוציאליסטית שלו, שנועדה להקל על ההמונים, כי המונים לא עניינו אותה
מה היה כוח המשיכה של אלמה? מהו כוח משיכה בכלל?
הו, אם רק היינו יודעים משהו על התכונה הזאת, היינו מתאמנים. אמרו שחום גופה היה גבוה בחצי מעלה מאדם רגיל. ואולי היה זה ריח גוף מסוים? יש גבר וינאי, שסובול ומנקר פגשו אך שמו פרח מראשם, שגדל בבית יתומים. יום אחד, כשהיה בן 12 , הטילו עליו להגיש זר פרחים לאלמה מאהלר שבאה לביקור. אלמה בת ה־ 53 קברה את פניו בין שדיה, איברו הזדקר, ומאז הוטל בו כישוף. הוא אוסף פריטים שקשורים בה, ואינו מפסיק לחשוב עליה. סובול הכניס אותו לאירוע האמנותי "אלמה" והעניק לו את השם אלמניאק. "לא התאהבנו באלמה, אבל פיתחנו קצת ריספקט", אמר לי פאולוס מנקר באחת משיחותינו. ובאמת אין מה לחפש עמדה מוסרית באירוע "אלמה". מדובר בגרוטסקה שמאירה את החיים מצד הכיעור היפהפה שבהם, לא מצד המוסר.
אנחנו רשאים כמובן לטעון שאלמה היתה מניפולטיבית ולא מוסרית, תכונות המתפקדות כשיקוי אהבה כשמדובר בגברים מסוימים, אבל העובדות מספרות שהאמנים שחיו איתה פרחו ושגשגו. איך האיצה את חילוף החומרים הרוחני שלהם? היא חסמה למשל את פתחיה כדי לשלוח אותם לעבוד. לקוקושקה הבטיחה שתינשא רק כשייצור את יצירת המופת שלו. את ורפל שלחה לכתוב מכסת עמודים יומית לפני ששכבה איתו.
אלמה, יש להניח, שתלה זרעי הערצה בגינת היחסים שלה, עדרה את ערוגת האגו, ליטפה את הצמחייה בגוף מתמסר. אולי ידעה את סוד המינון הנכון בין התמסרות להימנעות, בין נתינה לא קורבנית ובין שמירת גבולות, אם כך היה, היא היתה גאונית הראויה לכל הגאונים שלה. ועם זאת שתתה רוב חייה הבוגרים בנדיקטין, ליקר על בסיס ברנדי וצמחים צרפתיים, עד כדי התמכרות כנראה, מה שמעיד על מצוקה, אולי על אותה ריקות שנפערה בה מאותו יום שבו ויתרה על הקול שלה כאמנית. אחד המונולוגים היפים באירוע "אלמה" הוא זה על איבוד הקול שלה: "היה לי קול, קול
עדין ורך, היה לי קול ששר בתוכי… אבל אני את הקול שלי לא שמרתי… עד היום הקול שלי חנוק בתוכי, שבור, קרוע, מרוסק. אם אפתח את הפה, אם פעם אחת אפתח את הפה, תצא ממנו צעקה שהעולם לא שמע. צעקה של אישה, של מיליוני נשים שגברים חלשים ומפוחדים החניקו את קולן". ומה אומרת לנו העובדה שהגברים האמנים בחיי אלמה היו הומניסטים במיוחד? האופן שבו ביטא מאהלר את יצר ההרס האנושי, הדמוקרטיות הסוציאליסטית של גרופיוס, הבעיטה של קוקושקה בהרמוניה הקישוטית לטובת חיים כמו שם, במערומיהם, ההתמסרות של ורפל לחשיפת גורלם של ארמנים שהושמדו על ידי הטורקים. בחירותיה של אלמה
בגברים כאלה עשויות לדבר בעדה. ואולי לא.
אלמה עם וולטר גרופיוס, בעלה השני, ובתם מאנון
"אלמה" של סובול ומנקר הוא כנראה האירוע האחרון שיספק פתרונות לחידות. זהו מסע של אפשרויות. מה ששומעים ורואים בחדר אחד על אלמה עשוי להתהפך בביקור בחדר אחר. אולי לכן שבים אנשים לראות את ההצגה שוב ושוב, ראיתי אותם מתייצבים בדלפק המלון "פאנהאנס", פאר זמרינג בימיה הטובים, עם תיק קטן ללינת לילה, מודיעים בצליל ארוטי גאה לפקידת הקבלה: "אנחנו באנו ל'אלמה'!". פסיכיאטר וינאי אחד היה באירוע שמונה פעמים, והוא לא היחיד. יש ל"אלמה" צופה מיתולוגי אחד, מאוסטריה, שצבר 73 ביקורים בהצגה. מיתוס הוא בהחלט מגיפה.
ארבע שחקניות משחקות את אלמה בו זמנית בכל ערב. שלוש אלמות זהות בלבושן, שמגלמות אותה בין גיל 20 ל50 , ואלמה קשישה, דיווה, רוח רפאים בת 128 שנה, שפותחת וסוגרת את האירוע, שהוא בעצם מין חגיגת יום הולדת לאלמה. אף אחת מהשחקניות הצעירות לא נראית כמו פאם פאטאל, ובכוונה הלביש אותן מנקר (והתפאורנית המלבישה נינה באל ) בשמלה עלובה מכותנה, עם פסים כחולים, שלא נתפשת בכלל בתודעה מרוב בנאליות, כך שאנחנו נשארים עם גרעין השחקנית החשוף. עם השחקנית שמשחקת את אלמה קרוב אלינו, וחושפת את העוצמות שלה כשחקנית. וגם כל פצעון על פניה.
המשחק מסוכן לכולם. השחקנים חייבים להילחם על תשומת הלב שלנו, שלא נברח לחדר אחר. גם אנחנו מסתכנים. האם נכנסנו לחדר הנכון, או אולי לברוח? מה שלא יהיה, לאן שלא ניכנס, תמיד תהיה לנו חוויה של פלישה אקראית לתוך חיי אדם ברגעים מסוימים, והאירועים יוצרים תמונה שמתרחשת בתוך זמן נפשי. מעניין ואמיתי יותר מהזמן השעוני.
כך ש"אלמה" הוא בבת אחת מין קזינו של מהמרים, וגם מסע שוטטות באינטרנט עם חופש בחירה להחליף מקור מידע, וגם קרנבל שבו מפרים את הסדר הטוב, מתחפשים, מחליפים זהויות (אלמניאק, דווקא המניאק הזה, מחליף חליפה ושפת גוף והופך לפרויד, למשל). במסדרונות שבין חדרי בניין מסתובבים אנשים צעירים המרוכזים באוזנייה הצמודה לאוזן שלהם שהיא אולי גם מיקרופון, מתזמנים את אירועי החדרים השונים, מעבירים מסרים לשחקנים, להאט או להאיץ, כך שכל הקהל ייצא יחד מכל החדרים ללוויה של מאהלר, עם הלפידים והאש, בחצר הבניין, ואחר כך ניכנס כולנו לסעודת ההבראה. כך גם נזרום יחד בסוף הערב לסצנת הסיום, מכל חדרים, כמעט יחד.
מפחדת כל כך מחולשה
על הטיול בהצגה הזאת אני יכולה לדווח רק באופן לא מסודר. היו פעמים שבהן התכוונתי ללכת אחרי אחת האלמות, אבל תעיתי ביער האורחים המתרוצצים, בתוכם גם נכים על קביים שדידו בעוז, כמו צליינים בדרכם אל האור.
את שלוש האלמות מיינתי לעצמי כך: הצעירה הסקסית עם האף המחודד והשיער השחור, הצעירה הבלונדינית (שמדברת אגב אנגלית ולא גרמנית ) שהיא שחקנית בעלת עוצמה שיכולה להחליף צורות: צעירה מאוד, מזדקנת, או לסבית בתלבושת עור. ואלמה השלישית, הבשלה, האדמונית, ששיחקה את הכפיל של אוטו ויינינגר במחזה של סובול "הלילה האחרון של אוטו ויינינגר" (שנקרא בארץ "נפש יהודי") כשהועלתה ב־ 89 ' בוינה.
אלמה עם פרנץ ורפל, בעלה השלישי
בערב הראשון מצאתי את עצמי באחת התמונות המרגשות של האירוע. הייתי בתוך חדר עם מיטת נערה, עריסת עץ קטנה עם דובונים ושיחים קמלים בתוך עציצים. אלמה השלישית, הבשלה, שיחקה את הבת של אלמה, אנה. אנה התוודתה בפני בעלה השלישי של אמה, פרנץ ורפל, ששמעה את קולות הלילה שבו שכב עם אמא שלה עד שהתינוק מרטין נפלט מהרחם של אלמה. "אתה באמת הענקת לי את החופש שלי כשהייתי בת 14 ", אומרת לו אנה בת ה־ 40 בערך, יושבת על המיטה כמו ילדה. היא מתכוונת לזה שבאותו לילה הבינה שמותר לה לא לאהוב את אמה ושקיימים מצבים בלתי אפשריים בעולם. אנה נזכרת: "ואז התעוררתי באמצע הלילה. שמעתי רעשים משונים וקולות יוצאים מחדר המיטות של אמא. לא הכרתי את קולה, הוא היה מחוספס, גרוני ופראי. חשבתי שהיא זועקת לעזרה, אבל משהו בקולה העביר לי מסר אחר. ואז זיהיתי את הקול שלך. הטנור הקטיפתי החם… ואז היא חזרה וקראה בשם שלך, 'הו פרנצל, זהו פשע, אתה רוצח פרנצל, הו אלוהים!…', ועוד דברי שירה כאלה. זה נמשך לנצח, ושוב ושוב, ובכל פעם שחשבתי שזה נגמר זה התחיל מחדש באנרגיה מחודשת…" (התרגום מהגרסה האנגלית, כאן ובכל מקום, הוא שלי – ש. פ).
אנה ממשיכה לספר איך נרדמה בסוף, עם אחותה הצעירה מאנון שנצמדה אליה, איך הוזעקה בבוקר על ידי המשרתת אל אמה המדממת, איך התרוצץ ורפל בהיסטריה והיא היתה זאת שהזעיקה רופא לבית בזמרינג, וגם הרגיעה את ורפל. "מרטין הקטן והמסכן, לא היה לו סיכוי, כמו שנדפק החוצה לעולם. הוא היה כזה תינוק מסכן… מייבב תמיד בקולו הזעיר, החלוש. כשמת עשרה חודשים אחר כך, היא אפילו לא
באה מברלין ללוויה שלו. היא כל כך פוחדת מחולשה".
ביציאה מהחדר, מעבר לשיחים היבשים, גיליתי ארון קבורה שקוף בצבע לבן ובתוכו בובת תינוק מעץ, בעלת מום, עם רגל קטועה. על הארון היה סרט לבן שעליו היה כתוב: "להתראות מרטין".
אוסקר קוקושקה, המאהב העוצמתי
וביום אחר, בשעה אחרת, כבר הייתי בתוך אוטובוס שחיכה בחוץ לנוסעים לפלשתינה. פרנץ ורפל ואלמה אכן ערכו גיחה לאזור ב־ 25 ' וב־ 29 ' בעקבות ההתעניינות של ורפל בחלוצים הארץ ישראלים. אלמה, שוב הבשלה האדמונית, נזפה וצעקה כל הדרך על פרנצל שלה, שנעלם לי פתאום, בזמן שעלו מהשיחים יללות תנים. ירדנו מהאוטובוס והיינו עדים לסצנה של גיחוך ועצב: חלוץ יהודי בשם פול, גבר בשנות העשרים לחייו, מחזר אחרי אלמה בת ה־ 50 כמעט, בלי להתכוון באמת. היא כבר לא אדם אלא אובייקט. אלמה מרגישה שהוא צוחק ממנה, הם עומדים זה מול זה במין בקתה ריקה, כל אחד מחזיק לפיד בידו, אלמה כמעט משתגעת בריק של עצמה: "תפסיק את זה, מטורף אחד, אני רוצה לצאת מהארץ המטורפת הזאת… עזוב אותי תינוק… אני רוצה למות, אני מגעילה את עצמי… אני לא רוצה להיות אישה… אני שונאת להיות אישה. אני מפלצת". אפשר להבין אותה. פול מסביר לה שבסך הכל קיווה להתאהב בה כדי למלא את תחושת הריק שיש לו בארץ, להלהיב את עצמו מחדש: "רציתי כל כך לבוא לארץ הזאת. אמרתי לעצמי: אם אתה מבצע מעשה חשוב כל כך, תהיה סוף סוף גבר. עם אידאלים גדולים, היסטוריה, מוסר. והנה אני, וזה לא קרה… אז כשראיתי אותך אמרתי לעצמי: אלמה! כן! תתאהב באלמה, זה ימלא אותך סוף סוף וימלא אותך במשהו".
הבובה בדמותה של אלמה שמככבת בסצנת הסיום של
האירוע. עוד רגע תהפוך לקורבן
ביום אחר, בשעה אחרת, ואולי באותו יום, נכחתי בחדר המבואה, עם בר המשקאות, כשלילי לייזר, הלסבית העשירה שהיתה מאוהבת באלמה וניסתה לפתות אותה, שאותה משחקת אלמה הבלונדינית המדברת אנגלית, מטיחה דברים בפני אלמה הקשישה, הבלונדינית הזוהרת, הדיווה. היא לועגת לאלמה ששפכה את המוח שלה לערימת זבל של כל עילוי מזדמן והפכה את הגוף שלה לבית שימוש, כלי קיבול לזרע של כל גאון מזוין. אלמה הקשישה מוחה, ומשמיעה את נאום הדון־ז'ואנית המסוגלת לאהוב כמה גברים יחד: "הלוואי שהיו לי אלף לבבות", היא אומרת, "לא, אני לא יכולה להקפיא את לבי מול אור בוהק של כוכב צעיר שמופיע ברקיע שלי". אלמה הדיווה, שהשפתון האדום נמרח על פניה, צועקת בהתרסה: "אני מלאה בזרע, אני מלאה בזרע. ואני גאה בכך. אני מלאה עד קצה הראש. המוח שלי צף בים של זרע. הוא ניגר מאוזני, מנחירי, זולג מכל החורים שלי… מה את רוצה, חייתי חיים מלאים!". אלמה יוצאת באקסטזה לחצר, ושם, על מין מזבח זכוכית מואר, היא צועקת שהיא גומרת, בקול תרועה. אני נזכרת בשיחה שהיתה לי עם ז'וזפינה פלט, אלמה האדמונית, לפני ההצגה, בחדר האיפור שלה: "כשאני מסתכלת על סובול, מין גורו מלא שלווה, אני אף פעם לא מאמינה שהוא כותב את הטקסטים האלה", אמרה לי. גם אני לא מאמינה.
אוסקר קוקושקה, "הנאהבים", 1913 . הרומן בין אלמה לקוקושקה עולה על הבד
באחד משלושת הימים, באחת השעות, ראיתי את קוקושקה משתולל מתשוקה, בבגדים כתומים־זהובים, קצת מוקיוניים, מנסה לפתות את אלמה על השולחן. "הו אלמה, כלבה מיוחמת מתוקה!". "לא, אל תיגע בי! אתה עובר לידי ואני נכנסת להריון". אלמה מספרת לו שהיא מתכוונת להפיל, קוקושקה יוצא מדעתו ומשליך כיסא.
פאולוס מנקר שמשחק את קוקושקה כאיש בתוך חומריו הטבעיים, משחק עם עצמו את משחק הסכנה. נדמה לי שהוא אף פעם לא בטוח אם לא יאבד שליטה. כשהוא מתרוצץ עם פמוט בוער, אני בורחת ליתר ביטחון. במנוסתי אני נקלעת לחדר מבעית ממול, חדר ריק. זהו החדר שבו שכב קוקושקה פצוע כשחזר מהחזית. על השולחן מונחת הקסדה שלו. על צלחת אמייל לבנה מונח צמר גפן טבול בדם. אמרו על קוקושקה ששמר במשך שנים את צמר הגפן עם דם ההפלה של תינוקו. מנקר שחזר את הדימום. והנה שוב בובת תינוק קטועת רגל, הילד שהופל עומד על כן, דומה לחלוטין לתינוק מרטין האומלל שעתיד להיוולד.
הבמאי פאולוס מנקר. חוגג בתפקיד קוקושקה
במסדרון שבו תלויות תמונות של אלמה והגברים שלה, וגם ציורי קוקושקה, אני נתפסת לתמונה שלה בזקנתה, עם ורפל, בפתח ביתם בבוורלי הילס: זוג שמן, מפוטם, נטול כל צל של חן, מין יאכנע קשת פנים נפולים ומין המפטי דמפטי עם כרס דמוית ביצה ענקית. אין זכר לתפארת הסקס אפיל, רק מין היצמדות נואשת של מזדקנים. "מה אתם רוצים מהבהמה הזאת!", צעק פעם ורפל כשאלמה טענה בפני ידידים שהיא לא מאמינה שמתרחשת השמדת יהודים באירופה.
מעוררת נוסטלגיה לתרבות מפוארת
וככה שוטטתי, קצת אחוזת דיבוק, במשך שלושה לילות בבית המרפא בזמרינג שאירח פעם את שועי וינה, ביניהם אריסטוק רטים ויהודים רבים, גם בני משפחת רוטשילד. ואחר כך אירח, באותה רמת אדיבות, את הצמרת הנאצית, ועכשיו הוא גווע, עד שבאה "אלמה" בימי הקיץ להזכיר ימים אחרים.
המחזאי יהושע סובול. מפתיע בטקסטים
בשעת הארוחה השמיעה תזמורת קטנה מהמרפסת בחדר האורחים את הניגון של השיר ביידיש "ביי מיר ביסטו שיין" (בשבילי את יפה) והשיר "עוד נשובה אל ניגון עתיק". שכני לשולחן האוכל היו רופא וינאי נשוא פנים ואשתו יפת התואר. הדוקטור פנה אלי ואמר: "תביני, זהו מסע צליינות אחרי מותה של אוסטריה־הונגריה. היה כאן כור היתוך של תרבויות, אנחנו חיים גם היום מהמורשת התרבותית של היהודים, מאהלר, ורפל, פרויד, שניצלר. זה מסע נוסטלגי אל תקופה שלא חזרה על עצמה".
מחול המוות או: המת הממית
אברהם ב.יהושע: מולכו; הספריה; הקיבוץ המאוחד; כתר; 1987; 360 עמ׳.
מחול מוות בחמישה חלקים. בראשיתו משמש מולכו בפני המוות ״עבד נרצע ונאמן״ — המוות מחייך אליו בעליונות מגרה. מולכו מאוהב: נטמע ביישותו של בן־ זוגו המוות. בן־זוגו המהפנט, מטריף החושים. הריקוד מגיע לסיומו והנה מולכו כבר "מפקח עליון". נפרד מן המוות. בחזרה אל ישותו העצמאית. נכון לאהבה בוגרת. לא היפנוט אלא זיקה מפוכחת: "מוכרחים ממש להתאהב,אחרת אין לזה תכלית… מוכרחים ממש להתאהב".
המחול נפתח עם מות אשתו של מולכו. מולכו מגלה את אהבתו למוות. הוא אינו יכול להיפרד מריחותיו ומראותיו. במהלך חמשת פרקי המחול יתעלס מולכו עם המוות. יימהל בו עד שיטול את תפקידו: הוא יזלול, ירצח ויפשפש באיברים פנימיים. הכל בדמיונותיו. כאילו היה הוא המוות ולא אחר. לבסוף. יהדוף מולכו את המוות מעליו, אך המוות לא יסוג עד שלא תגורש האשמה. שהרי האיחוד עם המוות הוא יליד רגש האשמה של מולכו כלפי אשתו.
״אנו יודעים, כי המתים הם שליטים רבי כוח; אולי נתפלא לשמוע, כי הם נחשבים לאוייבים״ — אומר פרויד בתת־ הפרק: "הטאבו של המתים" בתוך הפרק השלישי של "טוטם וטאבו". המת ממאיר, המת ממית. המתים האהובים מתגלגלים על־פי אמונת שבטים פרימיטיביים לדמונים. מקור הפחד מרוח המת. מסביר פרויד, באשמה שחשים הנשארים בחיים שאינה נובעת מהזנחת הטיפול במת, או בגרימת מותו, אלא במשאלה לא מודעת שהמת ימות. החי לא היה לגמרי בלתי מרוצה מן המוות, וכך נעשה שותפו הסמוי בעיני עצמו. החי מתענה עקב רגשותיו האמביוולנטיים, שאינם בהכרח, אומר פרויד, פסיכופאתולוגיים. איבה מסתתרת בלא־מודע, מאחורי אהבות ענוגות רבות. מול הצער המודע ניצב הסיפוק הלא־מודע. אהבה ועדינות בערבוביה.
בתהליך ארוך ילמד מולכו להבדיל בין אשמתו הלא־ריאלית, שרצח כביכול את אשתו ועל־כן הוא נרדף על־ידי הדמון שלה, לבין אשמתו הריאלית: שהיו בו רגשות דו-ערכיים המקננים בקשר אהבה זוגי. הוא יודה בכעסיו כלפיה, בסלידתו מביקורתיותה המוגזמת. הוא יבין גם כי אשתו רצתה לנטוש. וכי תהליך דעיכתה, ויתורה על החיים, החל מזמן, בילדותה. כ״שנשבר אמונה עד דק" בחיים. אם היתה בו אשמה, היא היתה בכך שלא עמד בפרץ המוות. שלא השיב מלחמה, כי לא הכיר את שורש רצונה של אשתו למות.
בסוף התהליך תתחלף האשמה המיסטית באשמה תבונית.
סתו: קסמי המוות
בסתו, בפרק הראשון, מזדהה מולכו עם המוות הקסום. "געגועים עמוקים שוטפים אותו אל החולה השוכבת. אפילו חסרת ההכרה״ (עמ' 26). מתגעגע אפילו אל המזרן שעליו גססה. הוא מריח את מותה מגופה של המטפלת שלה, וחושק בה בזכות כך. המטפלת היא אינקרנציה של מות אשתו: החלוק שהיא לובשת דומה בעיניו לחלוקה של אשתו. בימי גסיסת אשתו היה משיג לעצמו ריגוש כאשר עלה אל הקומה החמישית של בית החולים — קומת הגוססים: "נמשך להסתכל קצת בגוססים ובמכשירים שלידם, לבו הולם בחוזקה״ (עמ' 52). אך המשיכה, לעולם מהולה בחרדה בפני דמון המת: בבית היועצת המשפטית. אחריה יחזר את חיזורו הנלעג הראשון. חרד מולכו שמא מתלבטת רוח בעלה המת בין קירות חדר־האמבטיה. הוא חש את משא גוף אשתו נשען על מוחו: "והוא חש את משא הגוף, שאותו הרים ונשא בידיו כל־כך הרבה פעמים, נשען על מוחו״ (עמ׳ 72). מולכו חש את מות אשתו בתוכו. מותה שב לפרפר בתוכו: "כאילו שובל קטן מסופת ההוריקן שעברה בחדר הזה שב לפרפר בתוכו״ (עמ׳ 73). חום גופו עולה, הוא מחפש עקבות דם בצואתו. האמנם חדר דמון המתה אל גופו, להענישו? "גם אני הולך למות עוד מעט". הוא אומר לאמו (עמ׳ 62). רגש אשמה הולך ומוליד הזדהות עם המוות.
אשמתו של מולכו שכאילו הרג את אשתו, עולה בפעם הראשונה במפורש בסוף ביקור הניחומים של הרופא ואשתו בבית מולכו. הוא מתפתה לספר להם כיצד מנסים כבר לשדך לו מישהי, ואשת הרופא מסתכלת בו באי- אמון ״כאילו הרג את אשתו״ (עמ׳ 43). אך עוד קודם עולה במחשבת מולכו חשד, שהספיג את מחלותיו באשתו: "מדי פעם היה מגלה גידולים אצל עצמו… עד שהתגברה מחלתה ומחלותיו נספגו לתוכה" (עמ' 39). כאילו העמיס עליה מחלה שהוקצבה לשניים. ואפילו עוד קודם נדמה לו שהרופא הקובע את מות אשתו "מחשיד אותו במשהו" (עמ' 21). מולכו תופס עצמו כממית בפוטנציה. כשהוא מתבונן במחוזרת העתידית שלו, היועצת המשפטית, שואל מולכו את עצמו אם כבר מקננת בה מחלה, ואולי היתה רוצה בכלל למות בבית תחת חסותו, ובעזרת מומחיותו. הרצון לגולל מעליו את המוות מתעורר. אם ימית אותה, כפי שינסה כביכול בפרק הבא, יגולל את המוות אליה, ויפטר ממנו.
"מחול המוות", א. מונק. 1915
התהליך מוכר ממחזהו האחרון של א.ב. יהושע "חפצים". בני המשפחה במחזה המתרחש לאחר מות האב ממחלה ממארת, רדופי אשמה. רוח האב רודף אותם. בני הבית חשים שנתנו לאב ללכת מהר מדי, כי רצו לראותו נגאל מיסוריו. החפצים במחזה — תכולת משק הבית. ובעיקר כלי מטבח —שהאם מנסה להעמיס על הבן, הם פרוייקציה של אשמה,שהאם רוצה לגולל, ממנה – אל בניה. האם מנסה לגרש את החפצים מביתה, להשליך את דמון האב הנוקם החוצה. בדומה למולכו, גם הבן במחזה "חפצים", יש כי האב שהפך במותו למלאך המוות, עלול להמיתו. חום גופו עולה. נדמה לו שהחיים אוזלים מתוכו. גם הבת, רדופת האב־הדמון, מדמה לגלות את עקבותיו בבעלה. לפתע נראה לה הבעל זקן. כאילו התגלגלה בו גוויית האב. וכמו ב"מולכו", גם ב"חפצים״ – שהוא כעין תרגיל בדרך להשלמת "מולכו" – חרדת המת הממית מתהפכת אל דחפי רצח של בני המשפחה זה אל זה.
בפרק הסתו, עולים שני נושאים שילכו ויתעצמו בפרקים הבאים:
א. מסתבר כי אשתו של מולכו היתה ביקורתית וכעסנית. אי-נחת ללא הרף: כלפי העוזרת, כלפי המדינה, כלפי בעלה. חזתה שחורות בעניינים פוליטיים ונאנחה על המדינה כמו על גוסס (בני המשפחה היו מצטרפים אליה אך היא היתה הדברנית העיקרית ומובילת השיחה). בעיצומו של תהליך השחרור של מולכו מאשמתו הלא-ריאלית, תתברר הביקורתיות של אשתו כמין כרסום מבפנים, המבשר את הסרטן. זהו למעשה חלקה במותה. ב. מתבררת והולכת אבחנה בין אהבה בשרית לאהבה רוחנית. המובילה את היצר ואינה מובלת על־ידו. מולכו למד להכיר בזמן מחלת אשתו "אהבה רחומה, חיבה דקה, יחסים אנושיים מורכבים" (עמ׳ 33). המין נעשה לו "זיכרון עמום ורחוק", שכן אשתו סרבה לשכב איתו בזמן מחלתה. האבחנה בין יחסי בשר ורוח תתעצב באופן ברור על-ידי איזכור "אנה קרנינה", ספר שמולכו קורא בהמשכים לאורך הספר. טולסטוי מעמיד בספר את אהבת אנה — וורונסקי שמוצאה מן התשוקה וסופה בהרס, מול אהבת קיטי ולווין, הבונה, ההמשכית.
מולכו מנסה לשקם את הליבידו הרדום שלו על־ידי מגעים גופניים, שלעולם אינם יוצאים לפועל, עם נשים מזדמנות.
הרצון לאשה מצטייר כמשיכה דפוזית, לא ממוקדת ל״עיסה נקבית״ — כפי שמכנה מולכו את ארבעת החיילות שהוא מסיע במכוניתו. מולכו מנסה להשיב לעצמו "אמונה בתשוקה שאבדה", סופו שהוא מגלה בפרק האחרון של היצירה כי לא התעמלות אבר־המין תשיב לו את תחושות האיחוד עם העולם והזיקה לחיים שאבדו לו.
ואין לזנוח בפרק זה גם רגשות אחרים, מודעים, של מולכו: געגועיו לאשתו (למשל: כסאה הריק באולם הקונצרטים), הפחד מבדידות, הכעס על נטישה. הפרק הראשון, פרק הסתו, מציג גבר המזנק בבת־אחת אל תוך חירות חגיגית, קרנבלית, ילדותית משהו, של פורק־ כל-עול: "הוא פסע הלוך ושוב, במין חירות חדשה, יודע שמעתה אין הוא חייב בכלום" (עמ׳ 17). המוות שחרר אותו מן הדריכות לקראת, מצפייה לתכלית: "עדיין היה מחפש את תכלית היום.את סיבתו העמוקה. בתקופת המחלה… גם המוות היה תכלית" (עמ׳ 57). תחושת החירות הבלתי מוגבלת תתחלף בסוף הרומן ברציה שיש בה הגבלת חירות: רצון להתאהב. ההתאהבות ויצירת קשר זוגי מוגדרים בהמשך הרומן כהגבלת חירות מרצון, ושוב, בזכות איזכור אנה ווורונסקי הטולסטויאנים. הזוגיות מוגדרת על־ידי מדריכו לשעבר של מולכו בפרק הלפני אחרון, כמתיחות ללא הרפייה, כבחירה אינסופית בבן/בת הזוג.
בפרק הראשון מתנקזים רגשותיו הסותרים של מולכו אל "גוש סכור בתוכו". גוש הדמעות מסרב לפרוץ עד לפרק האחרון. רגש האשמה עדיין אינו מעובד. ובינתיים, "שמש אחרית הימים" בשמיים, בוקעת בנהרה שחורה (עמ׳ 61) — העולם מחזיר למולכו את עצמו.
חורף: מולכו, מר־מוות
בחורף גוברת אלימותו של מולכו. הוא נוטל את תפקיד המוות, המוות – אוייבו האהוב נטמע בו. מולכו, הנפגש עם היועצת המשפטית בברלין, מנסה להמית אותה כביכול, על־ידי התרופה שנהגה אשתו לקחת לשיכוך כאביה. היועצת נוקעת את רגלה ומולכו, ההולך לבית המרקחת, קונה משום מה אותה תרופה המוכרת לו מאשתו. היועצת שוקעת בתרדמה עמוקה. מולכו חש שמחה, אשמה ופחד במעורבב: "אבל בשמחתו נבזק יותר מקורטוב אשמה ופחד״ (עמ׳ 107), וגם "אימה מתוקה״ (עמ׳ 103) שמא הממו הכדורים את היועצת. מולכו מנסה להדוף את המוות ממנו אליה.
הסביבה משקפת למולכו את דחפי הרצח שלו. הפגיון בארגז הזכוכית בבית המלון, הרחוב המושלג, שוקק החיים שאליו מוזרם גז בצינורות (אסוציאציה הסטורית ברורה). אבל לשיא ההזדהות עם דחפי הנקרופיליה הנאציים מגיע מולכו בתספורת הצבאית הגרמנית, שהוא מניח לספר גרמני נוקשה, ליצור על ראשו.
הרצון להמית את היועצת, מונע על־ידי רגש אשמה (כלפי אשתו) אךגם ספוג ברגש אשמה. שוב נזכר מולכו בתחלואיו שנספגו במחלת אשתו – כאילו גדש בה את סאת מחלותיו. מולכו שוגה בדמיון שכבר המית את היועצת. משום כך הוא מופתע לגלותה בבית הקפה לאחר שהיתה שקועה בתרדמה ממושכת: "היא קמה לתחיה. קבע לעצמו בבירור, רוחו נופלת״ (עמ׳ 122). היועצת המשפטית (אינטלקטואלית כמו אשתו, לפי עדות מולכו, המזהה באופן לא מודע בין שתיהן) קוראת לבסוף את שדרי הרצח שלו כשהיא מאשימה אותו שרצה להמית אותה: ״אני מרגיש קצת אשם״, פולט מולכו (עמ׳ 110), והיועצת משיבה בחיוך מריר: ״רק קצת?״. וכן גם: ״רגשתי היום כאילו רצית להמית גם אותי״ (עמ' 126). ועוד היא אומרת, קוראת את רגשי אשמתו של מולכו, כי מולכו המית את אשתו: "ואתה פשוט המתת אותה לאט לאט״ (עמ' 126). דמו של מולכו קופא לרגע אך מייד הוא מתמלא "אושר חם וסמיך״ – מתרפק על קלקלתו. לא בלתי מרוצה מן המחשבה האומניפוטנטית שהיה, שיש, בכוחו להמית.
ועוד פרט מצטרף אל המידע על ביקורתיותה של אשתו: "אשה ישרה כזאת. הוסיף, כאילו… ביקורתית מאוד, גם כלפי עצמה… בדרך כלל… אבל לא מרוצה, אינטלקטואלית כזאת. קשה היה להשביע את רצונה", וגם רמז להסתלקותה הרוחנית מן החיים, כלומר לחלקה במות עצמה: "לא יכלה להגשים את עצמה, כלומר להיות מאושרת, גם לא רצתה להיות מאושרת… " (עמ' 126).
…
וכמו בפרק הקודם, הרגשות הגלויים: געגועים: "היכן את? חשב, באמת אבדת לעולמים? ומתי יצטרף גם הוא" (עמ' 108); כעס על עזיבה: "נתקף פתאום זעם כבוש על הבדידות ודיבר אליה: למה עזבת אותי… " (עמ׳ 118).
בפרק זה לוקח מולכו בטעות לברלין את הכרך השני של "אנה קרנינה", במקום הכרך הראשון. כי עדיין לא הגיעה העת לכרך השני. בכרך השני מגלה לווין את טעם החיים ומשמעות המוות כחוליה בשרשרת היקום. סוף היחיד אינו סוף העולם.
ועוד בפרק החורף: חלוקת האשמה בין בני הזוג, חלוקה שאין מולכו מודע לה עדיין כזכור, דרך האופרה "אורפיאוס ואורידיקה". להפתעת מולכו המבקר באופרה, מגלמת אשה את תפקיד אורפיאוס. כלומר: גבר שהוא גם אשה, מפיל(ה) את אורידיקה לשאול. לא רק הגבר – מולכו, אלא אשתו, הפילו את המתה לשאול. ומי יחלץ את אורידיקה – אשת מולכו ־ מן השאול, אם לא מולכו-אורפיאוס, כאשר יחזיר אותה בפרק האחרון לבית ילדותה בברלין. הוא יגאל אותה מן הפרוד ההרסני, המסרטן, מביתה, כאשר גרשו הגרמנים את משפחתה, השפילו אותה, וגרמו להתאבדות אביה. אכן, אם אורפיאוס הוא גם אשה, הרי שאשת מולכו היא זו המורידה אותו שאולה אל ארץ המוות והיא גם זו המחלצת אותו משם – בחזרה לחיים.
אביב: הקאניבל
אלימותו של מולכו, המגלם בתוכו את המוות, מתהווה אל תאווה קאניבלית. בביקורו במועצה הנידחת זרועה, פוגש מולכו בילדה הודית. הוא מתאווה בעצם לטרוף אותה. נשבה בקסם "הבשר השנהבי" (עמ׳ 150). תוקפת אותו "מחשבה חייתית, קדם־מינית כזאת שיכול היה לאכול אותה, ללעוס את בשרה" (עמ׳ 152). אחר־כך, בבית הקפה, נשקפת אליו התאווה הנקרופילית לטרוף את איבריה הפנימיים של הילדה. מולכו רואה איש אוכל תבשיל כהה. "מה זה?", הוא שואל כקוצר רוח, ונענה: "זה איברים פנימיים״ (עמ׳ 153). בתוך מקרר המזנון מגלה עינו של מולכו "חתיכת בשר נפולה עם סימנים סגלגלים של דם ישן". ארוחת הבשר מחלישה את מולכו. מושכת אותו לאדמה. מולכו – מוקד של מוות נמשך אל משכן המוות.
ועדיין געגוע לאשתו. אלא שהיחס בין הגעגוע לבין הספק, משתנה. הספק גובר. הגעגוע מהווה שובל לזיכרון לא נעים של קנטרנותה: "היא לא התרשמה מדבריו, ראתה בכך עוד סימן לחוסר האידיאולוגיה שלו, לתמימותו הספרדית המסוכנת שסופה באסון" (עמ' 166). ומייד במשפט הבא: "המחשבות עליה מסבות לו גם צער וגם געגוע". מולכו חש נרדף. אשתו שולטת בו מרחוק. כעסו עליה גובר. האיזון בין רגש האשמה לאשמה ממשית מופר: אשמתה של אשתו בנטישה הולכת ומתנהרת לו. "כאילו שהמוות שנפרד ממנו בסתו רץ לפניו אל קצה הגליל" (עמ' 148), חושב מולכו הנרדף, ובמקום אחר: "הנה אני אפילו פה, הנה לאן התגלגלתי בשבילך". אומר מולכו. כעסה של אשתו מהתל בו מרחוק והוא חש נזוף על שבניגוד להרגליה של אשתו, הוא מתארח בבתי זרים. "ובכן, שוב המתים נותנים לו פקודות", חושב מולכו כשהוא מטייל כאילו על־פי פקודתה, בעיירה. אשתו תמיד ״הרגישה את מחשבותיו, את מצב רוחו״ (עמ' 174) מרחוק. הניעה אותו, ועדיין מניעה, ב״שלט־רחוק", כדבריו.
מולכו מבחין בטרקטור בזרועה הזנוחה ומבקר (כך אנו נרמזים באופן לא מפורש) את הפסימיות של אשתו. בעיניה הכל בארץ מתפורר, והנה, עיניו הרואות: טרקטור מתחיל אפילו כאן משהו חדש. נופי זריעה באביב מזכירים למולכו כי במקומות כאלה היתה אשתו משתתקת סוף־סוף. "הביקורתיות הנוקבת נאלמת דום״ (עמ' 165).
עכשיו, כשמשתחרר כעסו של מולכו על אשתו, בא מולכו במגע עם חלקו הריאלי באשמת מותה. אולי "עזר לה למות כשרצתה. מהר מדי השלים בלבו עם המוות הזה, לא האמין בסיכוי מהרגע הראשון" (עמ' 154) אבל, לא, הוא לא המית אותה. מולכו דוחה את האפשרות, כי "נבזות וטרוף לדבר כך" (עמ׳ 154). מולכו רואה את אשתו כפי שהיתה: סופר־אגו זועף תדיר. אשה שהעכירה את מבטו על הארץ. שלא אהבה טבע. שניבאה שחורות. אולי הסכים למותה כדי להסיר צעיף עכור מעל־פני המציאות. הכעס גובר, הכרת אשמתו הריאלית במותה של אשתו, משחררת את קריאת המרד המתריסה כלפי דמון המתה: "מה את רוצה, מה פתאום המתתי אותך? " (עמ׳ 174).
קיץ: העובד הטורף
מולכו הטורף מבקש גם להיטרף: לעמוד על מהות המוות מבפנים, להיות מוות בתוך רחמה של יערה — השידוך החדש שלו. יערה שהפילה ולדות רבים. מולכו רוצה לחדור אל רחמה המדמם של יערה, למות בתוכה כעובר ("הוא צנח למיטה… והתכרבל כעובר גמיש״, עמ' 235). לחקור את איבריה הפנימיים: "הרחם הזה, שסבל ושתת דם, האם הוא עוד קיים או שמא הוצא בסוף… בעוד כמה זמן אולי אראה הכל במו עיני" (עמ' 214). שוב הוא מתאווה אל תבשיל "תבשיל האיברים הפנימיים, (עמ' 214). שאכל ב"זרועה".
הרצון לחדור אל מוקד המוות, אל הצטלבות המוות והחיים בתוך הרחם, מהול ברצון הקודם להמית את יערה כדי להדוף מעליו את המוות. ("האם מוסרים לו אותה, לרפא אותה או להמית אותה?", עמ' 210). שואל עצמו מולכו. מבוהל מהחדירה אל הרחם ההרוס, המדמם. כשיערה כמעט ומחליקה, חולפת בו מחשבה: ״אדרבא שתתחלק״ (עמ' 231). אבל הממית פוחד כמובן להיות מומת שהרי הוא יודע את אשמתו: מולכו חושש שיערה תרעיל אותו בסיגריותיה, או תפריע לו לישון בשנים שנותרו לו. בקיץ נסחף מולכו לראשונה ברצון להתלונן על שבע שנות המוות של אשתו. הנאשם הופך מאשים אגרסיבי, נחוש, יותר ויותר. "ולפתע נסחף ברצון להתלונן מעט. אלו היו כמעט שבע שנים נוראות" (עמ' 198).
בקיץ מוגדרת הזוגיות כאקט של חירות, של הכרעת רצון. מולכו עומד לסיים קריאת חלק ראשון של "אנה קרנינה" ומתכונן לשני. אורי, בעלה של יערה, מכין אותו לכך שאנה תתאבד לבסוף. מולכו נבהל ומתעניין לדעת, אם אנה תתאבד משום שוורונסקי יעזוב אותה. אורי. השכטריסט הקירקגורי, מסביר לו: "לא, חלילה, הוא לא עוזב אותה, היא פשוט מאבדת את תחושת החירות שלה, בעלה לא נותן לה גט, כך שהיא מוכרחה לחיות עם וורונסקי בלי נישואים, וזה כבר לא קשר של בחירה כמו מקודם, אלא הכרח, ואצל אשה עצמאית ומיוחדת כזאת זה מעורר מייד תחושת מלכודת" (עמ' 204). מולכו מנענע בראשו אף שאינו מבין את הרעיון. הוא עוד יבין בבלי דעת, והראייה, שיחליט לבסוף להתאהב ולמצוא בת־זוג. הזוגיות ב"מולכו" היא קשר של סיכון, אפשרות שלעולם אינה נעשית ממשות, בחירה אינסופית להישאר בקשר, לא לעזוב.
בקיץ מגדיר מולכו את תפיסת המוות שלו כהיפוכה של הגישה האקזיסטנציאליסטית של אורי, מדריכו לשעבר. המוות אינו אמיתי לגבי אורי, מדווחת אשתו־יערה, למולכו. המוות בשבילו הוא חלק מן החיים, אולי האפשרות הקיצונית של החיים, המטרה אליה אצים חייו. (יערה אינה משתמשת במונחים היידגרים אלה, אך הם עולים מדבריה). מולכו לועג לכך שאורי אינו מאמין במוות: "באיזה מובן לא מאמין? גיחך מולכו בכאב, האם המוות שואל אותו בכלל אם הוא מאמין בו או לא?״ (עמ׳ 221). בתוך ריקוד המוות של מולכו המוות הוא מוחשי, בשרי, טורף, עליון. כמו בתפיסה הימי־בינימית של הריקוד – DANSE MACABRE. זוהי מהותו המיוחדת של מולכו המאפשרת לו לנצח את המוות. נכון, לפעמים הוא נראה פקידון קטנוני העוסק בזוטות, בספירת מלאי של רווחים והפסדים, אך הוא ניחן בבריאות ארצית, ביכולת להפוך את החול לקודש. לשיר את שירת האדמה. החיים בעיניו אינם יעוד או דרך המובילה אל משמעות מעבר להם, מעבר לנגלה. "האם עצם החיים אינם עוד, אמר, פשוט לעבור אותם, לא להיכשל, ולא למות באמצע, להחזיק מעמד" (עמ' 221).
ה"חירות הריקה", זו שחש מולכו בקומו מן השבעה, מתמלאת חמימות (עמ' 255), מולכו עומד להשתחרר מן המוות על־ידי כך שיחליט להפעיל את חירותו באהבה, למלא את הריק. התהליך יסתיים בסתו.
סתו: העובר הנולד מן המוות
ושוב סתו. מולכו סרק את רוב אלימותו וגם מזהה את חלקו וחלקה של אשתו במוות. לומד להודות ביחס הדו־ערכי אל אשתו, אהובתו. העובר שביקש להידמם בתוך רחמה של יערה, ממית ומומת בה, יהפוך בפרק המסיים לעובר הנולד מן המוות, עובר החוזר אל המקור, בנסיעה הנוספת לברלין, עם נינה. אותה עולה מרוסיה המבקשת לחזור למולדתה, למקורה. הוא ישן ״בתנוחה עוברית״ (עמ' 312), "עובר־מת. דבור לרחם חזק וגורלי" (עמ׳ 313). מולכו גומר לקרוא את החלק הראשון של "אנה קרנינה" ופותח בחלק השני. זה החלק שבו ידבר טולסטוי מפי לווין על המוצא מחיים "שאין עמהם ידיעה מאין, על מה ולמה הם, ומה הם". בפרק השמיני מברר לעצמו לווין שהחיים אינם רק "התפוררות, יסורים, מיתה ונשיה לעד". מולכו, יש להודות, מאוכזב מן הפרק השמיני של החלק השני. הוא נדמה לו סרח־עודף. מולכו תוהה מה מנע את המחבר לסיים בפשטות במות הגיבורה. ובכל זאת, מולכו ממשיך לקרוא. מולכו — איש ארצי, לא אינטלקטואל, מתחבר באמצעות טולסטוי, באופן לא־מודע אל מה שמתחולל בלאו הכי בתודעתו הלא־יודעת. גופו מוביל אותו אל הלקח הטולסטויאני: כוח ההתחיות שבאהבה, זו שאינה רק תשוקה הנפרדת מזיקה אל היישות האחרת, הממוקדת בעצמה.
על בשרו לומד מולכו את השקפת טולסטוי כי באהבה מתחברת נפש היחיד עם הנפש העולמית. רק כשיתאהב מחדש, ישיב מולכו את אשתו אל חיי־עולם.
הגוש הסכור מן הפרק הראשון, עומד לפרוץ החוצה. "הרי לא בכיתי די על מות אשתי", אומר מולכו (עמ' 273). הוא מצפה לכך שנינה תפרוץ בבכי: "לו היתה בוכה עכשיו, הייתי אולי מצטרף אליה" (עמ' 273). נינה תבכה לבסוף.
כן, נכון, אשתו השרישה בו מנהגים (מקלחות תכופות), חשדה בו בעניייני נקיונות (עמ' 280), אבל להתקלח, מגלה מולכו (עמ׳ 310), יהיה אקט של נאמנות. פולחן הרגל לזיכרה. הוא בוחר בו. הכעס מתרכך: ״קצת פחדתי ממך״ (עמ' 328). זיקה מתעדנת. מתחילה הרגנרציה. צומחים לו שדיים קטנים (עמ' 282), אם כי מתוך שומן כמובן.
מולכו מחזיר את נינה לברלין משום שלא התאקלמה בארץ. באמצעות נינה וגם דרך הגדרת הזוגיות כאקט של בחירה, חודרת ליצירה השקפתו של א.ב. יהושע על זיקה למולדת. לא ביקורתיות. מבטלת, מזלזלת, מבכה, כמו זו של אשת מולכו. לא רדיפה אובססיבית של יושבי המולדת את מולדתם. כרדיפת אשת מולכו את בעלה. לא תובענות המולדת אל יושביה. המולדת לא חייבת דבר. אין לה תביעות. היא אינה משמיעה קריאות ממעמקים מסתוריים. מולדתה של נינה היא אותו מקום שבו היא חשה כבמולדת. רוסיה. המקום שבו יש לה אהוב כביכול, המקום בו נמצאת אהבתה: "יש לה שם כנראה אהוב, הסביר, אהוב שאי אפשר להוציאו משם". מולדת היא בחירה ולא זיקה תלותית. ממש כמו קשר זוגי, כמוגדר ב"מולכו". בברלין המזרחית, בחזרה למקור, בוכה נינה את בכיו. "החרבתי את הרגש בקירבי״ (עמ׳ 324), מודה מולכו, כאילו בכה בעצמו.
בברלין הולך מולכו אל הבית בו נולדה אשתו, ושם התאבד אביה. אל שורשי הסרטן שהוא פרישה מן החיים שבגדו בה מזמן: המעלית דומה בעיניו לתא סרטני (עמ׳ 332). הוא מחזיר את אשתו למקורה, אל הבית שהתעקשה לא לראות יותר לעולם, שם נשבר אמונה עד דק. ילדה המתהלכת לפניו ברחוב מזכירה את אשתו. לא, מולכו לא המית את אשתו, הסרטן החל שם. אבל הוא אשם בכך שהשלים עם המוות יחד איתה, שלא היה נקי מכעסים כלפיה. מולכו מוכן להקרע מאשתו: "כאן אני מוכרח להיעצר, אמר. הרי עשיתי מעבר ליכולתי, טיפלתי בה במסירות־נפש עד מותה, ואם לאחר מותה היא עדיין מושכת אותי אחריה, אני חייב עכשיו לשמור על עצמי״ (עמ׳ 326).
״תחרה נרקמת בין שמיים וארץ״ (עמ׳ 329). גשר בין המיסטי והממשי. בין הדמיוני לארצי. הגישה המיסטית קבעה שהמית אותה. התפיסה הממשית היא שלא כך. התחרה היא הצמיחה מן הקמילה, אותה אחדות טולסטויאנית בין אדם ליקום. נכון, לווין מגיעה למסקנה כי האמונה באלוהים מחלצת אדם מחיי "כרס", חיים שמתחת לסרעפת, חסרי משמעות. אלוהים של א.ב. יהושע במקרה זה הוא האהבה – כהיפוכה של תפיסה בשרנית של מין. תרגולת המין של מולכו בשנת מות אשתו היתה מתה. "מוכרחים ממש להתאהב".
חזרה לארץ, החותנת, אם אשתו, זו שלאורך הספר דרש את הסתלקותה, כאילו גזלה את חיי אשתו וניזונה מהם, גוססת. מולכו, שהתמודד עם המוות, שרקד עם בשרו, שהיה המוות בעצמו, כבר אינו פוחד מן המוות. כיוון שזיהה את אשמתו הריאלית. פגו כעסים. לא יהופנט עוד מקסמיו. "הוא עצמו עלה בדרגה, לא עוד עבדו הנרצע והנאמן, אלא מפקח עליון" (עמ׳ 342). המתה שוב לא תמית את מולכו.
ריקוד המוות תם, נפתח ריקוד החיים. ומוטב לא להיזכר בציורו של אדוארד מונק "ריקוד החיים" כדי לא לאבד תקווה.
שרית פוקס
התפרסם ב-"עיתון 77", גיליון 87, אפריל 1987
אנטי גיבור מלחמה – ראיון עם אורי אברהמי
אורי אברהמי שיחק אותה גיבור גדול ב-1973, כשנשרף בטנק והצליח איכשהו לזחול ממנו; כשחזר מהמלחמה וסירב במשך עשרות שנים לקבל טיפול פסיכולוגי או קצבת נכות מצה"ל; כשביסס קריירה מפוארת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה שנבנתה כולה על הדחקה וטשטוש, על סמים ועל אלכוהול | רק בשנים האחרונות, בעקבות מות אשתו, שורה של דיכאונות ומאניה אחת (שנוצלה היטב), הוא סוף סוף מטפל בעצמו | יצא מזה בנאדם, ויצא מזה מחזה
צילום: יוסי אלוני
יושב ﬠל כיסא בסלון הבית שלו, רגליים ﬠל שרפרף, פורט ﬠל יוקללי, כלי נגינה מהוואי: “אל תיגﬠו לי בנשמה/ גם אם היא שבורה…׳׳. אורי אברהמי, שחקן טרגי־קומי נפלא ﬠד אחרונת ﬠצמותיו, מציג בפניי את מופﬠ
היחיד שלו "ציפרלקס 20 מ"ג“. אני הצופה היחידה בסלון חסר גיל של בוהמיין שלא אוגר קישוטים ואינו משפץ בכל ﬠשר שנים. הידיים של אברהמי ארוכות, דקות, ובמבט מקרוב מטולאות. ב־1973, אחרי המלחמה, השתילו לו ﬠור מהישבן ﬠל הידיים, שנשרפו כשהטנק שלו הפך לאבוקה ברמת הגולן. אברהמי
נזרק החוצה. מישש את הראש שלו ולא מצא את שﬠרו הארוך, ראה ﬠצם לבנה ללא בשר, חושך השתרר בתוך ﬠיניו. כל הטנקים להוציא אחד הושמדו.
אירוﬠ היחיד שאברהמי כתב, הלחין, ביים ומבצﬠ (בתיאטרון תמונﬠ) "בא מנהמת לבי", הוא אומר לי, ﬠל אף שבשום מקום בהופﬠה לא נאמר במפורש שאברהמי הפך לפגוﬠ קרב נפשי ﬠל בסיס יומיומי. הנה, בינתיים הצלחתי לא להגיד פוסט טראומה.
קלאוסטרופוביה בשירותים
אברהמי ממשיך לשיר ולהצחיק אותי בדיכאונות ובאסונות שלו, ואני מנסה לדמיין את הנשמה השבורה מהשיר שלו. אולי היא דקה ואצילית כמו הידיים המטולאות שלו. ולמי הוא פונה בבקשה שלא ייגﬠ לו בנשמה, לרופאי הנפש? לחברים קרובים? לבני אדם? נדמה לי שלכולם, אבל הכוונה היא לימים שבהם היה בלתי נגיﬠ. ﬠכשיו מתחוללים בו שינויים והוא מזמין לגﬠת. בשנים האחרונות, ובﬠיקר אחרי מות אשתו המחזאית, סמדר אברהמי, מסרטן, ﬠובד אברהמי ﬠל חזרה למﬠגל האמון. אפשר להגיד שמטפלים במרכז לבריאות הנפש ברמת חן ניסו להאהיב ﬠליו בני אדם, ﬠל אף שהם פגומים. אברהמי אומר לי שהיה מיזנתרופ, שונא אדם, מאז המלחמה, אבל אחרי שמונה שﬠות שיחה ושלוש פגישות, תיקן את ﬠצמו:
"הייתי מנותק, מנוכר, היה פיצול בין הﬠולם הפנימי והחיצוני. חייתי בשני ﬠולמות מקביי לים ולא יכולתי לחבר אותם לאחד".
תחושת פיצול כזאת מתוארת בספרים הﬠוסקים בנפגﬠי קרב ובטראומות אחרות. אלה שניתקו ﬠצמם מהאסון בזמן שקרה, שהפכו את ﬠצמם לצופים מן הצד כדי להישרד נפשית, ﬠלולים היו להישאר בﬠמדת זרים המביטים בﬠולם ובבני אדם ולא מסוגלים להרגיש כמותם.
כשאברהמי החלים פחות או יותר מהכוויות, לאחר סדרת ניתוחים ומשחות פלא, נשלח לבית הבראה. שם הבחינו שאינו ישן בלילות, צוﬠק בשנתו, מתבודד, וקראו לפיסיכולוגית. אברהמי האמין אז שרק הוא יﬠזור לﬠצמו. חלק מזה נבﬠ מחינוך בבית הוריו הסוציאליסטים מבולגריה. אצלם, לחשוף כאב אישי נחשב לא תרבותי. אברהמי סירב גם לקבל קצבת נכה צה"ל ﬠד לפני שנים אחדות.
רק בתחילת שנות האלפיים, כמﬠט 30 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הבין שגלי הדף מאז ממשיכים לזﬠוﬠ אותו. הוא הצליח דווקא לגלם תפקידים יפים בתיאטרון, בקולנוﬠ ובטלוויזיה, בﬠיקר ﬠד תחילת שנות ה-90: תפקידים גדולים בחאן, ואחר כך תפקידים ראשיים ב"נומה ﬠמק" וב׳׳אחד משלנו", ותפקידים מרשימים ב"אדם הוא אדם", ב"בונקר" וב"סנג'ר"; פינה קבועה ב"זהו זה" וﬠוד וﬠוד. מי שרוצה לראות אותו, היום, בתפקיד נפלא של בﬠל אחז זה שהחמיץ את חייו אך לא את האור הפנימי שבו, שיילך ל׳׳השחף" בהבימה. אבל לאט לאט הבין אברהמי שאפילו התחום הזה הולך ונפגﬠ ואצלו. שתייה וחשיש הפסיקו להרגיﬠ אותו ולגונן ﬠליו, הגוף הותש. את מסﬠ התאמת התרופות שנוﬠדו להחליף את הסמים והשתייה הוא מתאר ב"ציפרלקס 20 מ"ג." כמו שליצנים יודﬠים לתאר כישלון. אחרי הצחוק נשאר טﬠם מר. כדור אחד מנﬠ ממנו להשתין. כרור אחר ﬠורר קלאוסטרופוביה בשירותים.
כמﬠט במקביל לצאת סרטה הדוקומנטירי של בתו, ﬠירית אברהמי, “השחקנים נגד הקהל׳', יוצא אברהמי במופﬠ שלו, וזה לא מקרי כנראה. אולי יש תיאום בין ההשתחררות מהטראומה המשפחתית של אמא מתה ואבא לא מתפקד. "אבא טיפל באמא ﬠד הרגﬠ האחרון. אותנו, את יונתן אחי ואותי – הרחיקו", אומרת ﬠידית, שמצטרפת לפגישה השלישית. "אתרי שאמא מתה, אבא נשאר לבד, לא היה
מי שיטפל בו. אז הבנתי כמה היא טיפלה בו. הם היו נורא ביחד. לא היו צריכים אף אחד. לפﬠמים הטלפון היה מצלצל ואף אחד לא היה מרים את השפופרת". אחרי מות סמדר, התמוטט אברהמי לסדרת דיכאונות מצמיתים.
ﬠירית אברהמי זכתה ליחסי ציבור נאים לסרט שלה, כי היא צﬠירה וגם כי הﬠיתונות אהבה לﬠסוק בסרט כבסיפור נוסטלגי: היה היו בשנות ה־70 של המאה הקודמת, שחקני החאן הירושלמי ואברהמי בתוכם, צﬠירים מרדנים וחדורי אידאלים, מדכאים את האגו השחקני ונמהלים באנסנבל. ביניהם: ששון גבאי, ספי ריבלין, ﬠליזה רוזן, אהרון אלמוג, ואחרים שקצת נמוגו. ואיך התפזרו, וחלקם התפוגגו.
סיפורו האישי של אברהמי, השבר שלו, מחובר לסרט המרתק קצת כמו איבר זר. כי הסיבה לכל מה שקרה לאברהמי קשורה לקבוצה אחרת בכלל, זו של פגוﬠי הקרבות בארץ.
בגיל 60, הוא מוכר במשרד הביטחון כפוסט טראומטי ("יפה שלא שאלו אותי, 'איפה היית 30 שנה?"). אברהמי משחזר ﬠל הבמה את הכוחות שהיו לו, ואנחנו, הצופים, חיוניים לתהליך ההחלמה שלו.
ﬠירית אברהמי מגיﬠה לפגישה השלישית והאחרונה מפזזת בבריאות נפשית, כך זה נראה לפחות, ונושאת שקיות ﬠם מתנות לבן התינוק שלה. אברהמי אומר: "לא רציתי ילדים בכלל. סמדר מאוד רצתה, ולא ראיתי לﬠצמי זכות למנוﬠ את זה ממנה. לא ידﬠתי אם אני בנוי לﬠניין של הורות, אבל מרגﬠ שהם באו אהבתי
אותם יותר מכל דבר אחר".
מערבון גרוע
אברהמי הילד, שגדל בקריית חיים ובחיפה, היה ילד ליצני ותזזיתי. "כספית" היה הכינוי שלו. דיכאון וחרדה היו זרים לו. אבל הוא היה ביישן ושנא להביט במראה ולפגוש את הפנים שלו, שכמעט לא דומים לפנים אחרים בהמון, עם המוזרות המוקיונית והכיעור היפה. הוא שייך לדור שהיו בו אנטי גיבורים כמוהו, שמחרבנים על מוסכמות הלבוש, על הממסד, כולל העיתונות, ונגעלים ממצליחנים ומהפעלולים שלהם.
צילום: יוסי אלוני
ספר לי את סיפור המלחמה שלך. נתחיל מהמלחמה הצבאית ב־ 1973.
"אני מגויס בבוקר היום השני למלחמה, סמל ראשון, מפקד טנק, מילואימניק בשריון. אני מגיע למחסני חירום ליד ראש פינה להצטייד, ושם מתחילה בעצם הפאדיחה. הכול שם בחוסר ארגון. הטנק חצי תקין, חסרים פגזים באיכות ובכמות, לא היו פגזי שריון בארסנל של הטנק. וזה לא קשור לבעיה מודיעינית. מחסנים אמורים להיות ערוכים למצבים כאלה. לא היה סרבל חסין אש בשבילי ובשביל האחרים. לא היו נעליים, נשארתי עם כפכפים. לא היה
לי נשק אישי. ככה יצאתי למלחמה. קיבלתי צוות של אנשים שמעולם לא עבדתי איתם. אבל אני התחלתי עם הבדיחות שלי, וחבר טוב שלי צעק 'אידיוט, זאת מלחמה, אתה לא מבין?'".
בלגן זה חומר טוב לליצנים.
"בטח. לא חשבתי לאן זה יגיע שאין לי סרבל, זה הצחיק אותי".
מתי הבנת?
"כשאנחנו נוסעים על הכביש צפונה ואני רואה מכוניות צבאיות, טנדרים, קומנדקרים, זורמים בכיוון ההפוך, מהקרב, בחזרה, עם אורות דולקים. כל מי ששרת בקרבי יודע: הם מובילים גוויות או פצועים. אני קולט שאני הולך לגיהינום. ככל שאני מתקרב למקום האמיתי, אני מבין שאין ממי לקבל פקודות
בקשר, אני לבדי, עם הצוות של הטנק שעליו אני אחראי. פתאום הייתי הילד שצריך לסתום חור בסכר. לבד".
ואתה עוד מספר בדיחות?
"אני מוצא איך לצחוק, איך להיות ציני".
זוכר בדיחה?
"לא. זוכר בדיחות של אחרי זה: 'למה אצל שריונאים מקפידים על גומי מהודק בקרסוליים? כדי שהאפר לא יתפזר'".
נחשבת למפקד אמיץ?
"הדימוי החיצוני שלי היה כזה. מכיוון שאני פחדן נוראי, הייתי צריך להפוך את זה. לרדת לירדן בזמן מארבים, באמצע הלילה, ולמלא מימייה במי הירדן. אז האמנתי עוד לשקר של עצמי. אולי ככה זה אצל כל האמיצים".
ואז אתה הולך למלחמת שריון בשריון.
"אנחנו מתקדמים מזרחה, נוסעים תוך מגע עם אויב, יורים ויורים עליך, ואני מתחיל לראות טנקים שרופים מסביב, ובקשר בליל צעקות ופקודות. בעיקרון מפקד טנק עומד בצריח לפי מורשת – ' 67 פלג גוף עליון בחוץ. ככל שאתה גבר הגוף שלך יוצא יותר החוצה".
ואתה?
"מותניים ומעלה חשוף".
ואתה היית גבר, עאלק.
"העאלק הזה חשוב מאוד. בשלב מסוים אנחנו נכנסים למארב שריון סורי, ותוך דקות קולטים שהם גולשים אלינו מההרים ויורים. טנקים מתחילים להידלק כמו אבוקות מסביב. ואז אני מגיע לאיזה מצב שיש מולי, ממש כמו שאנחנו יושבים אחד מול השנייה, איזה טנק סורי, זאת אומרת, אני רואה אותו בעין,
ואני קולט שאני יורד מתל ומהווה מטרה בו לטת. אני חשוף לגמרי בפניו. אז אני אומר
לנהג הטנק שאינו רואה מה קורה 'סע אחורה'. הוא מנסה, אבל אין רוורס. זה קשור למצב הטנקים. הטנק לא היה שמיש. מה נשאר לי? לירות עליו. אז אני נותן פקודה לירות. עכשיו, אני יורה את מה שהיה לנו, ומה שהיה זה סוג של פגז שנועד לירות על מבנים, לא על מתכת. את הפגזים שאותם היינו הכי צריכים לא היו לנו בכלל. ובכל זאת אני יורה עליו את זה, וזה פוגע בטנק ולא עושה לא כלום. נדבק עליו ומתפוצץ חיצונית ולא מגרד אותו אפילו. ואז הוא מתפנה מירי למטרה אחרת, וכמו בסרטים: מתחיל לסובב את הלוע אליי, נעצר, מולי, אני רואה את חור הקנה…".
איזו אימה!
"שאי אפשר לתאר. והכול קורה נורא מהר, או כך לפחות נדמה לך, והוא מוציא פגז ואתה רואה את זה יוצא מאצלו ותוך שנייה זה אצלך, חודר שריון חודר, תזזזזזזזז ומבעיר את הטנק. אני מוצא את עצמי בתוך להביור של אש שיוצא החוצה, ואני לא יכול להגיד לך אם אני עף או קופץ, הגוף עושה דברים בלי שאתה בכלל נותן לו פקודות, ואני מוצא את עצמי למטה על אדמה, ואני זוחל לתוך שוחה או משהו".
ואתה לא בוער?
"לא, אבל אני מתחיל להבין שנשרפתי. אתה עוד לא מרגיש כלום, העצבים עדיין לא משדרים, אבל אני נוגע בראש ומרגיש שאין לי שיער – והיה לי שיער ארוך, הייתי תלמיד בית צבי, תחילת שנה ג' – ואז אני רואה את העצם הזאת בלי עור, ואני קולט שאני שרוף בידיים, ועוד לא מרגישים כלום. ותוך כדי זה נסגרות לי העיניים ואני לא יכול לפתוח אותן, פותח לשנייה והן נעצמות. בדיעבד התברר שהריסים שנשרפו נכנסו פנימה ולא יכול־ תי לפקוח עיניים. אבל אני, מבחינתי, ידעתי שאני מתעוור, ודיווחתי לעצמי: שחקן כבר לא תהיה, גם עיוור וגם שרוף. הלכה הקריירה. אין ברירה, אהיה במאי. ואני מודע לאפשרות שהטנק יתפוצץ בכל רגע, ואני לא רואה כלום, ולא שומעים עברית, רק ערבית".
מה קרה לאחרים בטנק?
"בשלב ההוא לא ידעתי, אבל במשך הזמן גיליתי שהתותחן נשאר בחיים, ובחור אחד, שאספתי בקרב, אחרי שהטנק שלו נשרף, או־ בחן כהלום קרב, ולפי השיטה של אז, נשלח בחזרה לקרב, ומת. בתוך זה יש שלב שאני אומר לעצמי 'אני חייב לחזור לטנק, אולי אפשר להציל', אבל אני לא כל כך מצליח לעשות את זה. לא יכולתי להביא את עצמי להתקדם לשם. או, אם נניח הייתי רואה את הטנק בוער, הייתי צריך לטפס ולהוציא. סליחה, המיתוסים האלה…".
סליחה?
"וה'סליחה' הזה לא עובר לך כל כך מהר. משהו בך נשאר מאשים, אתה ממשיך כל החיים לטחון בראש ומגיע למסקנה שההוא לא יכול היה להישאר חי לפי הזווית של קנה התותח הסורי, וההוא בטח נשרף חי… את יכולה להגיד שזה שלא חזרתי לטנק זה… אבל זה גם ביטוי אנושי. לא יודע, אני לא בא להצדיק
את עצמי. אני לא מאמין שרוב בני האדם היו חוזרים. במצב שהייתי בו, אולי רק סופרמנים. אשמה, אמר לי אחד הפסיכולוגים שראיתי, אשמת השורד, אי אפשר שלא תהיה לך".
אנחנו עדיין בגולן, איפה אתה עכשיו?
"אני שומע קולות בערבית ונזכר בשבו יים בסוריה, ונדמה לי שאני מתמלא באנרגיה, אבל אז אני נשכב על האדמה. 'אני גמרתי. בואו לקחת אותי'. ואף אחד לא בא. התחלתי לחלץ את עצמי בזחילה, בעיוורון, מזגזג בין פגזים, ככה ארבע שעות, עד שהגעתי לטנק הישראלי האחרון שנתקע שם כי התקלקל וחוליה טכנית תיקנה אותו, וכשהתחיל לנסוע, נתלינו עליו, אני ואחרים, מבחוץ".
יכולת להיתלות מבחינה פיזית?
"עדיין יכולתי, זה מדהים. אתה עוד לא… ואני רואה את כל הצבא נסוג, תמונות של מצרים שברחו במבצע סיני והשאירו נעליים עולות בי, הנה, עכשיו זה אנחנו, לא הם, ואני מגיע לתחנת האיסוף, ואני לא יכול לפתוח עיניים ולהזיז ידיים. מחברים אותי למורפין, הכול שרוף, החובש מזריק לי ברגל, ואני מבקש שיזריק עוד אחת כי אני לא יכול. ואני מתחיל לשיר לעצמי, והכול טוב ונעים, ואני מיטלטל בקומנדקר במנוסה עם עוד פצועים, ואז מגיע הליקופטר ומאשפזים אותי ברמב"ם".
האמביציה היא השטן
אברהמי ואשתו סמדר ז"ל.
"פחות משנה אחרי אמא, גם אין אבא"
צילום: מתוך הסרט "השחקנים נגד הקהל"
בארץ אהבתי השקד פורח, אבל המון לוחמים נשרפו בה. המילה תופת משומשת מדי, ואני פורשת מכל ניסיון תיאור של ייסורי אדם שעלה בלהבות ונותר חי. אחד הסימנים הראשונים לנפש שנחבלה הופיע כבר בבית חולים, ואני לא מתכוונת לסיוטי לילה עם תמונה חוזרת של מגדלים בעיר זרה שמתקרבים לאברהמי ועומדים לסגור עליו. גם אלה וגם מראות מהמלחמה הופיעו בלילה. הכוונה היא לאי אמון מוחלט במה שאומרים לו. "זה היה אובדן אמונה בכול. לא מאמין להם כשהם אומרים שאהיה בסדר, שאצא מזה. לא מאמין שאיראה בסדר, כי אם היו רוצים שאראה את עצמי, למה מכסים מראות בעיתונים? הם
משקרים. בכלל לא האמנתי שמדינת ישראל יצאה מזה. אומרים לי 'תצפה בטלוויזיה ותראה', ואני אומר 'אפשר לסדר בטלוויזיה שקרים'. חודשים לקח לי להאמין שמדינת ישראל שרדה. לפסיכולוגית בבית ההבראה הוא אומר "תאמיני לי, הראש שלי לא בשיווי משקל, אבל אני יודע בוודאות שרק אני יכול להוציא את עצמי מהמצב הזה. אם נתחיל להיכנס לזה, זה רק יהיה יותר גרוע".
אבל לא הוצאת את עצמך מהמצב הזה.
"קודם כול לא יכולתי לישון בלילות. הייתי ער. ואם ישנתי קצת, השינה הייתה שטחית. אבל בהתחלה היה בכל זאת מין היי גדול: 'היי, ניצלת!'. חזרתי לבית צבי. תפקדתי כביכול, תוך התקפי חרדה ודיכאון, נדנדות של היי ודאון. אבל אם להיות כן, שתיתי קוניאק כמו חמור ועישנתי כמו חמור. זה היה הכלי שלי להתמודד. זה מיסך, וזה נתן אנרגיה. יכולתי לחשוב מה שאני רוצה, ולא את מה שלא רציתי לחשוב. זה החזיק עד תחילת שנות האלפיים בערך".
עידית, בתך, אומרת בסרט שהפכת לשחקן של תפקידים קטנים.
"היא ניסחה את זה ככה בהתחלה, אבל אני תיקנתי אותה, כי זה נכון אולי לגבי 15 השנים האחרונות בתיאטרון. ביקשתי שתדייק והיא הוסיפה, שאחרי שורה של הצלחות בתיאטראות גדולים אבא לא מצליח לשחזר את ההצלחה של ימי החאן, והוא הפך לשחקן של תפקידים קטנים שאפשר להסתדר בלעדיהם או להחליף אותם ברגע. לא היה קל לשמוע את זה מהבת שלך, אבל כמו שזה מנוסח עכשיו זה נכון".
האמביציה של אברהמי, אפשר לשער, דוכ אה קודם כול בתיאטרון החאן הירושלמי. "להגיד 'אמביציה' בתקופה ההיא היה כמו להגיד 'שטן'", הוא אומר. תפיסת העולם הזאת דבקה באברהמי, כי התאימה לו, וממילא לא היו לו כוחות. "בתיאטרון הייתי אדם ללא דרישות. אף פעם לא התקשרתי לבמאי או למנהל תי אטרון כדי לשאול אם יש תפקיד בשבילי. דברים קרו מעצמם, לא מעבר לזה, כי יש נקודה שאם לא תדחף זה לא יקרה. בתוך התיאטרון
יש כל כך הרבה אנשים בעלי רצונות סותרים, שאם אתה לא מפעיל וקטור משמעותי ומציג את עצמך זה לא יקרה".
תמיד היית נטול וקטור?
"אני חושב שהשתייה והסמים עשו אותי יותר פסיבי. כשזה הופך לדרך חיים, הג'וינט הבא מדאיג אותך יותר מכל דבר אחר. ועם השנים, הגוף לא עמד במשא השתייה והסמים. זה דיכא נמרצות ואסרטיביות. במשך שנים האמנתי בחוסר הערך של ההישגיות, אבל היום אני רואה דברים קצת אחרת. אז – איב־
דתי רצון, איבדתי אנרגיה, ויכול להיות שזה בא לידי ביטוי על הבמה. אולי זה הפך אותי לשחקן פחות מעניין".
אין אמא, אין אבא
בתחילת העשור השפיעה עליו סמדר אשתו לפנות סוף סוף לטיפול, והוא התחיל לקחת כדורים. אברהמי אומר לי שנדמה לו שאשתו רצתה להכין אותו לתקופה שבה לא תהיה איתו. כלומר, היה לה גוש בשד, והיא לא הלכה להיבדק במשך שנים. אברהמי ניסה לשכנע ולא הצליח. "אדם אחר היה גורר אותה לרופא בשערות", הוא אומר, אבל הוא האמין גם בכיבוד רצון הזולת. נדמה לאברהמי שסמדר גם ויתרה על החיים, והוא חושב שהוא יודע למה, אבל הוא לא יגיד דבר נוסף בנושא. ואגב, דברים שאנשים אומרים לעצמם בדיעבד, אינם חייבים להיות אמת.
אחרי מות אשתו חווה אברהמי תקופה מאנית אחת, פרץ יצירתיות ותחושת עוצמה (ואז כתב את המילים והמוזיקה למופע שלו ) ושני דיכאונות קשים. הוא הסתגר בחדר, לא רצה דבר, לא לראות איש. "ואם חברים חדרו לבית", הוא אומר, "יצאתי אליהם ומיד חזרתי למיטה. היו לי דפיקות לב, רעידות, פחדתי מכל דבר. אימה. מישהו במדרגות – ואני פוחד. יוצא עם הכלב ופוחד שאותקף, שאתעלף, בקושי עומד על הרגליים. הילדים שלי נטרפו ואני נטרפתי מהיטרפותם – פחות משנה אחרי אמא, ואין אבא".
עידית ויונתן הם גם האחראים, לפי אברהמי, ליציאה המחודשת לכיבוש הכוחות שלו. הפריצה הגדולה קרתה במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. "אתה לומד להיות בחזרה יצור חברתי. כשאתה יושב בקבוצות לא דורשים ממך להשתתף, אבל לאט לאט אתה רואה את האחרים מדברים ומחלחל בך הרצון להשתתף גם. אתה מבין ששתיקתך לא תביא לכלום. אתה מתחיל לקחת חלק ורואה שלא נפלו השמים. להפך, מגיעה איזו הקלה ואתה קולט שזה הדבר שעוזר לך, להתערבב שוב עם האנושי. אחר כך אתה מסוגל ורוצה לעשות את זה בחוץ וגם נורא נהנה מזה".
בן 60 , אתה מתכוון להציל את מה שנותר מחיי הבמה שלך?
"תמיד האמנתי ששחקן מתחיל להיות בעל מקצוע אחרי גיל 50 . בשביל להיות שחקן יותר טוב אתה צריך תולדות חיים, ואני מאמין שעכשיו אני שחקן הרבה יותר טוב והרבה יותר קרוב לעצמי. על הבמה אני הכי קרוב לעצמי, אבל אני רוצה לעשות במסגרת התיאטרון רק את מה שאני רוצה ובלי פשרות. לעולם לא אתייחס למשחק כאל עבודה שגרתית".
הצלחה! מיזנתרופ מתראיין תוך הבעת אמון במראיינת. סוציאליזציה מחודשת.
"אני יכול להתייחס ביתר הבנה לאדם, ביותר אמון. אולי אנשים רוצים לשמוע דבר זה או אחר, אז למה שלא אשמיע להם? זה בסדר לי לא להסתיר דברים, לא מעצמי, לא מאנשים אחרים. זה יותר פשוט".
פורסם במעריב תרבות, 7.5.2010
אני אריה בירו
לפני חודשיים התוודה תא"ל (מיל') אריה בירו, כי רצח שבויים במבצע סיני * היתה תדהמה * שרית פוקס ניסתה לפצח את חידת האיש, שאושוויץ והמיתלה היו שתי תחנות משמעותיות בתולדות חייו * נפש יהודי * ראיון
הוא איש מלחמה, אבל עכשיו רואים אותו הרבה על המרפסת. "כל הזמן אוכל וישן, ישן ואוכל", אומרת אשתו חיה. אי-שם במקום סודי בתוך הבית מונח האקדח שלו. "אקדח בגודל תותח", אומר חתנו קובי, שיושב איתו עכשיו על המרפסת. מסביב למרפסת עצים ששתל: מנגו, שסק, אבוקדו, פקאן, וושינגטוניה. הבית שופץ רק כשיצא לפנסיה לפני 15 שנים. דירת חדר שרכש בשנות החמישים הוגדלה לשבעה חדרים. אולי עכשיו זהו בית החלומות שעליו חלמה אשתו, שכמעט לא ראתה את איש המלחמה ב-35 שנות השירות הצבאי שלו. היא מתפללת, ככה היא אומרת לו, שיחזור לצבא: "אדם שחי בחוץ לא יודע מה זה בית".
הוא עושה הרבה קניות, ותמיד מביא יותר ממה שצריך. "זה נשאר לי מאושוויץ. כל החיים אני ממשיך לרצות, כמו שם, כיכר לחם ורובה". מפעם לפעם הוא לוקח את כל המשפחה, 5 נכדות ונכדים, המכונה בפיו כנופיה, לאכול המבורגר: "אנחנו הולכים ככה, סבא ברווז עם כל הברווזים". הנכד שלו, שעולה לכיתה ו', נפגע כשאומרים על סבא שלו רוצח, אז סבא לקח אותו לרחוב שיראה איך טופחים לו על הכתף ואומרים – כל הכבוד. הנכד הזה חולם אגב להיות שק"מיסט.
תמונה ביתית עם אריה בירו, חייל שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא הישרדות. פעם אמר לאשתו, שאם יצטרך לבחור בינה לבין טנק, יחליף אותה בטנק. חיה אשתו אומרת שלא ליקקה דבש: "את החגים עשה במחיצת החיילים שלו. את הבנות ילדתי עם הנהגים. לא פעם הוא נעלם לי ואני חיפשתי אותו בבתי-חולים. אין בית-חולים שהוא לא היה. כשצנח במבצע קדש מאחורי הקווים, הוא שלח לי צוואה עם צ'קים, כי הייתי בחודש השמיני. הוא כתב: 'אם תלדי בן, תקראי לו סער, כי אביו צנח בסערה. אם זו בת, תחליטי בעצמך'. היה שם גם מכתב לבן שיוולד: 'כשתגיע לקרוא את המכתב הזה, אמא שלך בטח תהיה נשואה. אל תכעס, היא לא יכלה לשבת לבד עם 2 ילדים'. הוא נורא רצה בן, אבל נולדו לנו ארבע בנות".
כשבירו הכיר את חיה בבית קולנוע בתל-נוף, היא היתה מאורסת למישהו אחר, אבל בירו החליט וביצע. "השורה התחתונה: היא פה עכשיו".
במלחמת ששת הימים העיפו לו שלושה כדורים את הלשון והלסת. הלשון שלו עשויה עכשיו מפיסת רגל. "טליק, שבא לבקר אותי, אמר: 'ברו השם שחטפת בפרצוף, וסגרו לך את הפה'". קשרו לו את הפה בסיכת ביטחון עד שפינו אותו. מאז הפציעה הוא נעשה פחות ברור למי שלא רגיל אליו. לפעמים נדמה לו, שהוא אומר רק בלו בלו בלו. הפה מתייבש לו כשהוא מדבר הרבה. הדיאלוג עם העולם מאומץ.
יש לו רק 28 אחוז ריאות, רסיס בחזה, כדור תחת עצם הבריח, כדור מתחת לברך ועוד מיני פגיעות ברגליים, בבטן, בידיים, מעל ללב.
כשהוא יושב על המרפסת, יש לו הרבה זמן למחשבות, אבל העיקר לא משתנה: "ברוב הדברים שעשיתי לא הייתי מחדש, הייתי עושה אותו דבר רק יותר סופיסטיקייטד. היום אני יודע לבלום כעס ותגובות חריפות. גם את גסות הרוח שלי. גם היו אני גס, רק פחות". הוא השתחרר בדרגת תת-אלוף ומרגיש שהזיק לעצמו: "אם היה לי פה יותר מרוסן והייתי יודע ללקק לממונים עלי, הייתי מסיים כאלוף. לי היה, לי יש, פה קטלני".
החיים שלו התגלגלו מאושוויץ לישראל, "בלי ציונות ובלי בלבולי ביצים". בעצם רצה לנסוע לאמריקה.
קשה לו להיעלב ממי שמכנה אותו בשם קצין פרוסי. הוא מחבב את הנוקשות של עצמו.
קובי החתן יוצא במיוחד למרפסת כדי להציג בפני את צדדיו הרכים של בירו. את יחסו לחיילים משכבות נחשלות שהביא אותו ליזום את פרוייקט שיקום חיילי מכ"ם. אבל מהר מאוד נסחף החתן לסיפורים על נוקשותו של בירו שמקסימה אותו. חודש לפני שהתחתן עם בתו של בירו, איים החותן, שהיה גם מפקדו במרחב שלמה, (שארם א-שייח') שיכניס אותו לכלא ל-35 יום.
אל תפחד מהמוות
אני יוצאת בעקבות בירו למסע מילדות בטרנסילבניה עד לימי המרפסת בשכונת נווה-עמל הצנועה בהרצליה. איש של חמלה ואכזריות, גסות רוח ואירוניה דקה, פגיע ופוגע, שובר נורמות וסוגד לכוח.
מה הקשר בין אושוויץ למיתלה? האם יש קשר?
"אז מה את רוצה"?
– להציץ לתוך נשמתך.
"בתנאי שיש לי".
בירו מגחך. זה הפער שבין תדמיתו לבין דמותו האמיתית שמשעשע אותו.
– אבל חוש תיאטרלי יש לך כנראה.
"בכלל לא. אני מציג גרוע, אני יותר מדי ריאלי".
– אתה מרגיש שגרמו לך להגיד את הדברים על השבויים, או שהיית בשל לכך?
"הייתי בשל, אבל אם החומר לא היה משוחרר, לא הייתי מדבר.
– אז מה בכל זאת הביא אותך לפוצץ את העניין?
"מאז 56', אחת לכמה שנים, אנשים מגיעים אלי, כי שולחים אותם: לכו לבירו, הוא בטח יודע. וזה כבר נהפך לי למועקה כזאת, שנמאס לי מזה. כשעושים קוואץ' פעם אחת על פרונקל ומפוצצים אותו, הוא מפסיק לכאוב".
– בוא נתחיל את המסע לאחור. היכן נולדת?
"בטרנסילבניה, אזור שהוא לעתים רומני ולעתים הונגרי. בתוך תוכי הייתי הונגרי. סבא שלי היה במלחמת העולם הראשונה רס"ר בגדודי פרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי. אני חושב שמאוד הושפעתי ממנו. השיחות שלנו התנהלו בחורף, שלג, קר בחוץ. בחדר שלו היה תנור והיתה לו כורסה כזאת, כמו של ארצ'י. הייתי יושב על שרפרף ליד הרגליים שלו. הוא היה מספר לי סיפורי מלחמה של חיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה".
– איך ראית אותו כילד?
"סבא הגיבור. רחב ומשופם, איש מאוד מופנם. ומה שאני זוכר, שזה מאוד מצא חן בעיני, כל סיפור מסיפוריו הסתיים במשפט קבוע: 'ונכד, תזכור. ראיתי הרבה אנשים מתים במלחמה ולא ראיתי אחד שמת פעמיים'. זה התרגום הכי מדוייק שאני יכול לתת לך".
– ומה הבנת מן המשפט הזה?
"הייתי בן חמש או שש, והבנתי דבר מאוד פשוט: אל תפחד מהמוות, הוא בלתי נמנע. יותר מפעם אחת הרי הוא לא יבוא. ובמלחמה, מתים. את יודעת, בכנות, המוות אף פעם לא הפחיד אותי. אני חושב שחלק גדול של החיסון נתן לי סבא. הוא ניהל בית-מסחר לבירה. בקיץ הייתי קם לפנות בוקר, ואחרי שהעגלונים גמרו להעמיס את החביות היינו מתיישבים לאכול. זה היה קצת סיוט, כי הייתי צריך לשתות בירה לארוחת בוקר. העגלונים היו מביאים. טעימות, הם היו קוראים לזה, דברים שהרב הראשי אולי אכל במחתרת, חזיר. אני מודה שהבשר הזה עד היום אני אוהב אותו מאוד מאוד, על לחם טרי, כל מיני נקניקים, בשרים.
– ספר על בית הוריך.
"הורי התגרשו כשהייתי בן שנתיים. לאבא היתה חברת ביטוח, אבל אז כבר היו הורי גרושים. סבא, זה שסיפר סיפורים, נשאר לתמוך באמא, למרות שהיה אבא של אבא. הם עשו הכל כדי לא לערב אותי בכל הפרשה. רק מאוחר יותר, כנער, הבנתי, שהגורם העיקרי לפירוק החבילה היה אבא. עול הפרנסה נפל על אמא, וכשאמא נאלצה למכור את התכשיט האחרון שלה, הם נפרדו. הייתי רואה את אבא פעם בחודש. הוא עבר לעיר אחרת. אמא ניהלה קונדיטוריה גדולה, בקושי ראיתי אותה. אחותה גידלה אותי. קראתי לה נני. היום היא גרה לא רחוק מפה. בת 86. אני מטפל בה".
– ואבא?
"אבא התחתן עוד פעם, ומהנישואים השניים שלו היה לי חצי אח, שהנאצים הרגו כשהיה בן ארבע. אני אהבתי אותו. ילד עירני, ממזר, חכם. ב-40'-41', בגיל בית-ספר, אני כבר עברתי לגור בעיקר של אבא, בחלק ההונגרי. למדתי מסגרות ואינסטלציה. אמא נשארה בעיר הולדתי, אראד, בחלק הרומני. זה הציל את חייה. הרומנים, כמה שהיו ממזרים, שמרו על היהודים שלהם כמה שאפשר".
– איזה ילד היית?
"היתה לנו כנופיה ברחוב שלנו, רחוב דמטר, היינו הולכים ליער, צדים ציפורים ודגים בנהר. הולכים לקולנוע. היינו נעלמים לעשר שעות, וכל השכונה הייתה מחפשת אחרינו".
– מה היה משותף לך עם הילדים האלה, הם היו יהודים?
"אני, עם היהודים שהכרתי לא היה לי שום משותף. היה לי יותר משותף עם הגויים. עם ילד גוי הרגשתי יותר טוב מאשר עם כל הפיאות האלה. שנאתי את היהודים. הם היו מטונפים, מסריחים. סמרטוטים. אני הלכתי מכות, טיפסתי על עצים, צדתי ציפורי שיר, עשינו כלובים ומכרנו אותן. לפעמים הייתי מוכר דגים, ובכסף הייתי הולך למכולת וקונה קילו סוכר, קצת קפה, קצת קמח".
– היה חסר לכם?
"שפע בבית לא היה אחרי הפרידה. היו חורפים שהיה לי חור בסוליה והשלג היה נכנס ומרטיב את הגרביים. בהתחלה היה אוכל, אך לא בשפע. אח"כ ב-39'-38', כשהתחילה המלחמה, לא פעם הלכתי לישון רעב".
– לא נראית ילד יהודי טיפוסי?
"לא, בכלל לא. הייתי ילד חזק שלא בורח מקטטות. אבי אילץ אותי מגיל שש ללמוד איגרוף. פעם באתי הביתה בוכה, כי הילדים חבטו בי ואבא אמר: 'אני לוקח אותך לללמוד איגרוף ומשלם את ההוצאות. אבל אם עוד פעם תבוא בוכה, תחטוף מכות ממני. תשבור להם את העצמות ואני אשלם להם את הפיצויים'. ביקרתי במכון הספורט ובשניים-שלושה השיעורים הראשונים כבר למדתי להיות זהיר ושקול, כי עד אז התנפלתי כמו חמור והייתי חוטף פליקים. המשכתי ללמוד פעמיים בשבוע. המורה היה גוי בעל-עגלה, שפיתח בי זריזות, אומץ, שיקול מהיר וניצול הזדמנויות. בקבוצת הגיל והמשקל שלי הייתי פייבוריט. בניגוד לילדים יהודים אחרים, לא ראיתי עצמי אדווקאט, רופא, מהנדס. למדתי ענף מתכת, מכניקה עדינה, מסגרות, רתכות. אולי זה פועל יוצא שלמדתי פורמלית רק חמש וחצי שנים, ארבע עממי ושנה וחצי בתיכון, ואז נכנס חוק הנומרוס-קלאוזוס והעיפו אותי".
פעם החליט אביו של אריה, בטרנסילבניה קראו לו אלכס, לעשות מבנו יהודי. שלח אותו ללמוד והתפלא שקוראים הפוך. בהפסקה ניגש אליו ילד בן גילו, 11, ופנה אליו ביידיש. בירו ביקש ממנו שידבר אליו בלשון בני אדם. הילד תקע אצבע לתוך החזה שלו וקרא: "הנה, גוי". בירו החטיף לו סטירת לחי שהפילה אותו על השולחן, ואחר כך חבט בכל החבורה שבאה להגן על הילד. רב החדר צילצל לאבא של בירו. קח את הבן שלך מפה, אמר, הוא הורג את הילדים.
– ומתי הרגשתם שאסון מתקרב?
"לא הייתי מודע לזה. אף יהודי לא קלט, כי אצל היהודים זו תכונה בולטת: האסון יקרה לכולם חוץ ממני. המצב התחיל להחמיר, היו הגבלות על חופש העיסוק, היה קיצוב של נקודות, אבא כבר היה מגוייס, נשארתי עם חצי האח והסבא והסבתא. דוד רחוק סידר לי עבודה בתחנת רכבת-משא. הייתי ילד חזק. הייתי פורק לרמפה קרון, או שניים, של גזעים להסקה. קיבלתי מעט כסף, אבל גם חתיכות עצים לבית וככר לחם גדולה. וזה היה הכי חשוב. בסוף 43' הקימו מרכזים יהודיים בבית-חרושת לא פעיל ללבנים. הז'נדרמריה הובילה אותנו לשם".
– איך הייתם שם?
"זה היה מין מחנה ריכוז עם ועד קהילה. נתנו לנו קצת כסף לקצת מצרכי מזון, לחם, חלב. חיינו איכשהו, בצפיפות, על שמיכות מהבית, חודש-חודשיים".
– ולא הבנתם מה מתרחש?
"אני לא הבנתי כלום".
– למה אתה מתרגז?
"כי אני לא אוהב להיות חכם בדיעבד. לא ידענו ולא רצינו לנחש. ואז יום אחד לקחו אותנו לתחנת הרכבת, ואחרי חמישה ימים מצאתי את עצמי באושוויץ. היה לי מעיל אפור ארוך עם שני כיסים גדולים, והם היו מלאים ביסקוויטים. כל הדרך הייתי מאכיל את אחי. כל פעם ביסקוויט. היינו כולנו, סבא וסבתא, באותו קרון. הגענו לביקרנאו, לאושוויץ. יותר לא ראיתי אותם. הייתי נער צעיר ובריא, ועל פי הקטגוריה של מנגלה, אני הייתי צריך ללכת לעבודה. ראיתי איך מפרידים בגסות את ההולכים למוות, ראיתי ארובות עשן. הריח. ידעתי שמשהו טוב לא יכול לקרות. שיבצו אותנו במחנה צוענים. הצוענים התייחסו אלינו הרבה יותר גרוע מהגרמנים: מכות, התעללויות, גניבת אוכל. היינו מאות בתוך בלוק ארוך, מיטות בשלוש קומות. כל בוקר הוציאו את המתים וזהו".
– מה עובר לאדם בראש במצב כזה?
"לשרוד. לעבור את היום. עכשיו אני לבד, אני צריך לדאוג לעצמי, כי חוץ ממני אין אף אחד. כשהתשחררתי, שקלתי 37 ק"ג. כשנכנסתי הייתי 60. היה לי טיפוס, דלקת ריאות וקרום החזה פעמיים. בביה"ח באושוויץ היה למזלי רופא בן עירי שטיפל בי. הוא עשה מה שיכול, שאב לי את המים משתי הריאות, זה כאב לי אבל זה הציל את חיי.
תפוח אדמה גדול
"עבדתי במחצבת האבן. הייתה לי שם תקופת אור של חודשיים. נתנו אותי כשוליה למייסטר, מסגר גרמני. לא אשכח אותו לעולם. הוא החזיק אותי בחיים. הוא היה בן אדם. ביום הראשון שבאתי, זה היה מבנה ענק, ששם היו צריכים לעשות את כל האינסטלציות של מים, גז, קיטור, למפעל "איגה פרגן בונה", המפעל שיצר את הכרום מהפחם של שלזיה. גומי, בנזין, ואפילו מרגרינה. כשהביאו אותי אליו, הוא היה כבן חמישים, ראיתי על שולחן העבודה מלחציים עם שתי מגירות. דבר ראשון שהוא אמר זה: תעביר את הכלים מהמגירה הזאת למגירה השניה ואת המגירה שרוקנת תנקה טוב. אמרו לי לעשות, עשיתי. הגיעה שעת הצהריים, הם היו מביאים את ארוחת הצהריים שלהם מהמחנה במזוודת עץ קטנה כזאת, עם מכסה שנפתח, ובפנים מפית לבנה, צחורה. היתה לו ככר לחם, גוש בשר חזיר ענקי מעושן עם עצם והרבה מאוד תפוחי עץ גדולים יפים. הוא היה מתיישב על השולחן, מעל המגירה שרוקנתי, פותח את המגירה קצת. הוא היה מוציא את הלחם, מסתכל עליו ומתחיל לקלל את האופה ששוב שרף אותו. מוריד את קליפת הלחם, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר, הלחם נהדר. והקליפה, עבה כזאת – למגירה. חצי בצל זורק למגירה. ואז הוא הגיע לתפוחים, לוקח, מנגב במפית ומקלף. אבל מוריד קליפה בעובי של האצבע שלי, חצי תפוח. כל זה נכנס לתוך המגירה. גומר מהר לאכול, יורד מהשולחן בקפיצה ואומר: נו, אלכס, טופח לעצמו על הבטן, אני צריך קצת לטייל, תעשה פה נקי. ואז אלכס היה מתחיל לאכול. יום יום הסיפור הזה היה חוזר.
"בבוקר אני הייתי בא מהמחנה, ולפעמים מצב הרוח שלי היה מצ'וקמק. הוא היה מסתכל עלי: נו, תחייך. היה לו שעון כיס 'שפהאוזן', אני לא אשכח, עם מיכסה. והיה לנו פטיש קיטור עם עוצמת מכה – 20 טון. עם זה הוא היה עובד. הוא שם את השעון על הסדן, לוחץ לחיצה אחת, מוריד חצי סדן, לוחץ עוד לחיצה, עוד לחיצה ועוד לחיצה, ואז הוא אומר לי: לך תביא את השעון. השעון היה לחוץ, אבל שריטה הוא לא קיבל. זו היתה אמנות, השעון לא זז ולא נפגע. תמיד צחקתי, והוא עשה לי את זה עשרות פעמים כדי לשפר לי את המצב רוח.
"בשתיים או שלוש היו מחלקים להם את העיתון, 'פולקשע אורבכטה' – משמר העם. הוא היה מתיישב על השולחן, מקריא בקול רם, ואומר לי בשקט: אל תאמין, זה שקר, זה לא נכון. מה פתאום נצחונות, מה פתאום? הרוסים דפקו אותם. תחזיק מעמד, כי לא רחוק היום שתהיה חופשי. והוא אמר עוד משהו שלא אשכח לעולם: 'אתה עכשיו פה, תלמד מקצוע אצלי. המלחמה אוטוטו תיגמר, אל תמות. תהיה לכם מדינה, פלסטינה, ותצטרכו בעלי מקצוע. תלמד'. ממנו, מהגרמני, למדתי ציונות בפעם ראשונה בחיים שלי.
"הייתי פעמיים מאז בהמבורג וחיפשתי אותו. לא ידעתי איך קוראים לו. אני קראתי לו הר מייסטר. הצבא הגרמני ניסה לעזור לי בכל כוחו. ולא מצאתי גם את מפקד הבלוק, אסיר פוליטי גרמני שעשה לי את ההפתעה הגדולה של חיי. הוא היה סוציאליסט, אדום. אדם גבוה, יפה. היינו בבלוק איזה 300-400 איש. היינו חוזרים אחרי העבודה ומקבלים ארוחת ערב. בקיץ היו מחלקים את זה מחוץ לצריף, בחורף – בפנים.
"את האוכל, שתביני, היו מביאים בקונטיינרים של חמישים ליטר. יקה זה יקה. המרק, באופן טבעי, למעלה היה דליל מאוד, באמצע יותר סמיך, ולמטה – סמיך מאוד. למפקד הבלוק היה לוח ועליו היו רשומים כל המספרים שלנו. הוא חילק את הלוח לשלושה חלקים. אחת לשלושה ימים, פעם יצא לך לקבל את המרק הסמיך, פעם את הבינוני ופעם את הדליל. מאחר שהאוכל היה הדבר הכי חשוב, כל אחד ידע באיזה יום מה הוא צריך לקבל והיכן לעמוד.
"ביום מסויים היה התור שלי לקבל מרק דליל, בקבוצה הראשונה. היתה לי מין קערה כזאת עם מים, בחוץ אדום ובפנים אפור. היה אחד שמקריא את המספרים. מקריאים את המספר שלי: 10865. אני ניגש לנקודת החלוקה והוא עומד עם מקל דק, שם לי יד על הכתף ודוחף אותי הצידה. כשדוחפים מישהו החוצה במחנה ריכוז יש לזה רק משמעות אחת. הולכים לשרוף לך את התחת. חבל לבזבז על זה מנת מרק. מקריאים את המספרים, המקום הולך ומתרוקן, נשאר מרק סמיך, הוא מניח את המקל שלו, מחייך אלי, לוקח את המצקת: 'בוא הנה, 10865'! לוקח ממני את הקערה ואני מקבל מנה גדולה של מרק סמיך. ואני רואה שהוא מכניס את התרווד עוד פעם, ובפעם השניה, נתפס שם תפוח אדמה, כזה גדול, שלם. הוא מכניס לי גם את זה לתוך הכלי שמלא עד גדותיו ואומר לי בגרמנית: אתה לא זוכר? היום הארבעה בדצמבר, היום יום ההולדת שלך. אני מאחל לך שבשנה הבאה תהיה אדם חופשי עם המשפחה שלך. סיפרתי את זה מאות פעמים, בכל פעם זה תופס אותי בגרון. אני לא תפסתי שם מה קורה לי".
אריה בירו בוכה. עורף עבה רועד.
שיראו את המספר
"והיה לי עוד סיפור. אמי ומשפחתה באים מכפר ליד העיר שבה נולדתי. ליד ביתם גרה אז משפחה גרמנית, נידרמאייר. הבן הקטן שלהם היה מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. הם נשארו בקשר אחרי שמשפחת אמי עברה משם, וכל שנה בקיץ היינו הולכים לנידרמאיירים. וכל השנים אני שיחקתי עם פפי, הבן הקטן. היינו חברים בלב ובנפש. היינו הולכים לשחות, לצוד, לדוג. כשהחלה תקופת הנאציזם, הקשר נותק. הוא נעלם. במחנה שעבדנו בו היתה חלוקה לאזורים. לכל אזור היה אחראי אס.אס. שהיה לו ביתן קטן מעץ עם תנור. שם היה יושב עם הכלב שלו, ויוצא לעשות סיורים.
"יום אחד סיפרו שאיש האס.אס. שלנו התחלף ואיזה אס.אס. צעיר חדש הגיע, עם דוברמן. עבדתי אז בבטון-קומנדו 101. אנחנו עובדים, זה היה לפני הצהריים, ואני רואה שה-אס.אס. החדש מתקרב אלינו. לפי התקנה, עברתי לדום, הורדתי את הכובע. אני מסתכל: פפי. לא אמרתי מלה. אבל התחלתי להיות מודאג, שהוא ימצא דרך להרוג אותי, כדי שלא יתגלה שהיינו חברים. לא ידעתי אם הוא הבחין בי. בצהריים חוזר הקאפו, ויש לו פתק. הוא שואל: יש פה מישהו שקוראים לו אלכסנדר בירו? תיגש ל-אס.אס. מן.
"אדון בירו שוטף את הקערה שלו, שם אותה תחת היד, כובע על הראש וצועד חצי ק"מ. דופק בדלת. יבוא. אני נכנס, מוריד כובע, והוא מחזיק את הכלב בקולר, הכלב חושף שיניים. הוא אומר לי בהונגרית: 'סגור את הדלת'. סוגר את הדלת, מדבר אל הכלב, ואומר לו: 'זה חבר'. ואומר לי: 'תלטף לכלב את הראש'. הוא עוזב את הכלב, והכלב מתיישב לידי. הוא אומר: 'תשמע, אני לא רוצה שמישהו יידע שאנחנו מכירים, כל עוד אני פה, אני כבר הסברתי לקאפו, שהעבודה שלך היא לבוא הנה כל בוקר ותפקידך שיהיה פה חם. יש מטאטא – תטאטא. יש פה מיטה – תנוח. תשטוף כלים ואל תדבר. אלה היו חודשיים נהדרים. אח"כ החליפו אותו. העבירו אותו לחזית הרוסית. אלה שלושה גרמנים ששברו את הנורמה".
– אתה מספר על השואה דרך גרמנים טובים. מה עם הדברים האיומים שחוזרים בסיוטים?
"מעולם לא חלמתי, ולא אפילו שניה, על התקופה ההיא. אני מרגיש טוב עם עצמי. אני את החשבון גמרתי עד אפריל 45'. הרגתי גרמנים. הרבה מאוד. עד שהגעתי למצב כזה, שבתוך תוכי הרגשתי שהעם הגרמני לא חייב לי כלום. הצטרפתי לצבא-האדום ב-27.1.45. קיבלתי תת-מקלע רוסי פה-פה-שה, עם שלוש מחסניות. אחת החזרתי. הייתי רזה מדי, לא יכולתי לסחוב אותה".
רופאה יהודיה בצבא הרוסי שטיפלה באפצס של בירו סידרה לו מדים. היא הבינה, אומר בירו, "שאני רוצה לגמור חשבון". בירו היה בן 18. השנה היתה 1945.
– נקמת בגרמנים במדי הצבא הרוסי?
"לא עניין אותי אם הרוסים ינצחו או לא. אני הלכתי להרוג גרמנים".
– נקמה משחררת?
"כשנקמה נהפכת לקטליזטור, אני אולי פגעתי, אבל לא כמו שרציתי. הרגתי הרבה דברים מיותרים וללא תועלת".
– הרגת מכל הבא ליד, בלי מחשבה?
"נכון. אתם הרגתם את המשפחה שלי, אני עכשיו הורג אתכם".
– גם לא חיילים הרגת?
"בטח. קבעתי לעצמי מחיר, לא יודע אפילו על סמך מה".
– מאות?
"מאות. כן. זו היתה נקמה לשמה".
– ואתה לא מרגיש עם זה טוב?
"אני מרגיש עם זה טוב מאוד. האח שלי בן ארבע לא היה חייל, גם הסבא שלי כבר לא היה חייל, גם לא האחות של אמי. ראיתי את הפחד בעיניים של חיילי ורמאכט ו-אס.אס. כשעמדתי עם התת-מקלע מולם. וזהו היתה תחושה נהדרת. הגרמני הצטייר בהתחלה בעיני כולנו כסופר-מן, כאיש עליון. ופתאום הוא עומד כמו איזה שמוק מול תת-מקלע ורועד מפחד".
– כלומר אפשר להגיד, שזה החזיר את המימד האנושי לגרמני בעיניך?
"שאל אותי בגרמניה ב-83' פקיד בכיר של משרד-הפנים הגרמני על השקפתי הפוליטית. אמרתי לו: 'אני נאצי'. הוא כמעט נפל מהכסא. הסברתי: תראה, אני לאומני קיצוני בדעותי הפוליטיות וסוציאליסט נלהב בדעותי החברתיות. היישום בשנות ה-30 היה רע. אני לא שונא את הגרמנים, כי סגרתי חשבון עם התת-מקלע. האזור שבו גדלתי היה דויטשה קולטור. הורי דיברו גרמנית. אני העדפתי גרמנים על רוסים לפני המלחמה. מאז הייתי פעמיים אורח של הצבא הגרמני.
"ב-66' וב-83' הייתי בתרגיל שלהם. אפילו לבשתי את המדים שלהם. הרגשתי טוב מאוד שם. הוזמנתי בתור קצין בכיר של צה"ל לתרגיל שריון. מה רצית? שאני אעלה על טנק במדי יצוג של צה"ל? לא היתה לי שום בעיה עם זה. בכל הזדמנות דאגתי להפשיל את השרוול שיראו את המספר".
– ההכלאה הזאת נשמעת גרוטסקית.
"לא. רציתי שיראו איך עם ישראל הצליח לשרוד, ואנחנו כולנו יחד כשווים בין שווים. יש להם צבא מעולה, הלוואי עלינו".
הסבון למד איגרוף
באפריל 45' תפס בירו רכבת לעיר הולדתו אראד. חייל רזה, הלך לקונדיטוריה של אמא שלו. הם התחבקו, לא יותר. "גם היא אשה חזקה", אומר בירו. מחשבה על פלסטינה לא עלתה במוחו. נסע לבודפשט לפגוש חבר. הצטרפו, הוא לא זוכר פרטים, לעוד חברים. נסעו לווינה, ומשם ללינץ. שם נרתמו על ידי אנשי עליה ב' להביא יהודים למילנו. משם עברו לקומו שבצפון איטליה. חבורה של 30 פליטים. שליח של הבונים מפולין ניסה להעלות אותם לארץ.
"אל תבלבל לי את העצים, לא רוצה ציונות. את העתיד שלי אחפש בארה"ב", אמר לו בירו. הוא לא סבל דיבורים על אחדות המטרה, הוא לא רצה ללמוד עברית. אבל אחר כך, "דבר גרר דבר", אולי המוטו של חייו. איכשהו, העניינים התגלגלו לכיוון עליה. ובינתיים, באיטליה, בירו בן 18. העתיד הוא חלל ריק.
לחבורת הפליטים שעימה נמנה "היה כסף כמו זבל" ממסחר בסיגריות אמריקניות, דלק אמריקני. הם התנפלו על החיים. "היתה לי תחושה של חוסר מחוייבות, לא חייב דין-וחשבון לאף אחד. בערבים היינו יוצאים לבלות, לבתי קפה, קברטים, בתי-בושת. הזונות האיטלקיות הן הכי טובות" (הנסיון המיני הראשון של בירו היה עוד קודם, בגיל 13 עם העוזרת של השכנים).
– בין החברים, דיברתם על מה שעברתם לפני כן?
"אני לא דיברתי. זה לא עניין אותי. יש לי ארבע בנות, חמישה נכדים. הבת הגדולה שלי, היא עכשיו בת 43. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את הפעמים שדיברתי איתם על מה שהיה. יש לי פה מסביב חבר'ה שדשים בזה כל הזמן. זה יוצא לי מהתחת, זה לא מעניין אותי. עזבו אותי. לא מרגיש הרבה כבוד שנתתי שדברים כאלה יקרו לי. הלכנו כמו עדר לשחיטה".
– אתה לא חושב שגילית גבורה של הישרדות?
"ב-1966, סרן צעיר בבונסוואר, הצבא הגרמני, שאל אותי בארוחת ערב בנוכחות תת-אלוף גרמני, קצין חינוך-ראשי בצבא מערב-גרמניה והנספח האמריקני: 'קולונל, איפה למדת גרמנית כזאת?' עניתי לו: 'היה לי בית-ספר יוצא מן הכלל'. 'איפה?' 'באושוויץ'. היה שקט. הסרן אמר: 'אני בנו של אנטי-נאצי. תגיד לי דבר אחד, בהתחלה לא ידעתם שהנאצים הולכים להשמיד אתכם, אבל בהמשך הדברים זה כבר היה ברור ללא כל ספק. איך קרה שנתתם שירצחו אתכם בלי להרוג גרמני אחד, או לנסות להרוג'? זה היה ככה פליק מתחת לחגורה. נשמתי עמוק, התרגזתי, כי הוא צדק".
– באיזו נקודה בחייך יכולת לעשות משהו, לדעתך?
"בכל שעה. כשאספו אותנו במפעל, יכולתי לנסות לברוח ליער, לפרטיזנים. לפחות היתה נוצרת שכבה שהיתה יכולה להילחם. אמרתי לסרן: 'קודם כל היו יהודים בצבאות האנטי-גרמניים, היו פרטיזנים, היו התקוממויות, היתה אפילו התקוממות באושוויץ. אותו זה קצת שכנע, אותי – לא. יכולתי לעשות יותר".
ביולי 45' התחיל בירו, בלי לדעת זאת, להתקדם לעבר העליה. חיפשו מכונאים לאניות שהבריחו פליטים לארץ. בירו התקבל והפליג. פעם נתפסו. הוא ישב במחנה מעצר בעתלית. בפעם אחרת עשו לו סיור בתל-אביב. היא נראתה לו עיירה מעוותת. באחת הפעמים החליט להישאר לניסיון. "שורשים עמוקים לא היו לא הרי בשום מקום". בסוף הגיע לקיבוץ דורות בנגב. ייקים וליטאים. אחד הייקים, חנן היימן, מפקד האזור, אימץ אותו. "לאדם הזה היתה השפעה מכרעת על חיי". היימן דיבר על צבא יהודי והצליח להקסים את בירו הבודד, הלא שייך.
– נתקלת אז בילידי הארץ?
"לא אהבתי אותם. ערימת מנופחים. אחד עלה לי פעם על העצבים, ופירקתי לו את העצמות. זה הגיע אפילו לאסיפת הקיבוץ. הוא לא יכול היה לקלוט מנטלית, שפליט יכול להכות אותו. הוא לא לקח בחשבון שהסבון הזה פעם למד איגרוף".
– ידעת שהם שנאו את היותכם הצאן לטבח?
"בזה אני מצדיק אותם. אני חושב שאי אפשר לחנך דור שיהיה מוכן לעמוד על נפשו כדי להשיג מה שצריך ולהגן על חרותו, בגישה הזאת של הפליט שסוחב תרמיל על הגב לכל מקום".
בקיבוץ עסק בירו באינסטלציה, ואז לקחו אותו לשמירת לילה. "זה היה חלום חיי".
– למה?
"כי היה לי רובה. קיבלתי רובה עם 10-20 כדור ועבדתי מתחילת ערב עד בוקר".
– ירית בו?
"בטח. נהניתי לירות ברובים אנגליים, קנדיים ואיטלקיים. כששומרים בלילה, מסתובבים בשקט בכל הפריפריה. יש לך הרבה זמן למחשבות. ולאט לאט התגבשה החלטה: אפשר לבזבז פה שנתיים-שלוש. בינתיים החבורה שלנו התאחדה עם עולים שהגיעו, ועלינו לכפר גלעדי. שם קלטו מהר מי אני, ועשו ממני שומר שדות. קיבלתי סוס, רובה ציד, ואקדח מאגנום".
– שומר לילה הוא זאב בודד, לא?
"גם היום אני כזה. הייתי ונשארתי. לכן יש לי מעט חברים ולא חסר לי. יש לי המון מכרים".
– איזה מין לוחם הוא זאב בודד, יש לזה קשר עם לוחם טוב?
"זה לא הוכח, אבל אני חושב שהוא אנטיתיזה לקולקטיביות. המסגרות הגדולות מבצעות, אבל הלוחם הטוב בסופו של דבר לוחם לבד. בכל קרב יש איש, או שניים, שמכריעים את הקרב. הזאבים הבודדים. במעשים שלכאורה אולי אחרים היו מגדירים כמעשי טירוף".
רפול מתחבא
ב-47' ביקש בירו להצטרף לקורס חובלים בקיסריה ולהצטרף לפלוגה הימית שהיתה חלק מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח. כשנחסם שער-הגיא, באב אל-וואד, נשלחה הפלוגה לפרוץ את המצור על ידי תפיסת המשלטים שמעליו. בירו גמר קורס מ"כים, היה סייר ואחר-כך מפקד כיתת סיירים. לקראת סוף 48', תחילת 49' קיבל פיקוד על מחלקה בנגב.
– אתה יכול לתאר איזה מפקד היית?
"אני הייתי אדם קשוח. דווקא השבוע יצא לי לדבר עם שני פקודים. אחד ישב פה ואמר לי: 'פחדתי ממך פחד מוות'. והמשך המשפט היה: 'כשסוף-סוף יכולנו להיפטר ממך, קיבלת את הפיקוד על מרחב שלמה, ועשרות ביקשו לבוא איתך'. את זה לא הבנתי".
– מה היה בך, עם כל הקשיחות?
"כל חייל, או קצין, כשהוא בסדר, עושה את המוטל עליו ולא מתחכם, יודע שאני דואג לאנשים שלי. אבל אחד שהתחכם איתי ועשה לי צרות, יכול היה להתחיל לקלל את היום שהוא נולד".
– מה עשית לו?
"הכל במסגרת החוק. אבל בהתמדה, והוצאתי לו את הנשמה".
– לאיזה סוג אנשים הוצאת את הנשמה?
"מי שמנסה להשתמט ממה שהוא צריך לעשות, ולא עושה בשלמות".
– ומי שלא פוגע בול?
"מאמנים אותו".
– מעליבים, משפילים?
"לא. לא. אם אתה רוצה לבנות חייל טוב, לעולם אל תעליב אותו. את יכולה להגיד לו: יא חתיכת שמוק. אפילו הפיסח הזה פוגע. ורק אם הרופא מאשר לי שאצלו העיניים לא ממוקדות, אז אני מקבל שהוא לא יכול לקלוע".
– ומה בלתי נסלח?
"אני לא יכול לסלוח לאנשים שאני מכיר אותם טוב שלא מתגברים על הפחד. לעולם לא. אני לא אסלח לחייל שנפל בשבי בלי להילחם קודם. כשאתה בשבי אתה נהפך לקלף סחיטה נגד העם המזויין הזה עם התפיסה שלו, להחליף אחד תמורת 200. זה נשאר אצלנו מהגלות. א-יידעשע קינד. טוב, בסדר, פה עכשיו מדובר על אומה. אז עכשיו יש גופה שלו אצלם. ומה אנחנו לא מוכנים לעשות בשביל הגופה הזאת".
– הביטוי אחוות לוחמים מדבר אליך?
"כן. לכן אני מרגיש נבגד בחודש האחרון".
– גם על ידי רפול?
"ההערכה שלי כלפיו היתה שונה לחלוטין".
-הערכה או אהבה?
"זה דבר משולב. אני מאוד חיבבתי את הנגר, ועדיין אני מחבב אותו, למרות שהוא מתחבא ופוחד בגלל הקריירה שלו. יש כאן עניין של אמוציות. למרות שהוא מתחמק, שמורה לו אצלי פינה חמה בלב. לחמנו הרבה ביחד".
– אתם דומים אולי, בערוב של הנוקשות עם הסנטימנטליות.
"כן, אני מכיר את התופעה".
– זה הזאב הבודד.
"רפול גם זאב בודד. אנחנו לא צריכים לדבר. אנחנו יכולים ללכת לבד בלילה 50 מ' אחד מהשני וכל אחד יבין בדיוק מה השני רוצה לעשות. אבל אם את רוצה משהו מרפול, סעי לתל עדשים, לא בבית הישן, במושב תפני שמאלה ואת מגיעה לבית-עץ גדול. כבר הייתי שם, נחמד מאוד.".
– מה אתה אומר על טוהר הנשק?
"אני מאמין בטוהר הנשק, אני חסיד גדול של טוהר הנשק, ואני מדגיש: נשק טהור הוא נשק תקין. מבחינה מכנית נקי, משומן היטב, טעון תחמושת חיה, ומופקד בידי חייל שמאומן פר אקסלנס להפעיל אותו".
– אתה מבליע פה לגלוג קטן להתחסדות.
"לא קטן. גדול. הרי נשק מטבעו יש לו מטרה. טוהר הנשק הוא מושג של סלונים. כשגורל אנשים עומד מול טוהר הנשק, הטוהר חייב ללכת לפח".
אין קרב אחרון
– אתה בעד תהליך השלום?
"בחיי שאני רוצה שלום".
– ואיך נראית תמונת השלום שלך?
"קודם כל, את רמת הגולן אפשר להחזיר. הכל. זה אף פעם לא היה ארץ-ישראל. עם הסורים, כמו עם כל משטר חזק, יותר קל לי לעשות שלום מאשר עם איזה שמאטעס. את הפלשתינים הייתי משאיר לסוף. לא מאמין בהם. לא סובל אותם. אלה פלישתים".
– איך אפשר להוציא אותם מהתהליך?
"ליצור תנאים כאלה שלא ירצו לחיות פה. אבל זה אוטופיה".
– אלו תנאים?
"עם כאלה הגבלות…"
– זה לא מזכיר לך מה שעשו הגרמנים ערב השואה?
"להפך. את הדברים האלה למדתי שמה, אבל פה עכשיו אני דואג לעצמי. אני את הגרמנים לא סיכנתי".
– מה למדת שם, איך להפוך חיי אויב לבלתי נסבלים?
"כן. כשאתה צריך לטפל במסות של בני אדם, תפחיד אותם כדי שתיטול מהם את היכולת ליזום משהו נגדך. הם לא חייבים להישאר פה. יש ברזיל, עיראק, דרום-אפריקה".
– אנחנו נדונים לחיות פה תמיד עם המוות?
"לא. אבל זה תהליך ארוך".
– מתי זה יסתיים?
"בשלב שבו המוסלמים מסביב, הפרטנרים לשלום, ירצו שלום, כי המחיר שיקבלו תמורתו זה הביטחון הקיומי שלהם. קראת פעם את הקוראן? תקראי. יש פסוק אחד לתשומת לבך: כשהאויב חזק, אל תילחם בו. עשה איתו ברית. תרגיע אותו. וכשהוא לא מוכן – תשמיד אותו. זה מה שהם עושים עכשיו".
– לפי דעתך, מנסיון חייך, כל עם, כולל עמנו, מסוגל לבצע השמדת עם?
"אני חושב שהיהודים לא בנויים לזה, אם כי המרכיב האכזרי בעם שמתיימר להיות נאור והומאני – צריך בדיקה מחודשת. אנחנו לא כל-כך נאורים, לא כל כך הומאנים, ובהחלט למדנו להעמיד פנים".
– האם יכול להיות שזה שראית מוות באושוויץ במסות איפשר לך באיזה אופן להביט לתוך עיני המוות ולהיות מסוגל להרוג?
"אגיד לך בצורה פשוטה. ערך חיי-אדם בעיני הוא שונה מאשר למשל אצלך. המוות יבוא בין כה וכה, בעוד יומיים או 20 שנה. בלתי נמנע. ראיתי המון אנשים מתים מיתות משונות באושוויץ, אבל כמו שאמר סבא שלי, לא ראיתי אחד שמת פעמיים. ועם-זאת, אני לא מקבל ראש בערך חיי-אדם. אני רוצה שכולם יחיו עד שיבה טובה. אם הדבר לא מפריע למטרות שלי. כי אותו ואת בני ביתו אני אהרוג עד דור חמישי".
– ואיפה נמצא אלכס של אושוויץ…
"יושב פה מולך. פה".
– כשהוא צריך נגיד לירות בשבויים. האם אין לו אסוציאציות?
"לא".
– איך זה?
"כי היו צריכים לירות בשבויים כדי שהגדוד לא ייפגע. ויכול להיות שהשיקול שלנו לפני 39 שנים היה מוטעה. אבל זה היה השיקול. בפרספקטיבה של 40 שנה, זה אפילו לא הוגן להתחיל לנתח. לא היינו צריכים להעמיס עוד כוחות כשההתקפה המצרית מתפתחת. יכול להיות שהשיקול אז היה מוטעה, אבל השיקול היה ביטחון הגדוד ושמירת יכולתו לביצוע משימתו. עד שחטיבה תגיע. והחטיבה היתה בכונתילה".
– בסיטואציה כזאת אם מישהו מבקש רחמים, אתה לא שומע?
"לא שומע".
– כמו טייס שמטיל פצצות.
"לא שומע".
– אטום?
"לא אטום. אני כן שומע. לא מתעסק בזה".
– משלמים מחיר נפשי?
"כן. יש מוגלה. 39 שנים הקיבה שלי, לא פעם הרגשתי, מתהפכת, כשאני רואה מולי ערימת 49 איש בעיני רוחי. המחזה היה זוועתי, פיסות בשר ודם וגופות. למרות שהייתי די מחוסן מזה, זה השפיע עלי לא טוב".
– קשה לך להאמין שזה היית אתה?
"אני יודע שזה אני".
– איך דברים שחווית באושוויץ, במצב הכי קיצוני של הקיום, השפיעו עליך כלוחם, לדעתך?
"קודם כל, יש לי התנגדות עקרונית שמישהו יחליט שהישבן שלי מתאים לתעשיית סבון. הדבר השני, אמרתי לעצמי בסוף תקופת אושוויץ, לא אתן שיקרה לי ולמשפחה עוד פעם".
– ולכן נעשית חייל?
"כן".
– היה מצב סכנה כזה בארץ?
"לא היה, אבל עכשיו דווקא יש לי ספקות בתקופה הזאת. כי אני חושב שאנחנו מבזבזים הישגים של עבר בלי לקבל תמורה. אני לא מהקיצוניים, למרות שאני ימני בדעות שלי. בבחירות אחרונות הצבעתי רבין. במפלגה שלי אין מנהיגות. ומצד שני אני רואה את השמאל מתמוטט. אדם שלא חיבבתי הוא היחיד שהייתי מוכן שיהיה ראש-ממשלה. זהו יוסי שריד".
– למה?
"הוא עקבי, הוא שקול, אדם נבון. להגיד שאני מאוהב בו – לא. אבל בשיקול אובייקטיבי, הוא הכי מתאים".
– משכת אליך אש. אולי חייך עכשיו בסכנה?
"קודם כל, כל החיים משכתי אש. זה מטריד אותי פחות, המשפחה שלי מטרידה אותי יותר. אבל אני מסוגל לדאוג לעצמי".
– אבל אתה חושב שאתה בסכנה?
"לא. לא אמיתית. יש פה צביעות. מדי כמה שנים הנושא עלה והצנזורה הצליחה לבלום. מה קרה להם עכשיו? אלוהים אולי יודע.
"נמאס לי כבר מהפרונקל הזה, 39 שנים. יוצא לי מהתחת כל הסיפור הזה. הרי הכל ידוע, ומה כל הצנועים והמתחסדים מקשקשים".
– כפטריוט, אתה לא מרגיש שגרמת נזק למדינה?
"כבר שאלו אותי את השאלה הזו, ואמרתי, יכול להיות, ומצער אותי שנגרם נזק, מצער אותי בכנות. ואני לא יזמתי את הפרסומים ולא ביקשתי, לא יזמתי, לא תמרנתי שמישהו ישאל אותי. אבל אני מוכן לקחת 25 אחוז מהעניין על עצמי. לכל היותר. ואת ה-75 אחוז האחרים אני מחלק לעוד שלושה שותפים. צה"ל, העיתונאים והעורכים. יחד עם שלושתם אני בקלחת, אבל להעמיס עלי את הכל"?
– אתה מרגיש לבד עכשיו? מסתער לבד ומושך אליך אש?
בירו נרגש. המרפסת מתמלאת רעשי מלחמה. הגוף שלו מצייר תנועות של הסתערות. דימוי המלחמה גורם לאיש המלחמה לבטא את בדידותו. את תחושת הבגידה בו: "כוחותינו הצליחו להפתיע אותי. אני חשבתי שהכוחות שבאגפים יסתערו יחד איתי, ופתאום אני רואה שאני מסתער לבד. אז אני חוטף עכשיו מאגפים שנחשפו. אם כי בימים האחרונים אני רואה איזו נטיה להתחלה של חיפוי מהאגפים. אני מקבל טלפונים מכל מיני קצינים בכירים בנוסח: 'בירו, תדע שאנו איתך'. כרגע החזית ושני אגפים שלי חשופים. מאחורי יש כוחות, לכן החלק האחורי של המבנה לא כל כך מטריד אותי. אני מקווה שלא תהיה לי הפתעה. אבל מתכונן לאפשרות הזו".
– איזה הפתעה?
"שפתאום, גם מאחורי לא יהיה אף אחד. כי עכשיו אני רואה שבאגפים כבר אין אף אחד. לכן כבר הכנתי חלק מהכוחות שלי. הם מציבים את התותחים מאחור".
– לקראת השלב האחרון של הקרב.
"השלב האחרון זה נצחון".
– וזה יגיע?
"אני מתכוון לנצח".
– זה מה שנקרא במליצה, הקרב האחרון?
"אין קרב אחרון. הקרב האחרון מוליד את הקרב הבא".
וככה, בעיצומו של הקרב האינסופי, נשאר אריה בירו יושב על המרפסת. שלוש פעמים נפגשנו. נדמה לי שבסופו של דבר הוא לא אהב את ההיזכרות. אולי הבין שלעולם לא יהיה בו די כוח ואולי מספיק אכזריות כדי למחוק את זכר אותה חולשה מתועבת. חולשת הקורבן.
פורסם במעריב, גיליון יום כיפור, 3.10.1995
ס. יזהר – כתמים של ההיסטוריה אי אפשר לכבס
ס. יזהר. "חשבתי שיש דברים שיהודים לא עושים, בגלל ההיסטוריה שלהם, בגלל מה שהם יודעים. מהר מאד הנאיביות נגמרה ואמרתי לעצמי שאין דבר שיהודים לא עושים". צילום: רובי קסטרו
עליתי אל יזהר ערב הבחירות, כמו שעולים לרגל לרב חילוני, כמו שבאים להימדד אצל פלס מוסר לאומי. לשמוע את דעתו על מדינת הפתק הלבן: נבוכה, אדישה, כועסת. לשוחח על הדימום והחרדה שמאחורי כל הלובן הזה.
יזהר קיבל מאיתנו מינוי של קוד אתי מהלך מאז פרסם את "חירבת חיזעה", שהקדים את זמנו בעדות על גירוש ערבים במלחמת השחרור. סיפור שחלחל לתודעה הלאומית דרך תוכנית הלימודים והקרנת הסרט בטלוויזיה. המינוי מעורר בו רתיעה, "עשו ממני בובת צדק", אמר לי בגיחוך. ואף על פי כן הגעתי אליו.
בכניסה לביתו הכפרי במושב הדרומי מישר טייל טווס מרהיב זנב, ויזהר נופף לי לשלום מעומק החצר, זקוף ורענן. בן 85. הזמין אותי לשבת בכורסה ענקית ובולענית, נמוכה ממקום מושבו על הכיסא, ואף הניח שמיחה על ברכיי שלא אצטנן.
בשיחתנו לקח אותי יזהר למרחב זמן שמעבר לרגע, ממעוף ששמור לנביאים או לאיכרים.
"אנחנו נמצאים חזק וטוב ובריא"
– התקופה ונסיבות חייך הפכו אותך לעד, למשמיע עדות. כיצד שורד איש רוח את היותו עד, כמו שניסחה את זה שושנה פלמן בספרה "עדות", ומה שלום העד?
"עד הוא מישהו שהיה אחרון לברוח ומספר לכולם על תאונה או הרס או אסון, ואני לא רואה את תולדות הארץ כתולדות של פורענות. מפעם לפעם היו כל מיני דברים לא טובים, אבל בסך הכל זה היה משהו כזה שהתפתח מדברים התחלתיים מאוד למה שזה עכשיו, מרכז העולם".
– כבר בטלפון, לפני שבאתי לכאן, אמרת לי שהמצב העכשווי הוא המשך של מה שאתה מכיר מעל 80 שנה, מימי הפרעות של הערבים בארץ. כלומר, אתה בעצם רואה המשכיות במה שמתרחש בארץ?
"אי אפשר שלא. המשכיות היא לא קו רציף, אלא תנועה של עליות ומורדות".
– אנשים מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודת שבר דרמטית.
"התיאור הזה, שאיפה שאנחנו נמצאים זה איום ונורא, לאן הגענו וכן הלאה, הוא היסטרי ולא מתאים למציאות. אני לא מקבל אותו. אנחנו נמצאים חזק וטוב ובריא. אנשים אוכלים ושותים ושמחים ונוסעים לחו"ל וחוזרים, מסתדרים. פה ושם יש בעיות, אבל איפה לא?"
– כן, אבל עכשיו ממש נשפך דם.
"הרבה דם נשפך בתקופות עברו, זה לעשות פוליטיקה בכוח, באלימות. אבל גם הדברים האלה הם לא חדשים, הם היו והם ייגמרו, ולעתים קרובות זה קורה מכיוון שהשפה הרגילה, לא יודעים להשתמש בה טוב, ומתוך אי הבנה מגיעים לאלימות. אבל אני לא רואה בזה שום דבר מיוחד או חדש. כך היה וכך דרכם של בני אדם. דרכם של בני אדם שלפעמים הם נחמדים אחד לשני ולפעמים לא כל כך. לפעמים הם יכולים לדבר, לפעמים כועסים ולפעמים גם דוחפים זה את זה, אבל בסך הכל כאן בארץ, בסך הכל זה הולך לטוב".
-הולך ונעשה טוב?
"כן. כי אני זוכר עדיין שהיה פה יישוב קטנטן, מאוים מאוד, מוקף, היו ערבים סביב. הערבים פינו במלחמה את המקום בתקווה שכל העניין ייגמר מהר על ידי הצבאות הערביים והם יחזרו לביתם, אבל ההיסטוריה עשתה מה שעשתה ואנחנו כאן, וכיוון שזה כך אי אפשר ללכת להחזיר את ההיסטוריה אחורנית. ואפילו אם פה ושם זה לא צודק, והיו הרבה דברים לא צודקים באופן שבו הערבים יצאו ואנחנו תפסנו את מקומם, אבל בסך הכל זאת עובדה ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, ופה אנחנו עומדים".
"היו קולות של איומים על חיי"
– די מפתיע לגלות, כמו שמראה אניטה שפירא במאמר שהתפרסם עכשיו על "חירבת חיזעה" (בכתב העת "אלפיים"), כי היו מבקרים שטפחו לך על השכם האמיץ והמוסרי שלך כבר ב-49' ודווקא ב-78', אחרי הכיבוש, ערב הקרנת הסרט בטלוויזיה, התחוללה מהומה. אולי כי אז כבר היינו חדורי אשם במידה שאיימה על שלוותנו?
"היו גם אז, אגב, קולות של איומים על חיי עד שהייתי צריך לפנות למשטרה. הקולות של אלה שהם חברים שלך קצת מאחרים לבוא לפעמים.
"אני לא הלכתי להשביע את רצונו של מישהו, אלא להגיד מה שרציתי להגיד, וכתבתי את זה מפני שהייתי מוכרח לכתוב את זה, זה היה משהו שלא יכולתי לשתוק עליו".
– אבל רק כעבור שנים זה הפך סיפור ייצוגי לתאוריית העוול שנעשה לערבים.
ההיסטוריונים החדשים אמרו את דברם, רגשי אשם מרחפים באוויר."כן, עכשיו זה העידן שמבקשים סליחה. תראי, אלה שלא ביקשו סליחה כועסים כשמבקשים סליחה. אלה שמבקשים את הסליחה הם תמיד מיעוט. הם מכירים בצורך הדבר הזה ונדמה להם שאפשר בסליחה לכבס את הכתמים של ההיסטוריה. בגדים אולי אפשר לכבס, גם כן לא את כל הכתמים, אבל כתמים של היסטוריה אי אפשר לכבס".
– אתה לא הרגשת מעולם שאתה מבקש סליחה דרך הסיפור?
"אני הרגשתי, איך אמרת בתחילת השיחה, שאני עד שאיננו יכול לשתוק. אמרתי דברים שראיתי מתוך הזדעזעות, מתוך התרגשות או מתוך התפלאות שדבר כזה יכול להיות. הייתי מהבחינה הזאת נאיבי. חשבתי שיש דברים שיהודים לא עושים, בגלל ההיסטוריה שלהם, בגלל מה שהם יודעים. מהר מאוד הנאיביות נגמרה ואמרתי לעצמי שאין דבר שיהודים לא עושים.
"יש דברים שנמצאים בלקסיקון של עמים, שאצל עמים אחרים אינם קיימים. בלקסיקון של העם היהודי יש שתי מילים שאינן קיימות בלקסיקון של אחרים, אחת מהן זה 'חורבן' והאחרת 'גאולה'. חורבן, יהודים יודעים מה זה. היה לא רק החורבן הגדול שהיה פעם לפני אלפי שנים, אחד ושני. מה זה חורבן ומה זה פוגרום ומה זה שואה, היהודים יודעים. אבל הדבר שאני הרגשתי צורך בו זה לספר את מה שראיתי. מי ששותק, שותף.
"אגב, אחרי הקרנת הסרט כולם נדהמו מזה שהתקרה לא נפלה. זה לא היה סרט שמעיף אותך מרוב התרגשות".
– וקרו בארץ דברים שכן העיפו אותך מרוב התרגשות, שלא האמנת שהם אפשריים? "עלייה במדרגות הרוע", כמו שעמוס עוז קורא לזה? ב"גילוי אליהו" דיברת על התעללות בגופות חיילים מצרים ב-73'.
"יש דברים כאלה, היו במלחמת לבנון והיו בכל מיני מקומות. אני לא אהיה היסטוריון של דברים רעים, אבל זה בתוך האנושי. יהודים הם ככל האדם והם עושים מה שכל אדם עושה".
– אם כך, הביטוי של ליבוביץ' ז"ל, "יודו-נאצים", שזעזע את המדינה, מקובל עליך?
"הוא ביטוי קצת אכזרי וקיצוני, כי היהודים לא עשו מעשים של נאצים".
– אבל אתה אומר שהם מסוגלים לכך כמו כל עם.
"לא, הנאצים עשו דברים שחורגים מכל, שחורגים אפילו מהגרמנים הרגילים. יכול להיות שג'ינגיז חאן עשה דברים נוראיים או משהו כזה, אבל בתקופתנו, במאה שאנחנו עדים לה, זה היה אחד הדברים שבהם מה שציפית לו, שאדם יש לו גבולות ויש לו רסן ויש לו מעצורים, התברר כלא כזה. בבני אדם יש ציפייה לעשות דברים כאלה שלא עושים. בני אדם הם יצורים מורכבים מאוד, מסובכים".
– קראתי שמלינקי, האחראי על אירועי הטבח בכפר-קאסם ב-56', הגיע אליך אחרי הקרנת "חירבת חיזעה" לבקשת את מחילתך ולטעון שמה שקרה אצלךל בסיפור קרה גם לו.
"הוא ישב פה במקומך, גבר גדול, בכה ודיבר ברצינות, אבל לא בגניחות, רק עיניו נזלו דמעות כל הזמן, זה היה משהו מוזר מאוד ונוגע מאוד.
"הוא הרגיש צורך לבוא אלי, לספר לי, והדבר הזה גרם לו לאיזו השתחררות דרך דמעות. והוא סיפר לי את זה באופן מדויק וענייני ובדיווח שקשה ממנו להבין למה האיש הזה בוכה. אבל היו שם שני אנשים, זה שדיווח וזה שבכה. אחד מהם, זה שבכה, הושתק הרבה זמן".
– חשבת שהטענה שלו על דמיון בין המקרים נכונה?
"מי שראה דברים, אי אפשר לתקן לו את הראייה. אי אפשר להגיד לו 'לא ראית'. אני כאן ראיתי וסיפרתי דברים שראיתי. אמנם הסיפור של חירבת חיזעה, אני באתי למחרת, לא הייתי שם בשעת המעשה, אבל האנשים שהיו שמה הם האנשים שהיו בשעת מעשה ושמעתי מפיהם את זה. המקום היה כבר נטוש מערבים, לא היו שם יותר, אבל הם סיפרו את הדבר הזה ולא קשה לשער או לשחזר איך היה הדבר הזה אתמול באמת".
"מי שלקח חיי אדם, אינו אותו אדם"
– אנחנו חיים כאן במלחמה מתמדת, מאה שנות סכסוך, איך זה השפיע על האופי הלאומי שלנו?
"זה לא עניין שמשפיע על האופי הלאומי. היתה מלחמה נוראה באירופה ב-1914, היתה אחרי כן גם מלחמת עולם שנייה, אבל המלחמה ההיא היתה מלחמה שבה אנשים הרגו אנשים, לא ממטוס ולא מאיזו פצצת אטוס שבה הטייס לא יודע את מי הרג. היה קונטקט אישי שבו אדם רואה את מי הוא הורג, רואה ממרחק לא גדול או אפילו תוקע בו את הסכין. במצב כזה (של ירי ממטוס) אתה לא מקושר אישית ורגשית לקורבן שלך. לכן מלחמות ללא מגע לא משפיעות על אישיות האחראי להרג, אין לו תמונה קונקרטית במי הוא פגע. הוא חוזר ואומר: 'הפגיעה היתה טובה', ואינו יודע אם פגע באנשים או בילדים. ובלאו הכי אין השפעה על האופי האלומי.
"אני חשבתי שמלחמות כאלה לא יהיו יותר בעולם, אבל אז מיד באה תשובה שביוגוסלביה היה משהו ופה משהו. אבל שוב פעם, אלה היו תגרות לאומיות שקשה להשתחרר מהן בבת אחת".
– והאינתיפאדה הנוכחית היא גם תגרה?
"כן. זו לא אותה מלחמה שבה הכל מותר. היא משהו של סוג של בני אדם וסוג של מדיניות, סוג של פעילות שנובעת ממחשבה שהם לא מבינים מילים אבל כדורי רובה הם יבינו. גם בתוכנו יש לא מעט כאלה. אני חושב שהדברים האלה בסופו של דבר גם הולכים לקראת החלפת היריות בשיחות סביב שולחן הסכמים. זה פה ושם לא מתקיים, אבל בסך הכל בגדול זאת המגמה, כי העולם הולך לשם".
-הטענה שהכיבוש משחית כשחייל בן 19 יורה בילד קטן פלסטיני או עוצר אותו בגבול, כל זה לא משפיע על הפרצוף המוסרי?
"לא. פגישות עם המוות היו לקבוצות קטנות. האש לא עלינו, בוודאי לא על תל-אביב".
– וחייל שיורה באינתיפאדה בילד קטן לא חוזר הביתה אדם אחר?
"אני חושב שאם אדם עשה את הדבר הזה, משהו נפגע בו. הוא לא רצה לפגוע בילד קטן. בתוכו אני בטוח שיש משהו של כווייה, משהו שנגע באש. אפשר להסתיר את זה, זה יכול להגליד, אבל מפעם לפעם זה גם מתגלה. מי שעשה עוול, שלקח חיי אדם, אינו אותו אדם. זה מתגלה ברגעים קשים, בתגובות היסטריות לפעמים, בתגובות מוגזמות וקיצוניות לשלילה ולחיוב".
– אולי אפשר להגיד שככה אנחנו מתנהגים עכשיו כעם, התגובות מוגזמות.
"אני לא חושב שעם שלם מגיב אותו דבר. אני לא חושב שעם שלם, העם היהודי השלם, מגיב על השואה אותו דבר, ואני טוען שגם השואה לא עשתה לנו משהו כזה טראומטי. אנחנו עושים את דברינו ואת מעשינו וחיים את חיינו. אנחנו לא חיים כל יום עם השואה".
– כלומר, אתה לא חושב שחל בנו דרדור מוסרי?
"לא, לא".
– הכיבוש לא שינה אותנו?
"אי אפשר לדון עם של כמה מיליונים במשהו ששייך לכמה מאות שהיו בתוך זה ויש להם תחושת חטא".
– וככלל, שמרנו על צלמנו למרות המבחן הנורא של הכיבוש?
"כן, כי אני חושב שרוב האנשים לא חשבו שזה כיבוש, לא שמו לב לזה, הם לא היו מודעים לכך שזה כיבוש. אלה שהיו מודעים לכיבוש, חלק מהם כעסו אז הם לחמו ודיברו על זה, וחלק מהם נהנו מהדבר וחשבו שזה דבר גדול: סוף-סוף גם היהודים כובשים".
– כלומר, אין תהליך השחתה מימי ראשית הציונות דרך קום המדינה ועד היום?
"לא. אני לא חושב שיש תהליך של השבחה ולא של השחתה מוסרית בעם היהודי בארץ ישראל. השחתה היתה ממבט רחוק, במובן המוסרי של קיום הצו הציבורי לטייס להשליך פצצות. אבל לא המלחמות ולא הכיבוש השחיתו אותנו. המלחמות לא השחיתו את הכלל הציבורי. אולי יחידים נפגעו פה ושם כי היתה בהם רגישות מיוחדת והתעוררו בהם רגשי אשם. רוב האנשים עוברים לסדר היום, כי אחרת כל העולם היה משתגע או חדל מהרג. בימי שלום היו יותר שחיתויות כלכליות, הונאה ומעשים שהעיתונים מלאים בהם כמו דרעי ואחרים.
"לכן אני גם נגד חינוך. אי אפשר לעודד את מה שיש בך, אפשר להפריע למה שיש בך, אבל אי אפשר לעשות אותך בחינוך".
– החינוך הגרמני העכשווי לא חולל שינויים?
"לא החינוך בלבד. כל ההוויה השתנתה. החינוך הוא חלק מההוויה שהשתנתה. אם ההוויה של כל גרמניה היתה נשארת מיליטנטית ורק החינוך היה אחר, זה לא היה ניכר".
"בכלל הארץ היתה ריקה"
– אתה חושב שעצם הגעתנו לכאן, כלומר עצם המעשה הציוני, היה סוג של אגואיזם לאומי נפגע?
"ל. אני חושב, אני יודע את הדבר הזה מאבא שלי שהגיע לארץ ב-1890, אמנם הגיעו לפניו פה לגדרה ב-1882, אבל שמונה השנים לא משנות את העובדות, והוא לא גירש אף ערבי כשהוא בא לשם. המקום הראשון שהוא בא אליו היה הביצות של חדרה. לא גר שם אף אחד כי הביצות האלה עשו יתושים והיתושים עשו מלריה והערבים לא ידעו איך להילחם במלריה הזאת והם עזבו את המקום. לכן אפשר היה לקנות שמה אדמה מרובה מאוד, כי בני אדם לא גרו שם, וחדרה נבנתה על מקום שלא היו שם. וכך הרבה מקומות אחרים היו על מקומות שהיו נטושים או ריקים.
"ב-30', כשהיו האנגלים בארץ, נשמעה הטענה שהיהודים נישלו את הערבים. היה, נדמה לי, איזה צמד חוקרים אנגלים או ועדה אנגלית, והם באו לארץ לדעת כמה נישלו. אחרי מחקר גדול ומרובה וכן הלאה, היו להם עדים ערבים ועדים יהודים, הם הגיעו למספר של משהו שבין 600 ל-800 ערבים שהיו צריכים לעזוב את אדמתם, ללכת למקום אחר. זה לא היה עניין של עשרות אלפים ולא היה עניין של מאות אלפים ולא היה של מיליון ולא היה של עם. אלה היו מספר אנשים, מספר איכרים שלצערי היו צריכים לעזוב את המקום כי המקום היה שייך לאיזה אפנדי שמכר אותו וסילק אותם".
– בעניין הזה אתה לא רואה חטא קדמון, באשליה שבאנו לארץ ריקה?
"בכללה הארץ היתה ריקה. בשעתו אספתי מפות. במפות היו מקומות מעובדים, יש מפה שנקראת בשם PEF (Palestine Exploration Fund) והיא נכתבה או צוירה ב-1882, רגע לפני שהתחילה ההתיישבות היהודית הקטנה של הביל"ויים, שהם באו הנה במאות ולא במיליונים. והארץ הזאת היתה נטושה.
"רובם של האנשים לא ישבו בשפלה כי פה היו ביצות, לכן הם עברו להרים. מההרים לא מכרו אדמה, הם מכרו את האדמות של חדרה כי היו שם ביצות, הם מכרו את האדמות בסביבות האלה פה בגדרה כי היו ביצות, בביצות היו יתושים. לא נעים להגיד שאנשים בורחים מיתושים כי אנשים הם גדולים ובריאים, אז היו להם כל מיני תירוצים, אבל הם ברחו להרים והיו באים לעבד את האדמה וחוזרים לכפרים שלהם.
"הכפרים הערביים נדדו מהשפלה אל מרגלות ההרים. בשפלה פה ושם נשארו כפרים ערביים, שמתי הם התעוררו? אז באו היהודים, ואז זרנוגה שליד רחובות וקובבה שליד רחובות הם היו הפועלים שהאיכרים היהודים העסיקו, מכיוון שהם קיבלו עשרה גרוש ויהודי קיבל 20 גרוש ותימני קיבל 17 גרוש.
"אבל הדבר הזה של נישול, שגירשו אותם פה בהמוניהם… במלחמת השחרור אני הייתי עד ואני ראיתי את הדבר הזה. הרוב הגדול של הערבים עזבו מרצונם, עזבו בהשפעת מנהיגיהם שהציעו להם את הדבר הזה. אני הייתי בתוך קבוצות של איכרים שניסו לעכב בעדם, לא מתוך רחמים הומניטריים, אולי גם כן, כי אלה היו הפועלים שלהם. הם אמרו, אנחנו הולכים לכמה ימים, הצבא הערבי יבוא ויחסל ואז אנחנו נחזור הביתה. זאת היתה טעות היסטורית, והערבים, מישהו אמר את זה לפני, הם מומחים לעשות טעויות היסטוריות".
– כולל עכשיו?
"אני עוד לא יודע להגיד לך, מה שלא היה עוד אינני יודע".
"חלוקת ירושלים הכרחית"
– האינתיפאדה הנוכחית ידועה בתור כזאת שריפתה את ידי השמאל. יש שמאל שחושב שאולי ניתן יותר מדי אשראי לפלסטינים.
"את אומרת 'השמאל', וזה גדול מדי. את מדברת על אנשים שכותבים בעיתון, כי אחרת איך את יודעת את דעותיהם? אז יש גם מספר אנשים אינטלקטואלים שחושבים בכיוון כזה, ודעתם נשמעת. הם מביעים חרטה או כל מיני דברים. הרוב הגדול הוא רוב דומם".
– זה נשמע רע מאוד. אנחנו בעידן האדישות עכשיו?
"אנחנו לא שרויים באדישות. אנשים אינם מוכנים לעזוב את הרגליהם ואת מצבם באופן רגיל. צריך שיקרה משהו קטסטרופלי, שיזעזע, שיפחיד".
– ורק אז נרצה שלום?
"אני חושב שהרוב בישראל מוכן לשלום, יש חלק שמעלים את רף הדרישות לשלום ויש כאלה שמורידים אותו. על זה הוויכוח, כמה גבוה יהיה רף המחיר".
– אתה חושב שברק בעצם היה יותר אמיץ מהשלימזליות שמייחסים לו, שהעלה את ירושלים על סדר היום?
"אני לא מכיר אותו אישית אבל אני חושב שהוא עשה ככל הניתן. תמיד יש כאלה שלא מעוניינים בדבר הזה והם צעקנים יותר ויותר ועושים מהומות יותר ורצים ברחובות עם שלטים. לא צריך להתחשב בזה. הדרך היא פשוטה. אין ברירה אלא להגיע לפיוס, ומחיר פיוס צריך לשלם".
– ירושלים לא מוזכרת ביצירות שלך, זה מקרה?
"זה לא מקרה, אני גדלתי כאן ואדם מספר על המקום שלו".
– מה יחסך לסוגיית ירושלים, החלוקה שלה, המקומות הקדושים?
"החלוקה הכרחית, כן. השאלה היא של פרופורציות, אבל על זה אפשר להתווכח. אני שונא את הטאבו של קדוש. זה קדוש ולא נוגעים בו. אנחנו בתקופה הרבה יותר רציונלית שבה צריכים להביא נימוקים רציונליים.
"בירושלים אני חושב שאפשר להגיע לידי הבנה הדדית ולאיזה משהו כזה ביחס למקומות הקדושים, של חלוקת השייכות וחלוקת האפשרויות, כמו שעשו עם מקומות אחרים. כמו שמערת המכפלה, אפשר להגיע אליה ככה, אפשר להגיע ככה, חילקו את הזמנים וכן הלאה. לא יקרה מזה שום אסון".
– והר הבית?
"הר הבית הוא לא בידינו, יש עליו בית אחר והבית הזה אי אפשר להרוס אותו ואסור להרוס אותו ואני אצא להילחם במי שיבוא להרוס אותו, אני אעמוד בדרך. וכמו שיהודים עמדו בדבר הזה של בית רוחני אלפי שנים, אז אפשר להמשיך בדבר הזה ואפשר לבנות בית לא רחוק משם ולהגיד: זה הר הבית".
"התקופה של המנהיג הכריזמטי עברה"
– היית מקורב לבן-גוריון, אתה חושב עליו לעתים?
"כן. התקופה של המנהיג הכריזמטי עברה".
– ופרס ידידך, איך אתה מסביר את גורלו?
"יש לו סגולות של מנהיג, אבל יש לו גם איזה חוסר יכולת לגרוף אחריו את כל האנשים. משהו עמד בינו ובין כל האנשים, אם זה דעות קדומות, אם זה אנשים אינטרסנטים שבונים את המחיצות האלה בינו ובין הקהל, או מפני שסוג השכנוע שהוא יודע לשכנע איננו כריזמטי. הוא פונה לרציו והוא להרגשה של אחריות וכל מיני דברים כאלה. כשבן-גוריון דיבר, לא כל הקהל הבין את מה שהוא אמר, אבל מחיאות הכפיים היו אדירות, כאילו היה זה מעמד משה רבנו".
– האמת היא שאתה אופטימי באופן שקצת מפתיע אותי, כנראה ציפיתי שתייסר אותנו על המצב הלאומי העלוב.
יזהר מפסיק אותי, אוחז בעדינות בזרועי ומבקש שאקום לחלון הירוק:
"תגידי, מה לא אופטימי? פה ישנו כרם, ופה ישנם עצי פרי. ואלה האקליפטוסים ששתלתי לפני שבע שנים ותראי איך הם עלו, ופה יש ברושים, ושם יש לולים עם עשרות אלפי תרנגולות, והנה פרפר".
– אז לא אכזבנו את עצמנו.
"אני קורא עכשיו ספר על הביל"ויים, הם באו ממקומות כמו וינה, ורשה ואודסה למקום פראי, קשה, צחיח. אנשים כמו אבא שלי עבדו מהבוקר עד הלילה בעבודה פיזית נוראה, איך הם היו אופטימים?
"אחד האנשים שבנו את גדרה קיבל מכתב מהגולה ושאלו אותו מה הוא עושה בשבתות. היתה שם גבעה קטנה עם איזה שיח. וריק וחם וקשה. אז הוא כתב להם: 'אני הולך בשבתות בהרי גדרה ויערותיה'. והוא לא שיקר…".
– לא, הוא האמין, אבל במה אנחנו מאמינים עכשיו, איך נראה יערות היכן שיש רק שיח?
"אין לנו צורך להאמין. היום מחליפה עשייה את האמונה. בני אדם כבר לא באים למקום שבו הם צריכים ליצור לעצמם סיפוקים. הדברים בנויים, הארץ בנויה. הבעיה היא השעמום. כי דווקא חסר עשוי למלא את עולמך, ופתאום עסוקים אנשים רוב חייהם הבוגרים בבריחה משעמום, נוסעים לחו"ל ומשתעממים, קונים בגדים ומשתעממים".
– אבל עוד לא סיימנו את המלאכה, עוד אין שלום.
"במלחמה עם האדמה יש רק אויב אחד, האדמה הרעה שלא מצמיחה. באשר לבני האדם, קשה לשביע את רצונם. אבל שיווי המשקל בינינו ובין הערבים דווקא הולך ומסתדר. עוד יהיו קשיים פה ושם אבל פחות או יותר יש לנו כבר גבולות, אנחנו כבר יודעים פחות או יותר מה קורה בינינו ובין הפלסטינים. צריך אומץ לב, כמה החלטות קשות, וזה לא יהיה יותר".
– הפניקה של רבים, כאילו הגענו למבוי סתום, לא מוצדקת?
"זה סוג של הפחדה פוליטית או קיומית לאלה שמוכנים לקנות אותה. הרבה שנים עסקתי בלימוד מלחמת העולם הראשונה. האנשים לא ידעו ברובם למה הם הולכים למלחמה, אף מולדת לא היתה בסכנה, ובסוף מתו עשרה מיליון בגלל ההפחדה וההיסטריה שבנו את המלחמה.
"כשאתה מנסה להיות רציונלי בין אנשים שנמצאים בהיסטריה, הם רואים אותך כרשע מנוול וחסר לב. הוא לא נראה טוב, זה שאומר להם 'אתם משוגעים, עכשיו תירגעו'. ובכל זאת אני חושב ששיווי המשקל בינינו ובין הסובבים אותנו ניתן להשגה, בינינו לערבים, בינינו לעולם, ואפילו שיווי המשקל בין כל החומרים שמהם הצטרף העם הישראלי נמצא בתהליך התגבשות. אני מקווה שלא יגיע לתהליך התגבשות לגמרי כי התגבשות זה סוף תהליך. קריסטל לא משתנה ואני מקווה שלא נהיה קריסטל".
– שתמיד תהיה פה דרמה.
"כן, דרמה. פחות טרגדיה אבל עדיין דרמה".
– אולי הגיע הזמן למנהיג ללא רקע צבאי?
"אנשי הצבא לא סגרו את הדרך לאזרחים. אבל יקירתי, האזרחים לא הולכים לפוליטיקה, הבנים הטובים שלנו לא הולכים לפוליטיקה, כי בכל מקום העסקנים זה ליגה ג' של בני האדם. פה ושם אם יש מנהיג, הוא משנה את הדברים".
"אני מקווה שאני לא מתאבן"
– אתה ער לעולם הווירטואלי, מתעניין בו?
"שני הבנים שלי בהיי-טק, כל הזמן בתנועה, הבן שלי עכשיו באוסטרליה ובעוד שבוע ייסע למקום אחר. זה נפלא. הם עוסקים בדבר החשוב. אנחנו כבר לא עוסקים באיך להדליק אש בלי גפרורים. אנחנו עוסקים בדברים מופלאים שנותנים לנו בריאות ואפשרויות וגילויים חדשים".
– אולי גם זיקה למדינות, תחושת מולדת, ציונות, נמוגות עכשיו בעולם הווירטואלי?
"הציונות לפי דעתי נגמרה. אין בה צורך. כולם כבר בציון וציון פתוחה. אף אחד לא מפריע ליהודים שרוצים לבוא הנה להגיע, ואלה שהיו מוכרחים לבוא כבר כאן. יש מולדת, אבל היא השתנתה. פעם מולדת היתה עניין של קשר לאדמה ולנוף. היום רוב בני האדם גרים בעיר, לכן אצלם מולדת זה הרחוב, בעולם של השכונה, התאטרון.
– תאטרונים אתה מתכוון?
"וכל מה שיש ברחוב בתל-אביב. העולם פתוח, ומי שעכשיו נפלא לו לעשות כאן דבר שקשור למה שהיה פה קודם, הוא יהיה כאן".
– אם הכל כל כך פתוח אז מה רע בזכות השיבה לפלסטינים?
"אני מודה בזכות, רק שהיא לא ניתנת למימוש מכיוון שהארץ כבר מלאה פחות או יותר. יש בה כמות אדמה קטנה וכמות מים קטנה והמון בני אדם, ולנגב לא רצים. אולי במשך הזמן, עם ערבים שיושבים פה בדין ובזכות בדיוק כמוני ואולי אפילו יותר, מתוך יחסי שלום ותלות הדדית, עם שווקים ותעשיות משותפים, יתהווה משהו אחר.
"אני חושב שהטרנד העכשווי הוא אופטימי. כי לבני אדם יש יותר מה להרוויח כשהם מסתדרים אחד עם השני. זאת פשוט ראייה ריאליסטית. כשאני מסתכל מבעד לחלון אני לא רואה דברים מפחידים, ובעיתון אני קורא דברים מוגזמים וקיצוניים. והדברים בינתיים הולכים ומסתדרים. יותר ועידות שלום, יותר שיחות, יותר הסדרים. מוצאים בשכל האנושי המשותף דרך לחיות, כי אין דרך אחרת".
– האנושות היא כל כך רציונלית כיום? ומה באשר לכל התנועות המיסטיות, נישוקי הרב כדורי?
"שוליים. ציבור קטן. אנחנו מיליונים והם ציבור קטן. רוב בני האדם פונים במקום הראשון לרופא ולא לעושה לחשים".
"שרון יהיה לאפיזודה כמו איזה קוץ בדרך"
הראיון עם יזהר נערך ערב הבחירות ולפני שנודעו תוצאותיהן. מכיוון שאי אפשר בלי, אלה דבריו ביחס לבקר ושרון, בכפוף לתוצאות הסקרים.
– תקופת ברק של טרום הבחירות קירבה אותנו אל השלום או הרחיקה אותנו?
"היא השתדלה לקרב. בשום אופן לא הרחיקה. זה לא תהליך פשוט, זה כמו זיגזגים של התקדמויות ונסיגות קטנות יותר. יותר התקדמויות מאשר נסיגות, אבל זו דרכם של משאים ומתנים, ואני מניח שאנחנו עכשיו הרבה יותר קרובים לזה מאשר היינו לפני עשר שנים".
– ואיך עשויה להיראות תקופת שרון בראשות הממשלה?
"זאת תהיה נסיגה. נהיה בתוך אסון. כי תמונת העולם שלו, מושגי העולם שלו ושל אלה שתומכים, אינם נראים בעיני כאלה שהולכים בכיוון הנכון או כאלה שחושבים טוב.
"אילו הייתי צעיר הייתי מדליק לפיד ורץ ברחובות וצועק: בני אדם, צריך לעשות משהו, בואו נעשה משהו. הוא יוליך אותנו למשהו שכולנו נסבול, נשלם ביוקר, זה מה שהוא עשה בכל פעם שהיה לו כוח".
– אבל יכול להיות ששרון משרת הלך רוח מסוים של פחד מפני שלום בציבור הישראלי?
"התירוצים תמיד משתנים. לא תהיה ברירה, השלום יבוא כך או כך או כך ושרון יהיה לאפיזודה כמו איזה קוץ בדרך. זו לא הדרך ההיסטורית והם יפנו את השלטון לכיוון הנכון של ההיסטוריה שמבטא השמאל היום.
"גם שרון עלול לגלות שלא הרבה אנשים יתנדבו לצבא שלו, לא תהיה לו ברירה".
– אתה מאמין שערפאת בשל לשלום?
"אנחנו לא תלויים בערפאת, הוא הרבה יותר תלוי בנו. האיום שלו הוא שולי. הוא מטריד, אבל זה לא משהו שהוא מכשול בדרך שלנו ללכת למקום שאנחנו רוצים להגיע. הוא פגע רע, אבל גם הוא כבר לא ערפאת שהיה לפני הרבה שנים. גם הערבים משתנים, אנחנו משתנים ולא תהיה לנו ברירה אלא להיפגש, להבין זה את זה ולמצוא דרכים של שיתוף פעולה ככל האפשר".
התפרסם ב-"סופשבוע" מעריב, 9.2.2001
To Know a Woman
What made Alma Mahler such a magnet for geniuses? The Alma without whom Gustav Mahler couldn’t live, the woman Walter Gropiuscouldn’t refuse, the lover with whom Franz Werfel committed adultery before they married, the muse in whose image Oskar Kokoschka made a life-sized doll? An astonishing theatrical event, after Joshua Sobol’s play, did not provide Sarit Fuchs with solutions, just the opposite. Small wonder it has become a cult production.
by Sarit Fuchs
What made Alma Mahler such a magnet for geniuses? The Alma without whom Gustav Mahler couldn’t live, the woman Walter Gropius couldn’t refuse, the lover with whom Franz Werfel committed adultery before they married, the muse in whose image Oskar Kokoschka made a life-sized doll? An astonishing theatrical event, after Joshua Sobol’s play, did not provide Sarit Fuchs with solutions, just the opposite.
Small wonder it has become a cult production.
“Alma”, a theatrical journey in the footsteps of Alma Mahler who was the lover (and in some cases also the wife) of four artists of genius in the course of the 20th century, is one of the wildest and most staggering artistic events you will ever have the chance to see. But perhaps I am not the most credible witness to report on the thrill evoked by the event written by Joshua Sobol and directed by Paulus Manker, because I was raped in its closing scene (women’s organizations, hold your horses until you read all the facts). It happened in Semmering, a resort town in the Alps an hour away from Vienna, in a kind of sanatorium that had been abandoned for years and whose carved wood splendour was rotting amid a green and refreshing landscape, and whose name in German is “Kurhaus”. The building was chosen as the site for a theatrical journey of an audience of 250 guests. For three hours they are invited to wander through a labyrinth of 13 rooms, with each guest choosing which room he will enter, and when, because “Alma” is not only a journey into the soul of a woman who enriched and destroyed men in her own mysterious way, but also a visit to the remains of a life that no longer exists. The setting of the rooms whose walls are crumbling and musty shimmers in the light of dripping candles in old tasselled candelabra, sometimes with the addition of the statue of a boy capped with a lampshade, just the way the adorned Vienna loved it at the beginning of the 20th century,
and still does. But now, after two world wars, its adornments are covered with a thick layer of evil. The furnishings, the carpets, the chaises longues and the velvet armchairs are threadbare and broken, junk like a rusted birdcage or an old gramophone, withered bouquets, old photographs on the walls and yellowing scores written by Gustav Mahler, Alma’s first husband, are evidence that this place is an archive of a period that decayed in its own splendour and declined into the power of its lusts.
Here, that is, there, is where my rape took place. As I mentioned, it was in the closing scene, the orgiastic scene of Alma and the men in her life who, unlike in all the other scenes, now feel a need to abuse her, take her out of the domain in which she controls them, for only as a doll do her sparkling, proud blue eyes cease to mesmerise them. The men are musician Gustav Mahler, architect Walter Gropius, artist Gustav Klimt, director of the Vienna Burgtheater Max Burckhard, and composer Alexander Zemlinsky. I have quite possibly got the number wrong because after a few moments my senses became somewhat blurred. The figure they are abusing is a lifesized effigy of Alma, with full buttocks and thighs, a pudenda thick with greying hair, and erect red nipples on perfect breasts, looking as though someone had just finished suckling on them.
The doll is not a perverted invention of either Joshua Sobol or Paulus Manker, because there was such a doll in real life. Austrian artist Oskar Kokoschka, who Alma Mahler drove out of her life after a life replete with intercourse and mutual admiration, and which was thus too dangerous for her, lost his sanity. For years he wallowed in obsessive longing for her and gave the world several wonderful paintings depicting male helplessness at Alma’s side. The most famous is “Bride of the Wind” in which a man and woman are floating in a bed of purplish leaves, in a kind of storm, with no grasp on anything, not even on one another, the woman lying somewhat remotely, and the man’s face is turned towards an unseen point. After their separation, when he returned from the First World War in which he was wounded, Kokoschka sent a doll-maker a detailed nude of Alma, with her sharp, somewhat evil nose, her luxuriant hair and, of course, her full thighs and buttocks. He drove the doll in his carriage through Dresden, took it to the opera and the theatre until he had had enough of this ludicrous performance, which was also a kind of exorcism, and he asked some friends to a party where he invited them to have their way with it. They finally beheaded it and threw it away.
But I am in Semmering, in the closing scene, and in another moment I shall be raped. The room in which the last-but-one scene of this three-and-a-half hour journey, including dinner, takes place contains, like the other rooms, a few seats. The earlycomers sit down, the others stand. It was the third successive evening I had been a guest at the play, and yes, I was definitely somewhat spellbound and also exhausted. The dank air imprisoned in the sanatorium is not clear mountain air, so I sat on a marble slab by the fireplace. I followed Kokoschka, who is played by Manker himself, a noted Viennese theatre and cinema director who is both admired and provocative, touching the doll with yearning and anger, stroking (or stirring) the grey pubic hair with impressive skill, asking the maid Reserl to part the doll’s legs, dancing with the two women: Reserl moving the doll as the three of them merge. The next moment Reserl comes onstage embarrassedly naked, her body bent double, and offers herself as a substitute for the phantom Alma, “so she should no longer pursue you in your dreams and torture and depress you. It hurts me to see you suffer”. But Kokoschka is captive to Alma’s image that torments him and he rejects the groaning woman. I was making a note in my red notebook when suddenly Alma’s lovers ran towards the fireplace, in gold masks and blackened eyes, the doll in their arms, and before I could move they laid the Alma doll on top of me and fucked her violently. This was where they do it every time, and as we know, order must be preserved. Theater über Alles.
Perhaps it was all intentional, a kind of staged accident demonstrating the degree to which their event is capable of nullifying the boundaries between actor and audience? The demonstration was without doubt total. And who knows, nobody ever
apologized to me, perhaps their train of ecstasy was speeding so fast it didn’t manage to stop in time? It made no difference to me. I didn’t enjoy it at all. The blows hurt me. I was short of air. The minutes were like eternity, I sobbed quietly, my hat, a black velvet beret, shook under the doll’s rump. To the side I could only see Gustav Klimt, played by an actor whose trance in the previous scenes had scared me, his arched body movements similar to those in Klimt’s paintings, eagerly thrusting his pelvis at the doll, which by that time was me.
Yet from the depths of my post-traumatic situation, and out of a certain dignity, I again claim that “Alma”, a production that has become an international cult show in Vienna, Berlin, Lisbon, Venice, Los Angeles, and is now on its way to Israel, is a sensational phenomenon in its transitions from human greatness to human weakness, its wonderful acting achievements with the quality of cinematic close-ups, its dark morbidity, its joie de vivre, its adventurousness, the risks it takes, its poking fun at the femme fatale myth, and in fact, at all and any myths.
Rocking Mahler’s Heart
Alma Schindler, born in 1879, was noted in her native Vienna for her beauty at the turn of the century, during the
Hapsburg reign. Who judged the competition? Apparently admiring men in stovepipe hats who visited her parents’
home, or those who watched her strolling at the tranquil, glorious pre-world war Viennese pace, in a beribboned
dress, a frilled collar around her neck, hips corset-bound, drinking in the admiring glances along Vienna’s main streets with false pleasure. Or perhaps she met them when, with her parents and their friends, they went to Café Central and Griensteidl with their velvet couches, golden curtains, crystal chandeliers, ornamented cornices, and their selection of mouth-watering tortes.
At the turn of the century Vienna’s men of culture, and not only them, frequented cafés to earnestly discuss plays that had made headlines. They discussed Freud’s new theories on human sexuality. Sexuality? How daring! In voluptuary Vienna they spoke only of erotica until the advent of Freud. And perhaps they mentioned Vienna’s bestseller, Sex and Character, by the young Jewish philosopher Otto Weininger, who took his own life. In his book, the self-hate-filled Weininger claimed that Judaism resembled femininity: they were both weak and saccharine-sweet, lacked identity, character and will. The Viennese anti-Semites, who were still relatively well mannered, loved every word. And there can be no doubt that in those same cafés they talked about the tall, black-bearded “King of Zion”, the eccentric journalist Theodor Herzl, who spoke about Zionism, and who knew if he wasn’t bad for the Jews. For the Jews of complacent and sensual Vienna were so involved in intellectual high society – some even converted in order to integrate into it – they were unable to even contemplate the approaching catastrophe. “They were content to be ministering angels in the splendour of the Viennese firmament”, wrote Stefan Zweig with thinly veiled irony in his World of Yesterday. The Jews that shone in the skies of Vienna were musicians like Mahler and Arnold Schoenberg, writers like Arthur Schnitzler and Zweig, theatre people like Max Reinhardt and many others: painters, architects and journalists.
Although Alma Schindler-Mahler-Gropius-Werfel was an anti-Semite, she married two Jews: Mahler, who converted to Christianity in order to become director of the Vienna State Opera, but remained a Jew in Alma’s eyes, and writer Franz Werfel, her third husband, with whom she lived for almost 30 years. Her second marriage, to architect Walter Gropius, made her happy by virtue of the Aryan purity of the match. If the stories are true, she once hurled “your degenerate Jewish seed” at Werfel, and Sobol took this furtherand has his Alma say, “What can come of your rotten seed?” In the Sobol/Manker event Alma says, “I can’t live with them and I can’t live without them’.
Beyond the qualities that photographed so well only in rare portraits, Alma apparently carried herself proudly and possessed a hypnotic blue gaze. One of the reasons for her rare and flattering concentration on an interlocutor was mild deafness resulting from jaundice. Her father, who died when she was a child, was a famous Austrian landscape painter, while her mother gave up a singing career. After her father’s death her mother married one of his pupils and her salon continued to be frequented by the cultural elite of the time. Alma revealed a prominent musical talent; she composed lieder and hoped to become a conductor.
Before she met Mahler there were apparently three men who were in love with her: the artist Klimt, her teacher the composer Zemlinsky, and the theatre director Burckhard. The short, bespectacled Mahler, with his open face, was 19 years her senior. Perhaps Alma imagined how she would develop as a musician in his company, but Mahler had a different delusion. He wanted a woman who would merge with him to such a degree that she would feel his music as well as her own. In other words, there is no room for two musicians in the same house, he told her, and Alma accepted his terms. Her relinquishment of her unique, intimate voice is, of course, a key to understanding her world.
They had two daughters, one of whom, Maria, died of diphtheria when she was five, while during that period Mahler was diagnosed with heart disease. He was immersed in composing and conducting (the Vienna Philharmonic Orchestra and the Vienna State Opera Orchestra), travelling to concerts, sometimes without Alma, and he sent her educational literary sermons devoid of emotion. For example, “A person must always make the best of what he has and become used to his attacks of melancholia by thinking of the disasters befalling the world. Had I not behaved in this manner, I would have wept and sighed all the time and come home as thin as a salted herring”. How odd for a composer about whom one of his fellows, Karlheinz Stockhausen, said that his wonderful music encompassed the entire gamut of emotions of a man of this world, “from the most angelic, to the most bestial”, and that Freud, too, was amazed by the depth of his knowledge of his psychoanalytical theory.
Mahler noticed his lonely wife’s distress but did not recognise the force of the warning. On the advice of a doctor who thought that living with such an intense character as Mahler was difficult for her, he sent her to the spa at Tobelbad. The same doctor was unaware that Mahler suffered from a lack of intensity in the region of his loins, or so Alma, the public relations officer of her own sex life, claimed in her memoirs.
At Tobelbad, apparently wearing a pristine white scented robe, Alma met Gropius, the German architect who changed the architectural thinking of his time. He abandoned the ornate Prussian style and turned to more modest forms, the clean and simple style. He was a handsome man who would establish the Bauhaus movement. After several nights, or days, of lovemaking, then parting, Gropius sent Alma a love letter begging her to leave her previous life.
But instead of addressing it to her he wrote on the envelope ‘To Herr Gustav Mahler’. Mahler, stunned by the revelation (and the depth of artists’ vision is likely to become
blindness when their nearest and dearest are involved), went to see Sigmund Freud. It was an abridged analysis session of four hours, which is partially documented and enabled authors of books on Mahler or his wife to imagine it, and Sobol, too, makes it into an amusing scene in which some Yiddish is used, when Mahler says ‘shmock’ instead of ‘shock’, and thus matters are immediately clarified.
Mahler returned from his session with Freud with a certain insight, which made his wife miserable, because according to it he was only capable of loving a woman like his own tormented, sick mother, an insight that came too late, because his health was deteriorating. With his last remaining strength he enveloped his wife with declarations of
love and sweet gestures (for example, a credit note for the purchase of a diamond nestling in a bed of roses). He left notes on her bedside table: “My soul, I have kissed your tiny slippers a thousand times”. The sharp transition from controlling her to submission and dependence only heightened her longing for Gropius.
Meanwhile, Alma left Gropius and attended her husband until his death. It would be easy to describe the death poetically as caused by heartbreak, and perhaps that is the way it was.
Burnt by Kokoschka’s Fire
Then the Austrian painter Oskar Kokoschka, who was six years her junior, came into her life, and she invited him to her home to paint her portrait. The sensual, handsome Kokoschka, who believed that his genius had not yet been recognised, felt that the young widow had fallen in love with him at first sight. What seemed to be his enthusiasm for the mirror that reflected his self-love, that is, Alma as the mirror, became an obsession with theatrical hues. He quickly proposed marriage in the strangest way: “Offer me a sacrifice and be my wife”, and also, “You must save me so I can be the one who will truly elevate you, not humiliate you”. Interesting. Normal men offer wealth and happiness, artists speak the truth, and perhaps artists like Kokoschka in particular.
Kokoschka, whose sexual ardour was described as ‘animal vitality’, rebelled against the harmonious decorative re-finements of his contemporaries and burned with his own unadorned truth, and so he never pretended when he came to his beloved. He was considered an expressionist artist who painted the soul rather than the body, and liberated himself in the ritual of his own creations. Viennese writer Karl Kraus said of him that whenever there is a fire, Kokoschka throws the safety net into it.
Alma, who was in love with him, could not withstand this force, the fits of jealousy, the physical possessiveness, the intermingling of life and art. With their relationship Kokoschka threatened her power, her upright posture, the shape of her rigid, upturned jaw. When she became pregnant by him she wrote in her diary: “He causes me to lose my momentum… he made me ill – for years… and yet he gives me so much pleasure, too much”. In the First World War Kokoschka enlisted in the Austrian army, sought his death but was only badly wounded.
In her search for a worthy husband Alma remembered
Gropius, even though she had never shown interest in his
socialistic architectural revolution, which was designed to
ease the lot of the masses, for the masses were of no interest to her. According to her diary, she wept for days and
nights in Berlin until her intended husband fell in love with
her again. It seems that Alma was not chosen, but chose.
Gropius spent most of their marriage at the front, they had a daughter named Manon (who died of polio at 18), and Alma felt neglected. The stormy passion of the Kokoschka days was far too distant, until at the home of friends she met the portly Jewish writer Franz Werfel, a native of Prague and member of Kafka’s coterie, and her life underwent a monstrous turnabout. Alma became pregnant by Werfel, and on one of those nights generally termed ‘horrifying’, he visited her bedroom in the Semmering house, when her husband Gropius was away at the war. Alma was seven months pregnant. In the room below slept her daughters, Anna and Manon. Their over-stormy sexual union caused her to expel a premature baby next morning. Martin was his name for the ten short months of his life. He was a kind of human that was tormented for several months, holes were bored into his skull in attempts to save him, and he apparently suffered from progeria, a premature, monstrous old man. The trauma of Martin pursues the audience in numerous forms throughout the theatrical journey I saw at Semmering, to which we shall return shortly.
Alma and Werfel, who was 11 years younger than her, lived together until his death in 1945, and it was Alma who initiated their flight to the United States with the rise of Nazism. It was during their life together that he wrote his masterpiece about the Armenian holocaust, The Forty Days of Musa Dagh, and other works, for which he won several awards. He died of a heart attack; she lived to age 85, surrounded by pictures and mementoes of her lovers (there were other men, too, among them a biologist, and a theologian who was 37 when Alma was 53). In her last years she enjoyed the royalties from Mahler’s works, whom she had not appreciated as a musician, and who became popular, inter alia, thanks to Maestro Leonard Bernstein. She never suffered neediness; she had homes in Venice, Semmering (which I never went to as I had been warned that the present occupants were sick and tired of Peeping Toms), Vienna, Southern Austria, and more.
Bewitching All Who See Her
What was Alma’s power of attraction? What is attraction? Oh, if only we knew something of this attribute we would practice it. It was said that her body temperature was half a degree higher than that of a normal person. Perhaps it was a certain body scent? There is a Viennese man who Sobol and Manker met, but whose name they have forgotten, who grew up in an orphanage. When he was twelve he was given the task of presenting a bouquet to Alma Mahler who had come for a visit. The 53-year-old Alma buried the boy’s head between her breasts, he got an erection, and since then has been bewitched. He collects items associated with her and does not stop thinking about her. Sobol put him into “Alma” under the name of ‘Almaniac’. “We did not fall in love with Alma, but we did develop a little respect,” Paulus Manker said in one of our conversations. And indeed, there is no point in looking for a moral stance in “Alma”. It is grotesquerie that illuminates life from its beautiful ugly side, not the moral one.
We are, of course, entitled to argue that Alma was manipulative and immoral, attributes that act as a love potion
on certain men, but the facts say that the artists who lived with her blossomed and flourished. How did she accelerate their spiritual metabolism? For example, she closed her doors in order to send them to work. She promised Kokoschka she would only marry when he had created his masterpiece. She sent Werfel to write a daily quota of pages before she would go to bed with him.
It may be assumed that Alma planted seeds of admiration in the garden of her relationships, hoed the ego bed, and stroked the plants with a surrendering body. Perhaps she knew the secret of the correct measure of surrender and abstinence, of giving without being a victim and maintaining boundaries, and that being so, she was a genius worthy of all her geniuses. And yet throughout her life she drank Benedictine, a liqueur based on brandy and French herbs, apparently to the point of addiction, which attests to distress, perhaps as a consequence of the gaping emptiness in her life from the day she gave up her voice as an artist. One of “Alma’s” most beautiful monologues is the one on losing her voice: “I had a voice, a soft and delicate voice, I had a voice than sang within me… But I did not protect my voice… To this day my voice is choked inside me, broken, torn, shattered. If I open my mouth, if I once should open my mouth, a cry will emerge from it such as the world has never heard. The cry of a woman, of millions of women whose voice has been stifled by weak men.” And what does the fact that the male artists in Alma’s life were particularly humanistic tell us? The way in which Mahler expressed the human instinct for destruction; Gropius’ social democracy; Kokoschka’s rebelling at decorative harmony in favour of life as it is, in all its nakedness; and Werfel’s dedication to exposing the fate of the Armenians annihilated by the Turks. Alma’s choice of men like them speaks for itself. Or perhaps it doesn’t.
Sobol and Manker’s “Alma” is probably the last event that will provide answers to these enigmas. It is a journey of possibilities. What you see and hear about Alma in one room may be turned upside down in the next. Perhaps this is why people keep coming to see it again and again. I saw them queuing up in the Panhans Hotel in Semmering,a memento of the splendour of the good old days, carrying a small overnight bag, addressing the receptionist in a proud, erotic tone of voice, “We’ve come for ‘Alma’!” One Viennese psychiatrist has seen it eight times, and he’s not the only one. One legendary Austrian has logged 73 visits to the show. A myth that has definitely become an epidemic.
Each evening four actresses simultaneously play the role of Alma. Three Almas, in identical costume, who play her between the ages of 20 and 50, and the aged Alma, a diva, a 128-year-old ghost, who opens and closes the event, which is actually a kind of birthday party for Alma. None of the younger actresses looks like a femme fatale, and Manker (and costume designer Nina Ball) has intentionally dressed them in a simple, blue striped cotton dress, which is so banal as not to be perceived in the consciousness, so that we remain with the core of the exposed actress, with the actress playing Alma close to us, revealing all her dramatic power. And also every mark on her face.
The acting is dangerous for everybody. The actors have to fight for our attention to stop us running to another room. We, too, take risks. Have we come into the right room, or should we perhaps leave? But wherever you go you will always experience a random incursion into the heart of a human life at crucial moments, and the chain of events creates a scene taking place in psychic time, more real and fascinating than time itself.
At one and the same time “Alma’ is a casino, surfing the Internet with the freedom of choice to change your source of information, and also a carnival in which order is disrupted, people dress up and change identities (Almaniac, yes, that maniac, changes costume and body language and becomes Sigmund Freud, for example). In the corridors connecting the rooms, young people are focused on their earpieces, which are perhaps also microphones, timing the events in the different rooms, telling the actors to either slow down or go faster, so that each audience will leave all the rooms together for Mahler’s funeral, with its torches and fire, in the courtyard, and then re-enter the building for his wake. Thus, at the end of the evening, the audiences will flow from all the rooms for the final scene, virtually together.
So afraid of weakness
On the first evening I found myself in one of the event’s most moving scenes. I was in a room with a small bed, a small wooden cot, with teddy bears and withered shrubs in pots. The third Alma, the mature one, played Alma’s daughter Anna. Anna confessed to her mother’s third husband, Franz Werfel, that she heard the nocturnal noises on the night he had sex with her mother and Baby Martin was prematurely expelled from Alma’s womb. “You actually gave me my freedom when I was fourteen,” the 40-year-old Anna tells him as she sits on the bed like a child. She means that it was on that night she realized that she was allowed not to love her mother, and that there are impossible situations in the world. Anna recalls, “And then I woke up in the middle of the night. I heard strange sounds and voices coming from Mama’s bedroom. I didn’t recognise her voice, it was hoarse, throaty and wild. I thought she was calling for help, but something in her voice sent me a different message. Then I recognised your voice, that warm velvety tenor… and then she called out your name again, ‘Oh, Franzl, this is a crime, you’re a murderer, Franzl, oh, God…’ and more poetry like that. It went on for an eternity, over and over, and each time I thought it was over it began again …” (My translation, here and throughout this piece – S.F.).
Anna goes on to tell him how she finally fell asleep with her young sister Manon, who was with her, how in the morning the maid called her to her haemorrhaging mother, how Werfel was running around hysterically and how it was she who called the doctor to the house in Semmering, and also calmed Werfel down. “Poor little Martin. He never had a chance; it was as if he’d been knocked out into the world. He was such a piteous baby… always crying in his tiny weak voice. When he died ten months later, she didn’t even come to his funeral from Berlin. She is so afraid of weakness”.
As I left the room, past the dry shrubs, I discovered a transparent white coffin with a wooden baby doll, one of its legs amputated, inside. On the coffin was a white ribbon bearing the legend, “Auf Wiedersehen, Martin".
On another day and at a different time I was inside a bus waiting outside for passengers for Palestine. Franz Werfel and Alma did indeed travel to the region in 1925 and 1929, following Werfel’s interest in the Jewish pioneers there. Throughout the journey, Alma, the mature redhaired one again, berated and reprimanded her Franzl, who vanished momentarily as the howls of hyenas emerged from the shrubs. We got off the bus and saw a scene of ridiculousness and sadness: Paul, a Jewish pioneer in his twenties, was making a pass at the almost 50-year-old Alma without really meaning it. She is no longer a human being, but an object. Alma senses that he is making fun of her, they stand facing one another in a kind of empty hut, each grasping a torch, and Alma almost goes crazy with her own emptiness: “Stop it, you madman, I want to get out of this insane country… leave me alone, you babe… I want to die, I disgust myself… I don’t want to be a woman… I hate being a woman. I’m a monster”. You can understand her. Paul explains that all he hoped for was to fall in love with her in order to fill the sense of emptiness he feels in Palestine, to stimulate himself anew: “I so much wanted to come to this country. I told myself: If you do such an important deed, in the end you’ll be a man, with great ideals, a history, morals. And here I am, and it didn’t happen…so when I saw you I said to myself: Yes! Fall in love with Alma, it will finally fill you up with something”.
On another day at another time, or perhaps it was the same day, I was in the lobby with its bar, when Lilly Lieser, the wealthy lesbian who was in love with Alma and
tried to seduce her, and is played by the blonde, Englishspeaking Alma, screams at the aged Alma, the glamorous blonde diva. She mocks Alma for throwing away her mind onto the garbage heap of every passing genius and turning her body into a toilet, a container for the sperm of every fucking genius. The aged Alma protests and delivers the speech of the Don Juan who is capable of loving several men at the same time: “I wish I had a thousand hearts”, she says, “no, I cannot freeze my heart in the face of a young star that appears in my firmament”. Alma the diva, whose red lipstick is smudged on her face, shouts reprovingly: “I am filled with sperm, I am filled with sperm, and I’m proud of it. I’m filled to the top of my head. My brain swims in a sea of sperm. It oozes from my ears, my nostrils, leaks from all my orifices… What do you want, I have lived a full life!” Ecstatic, Alma exits to the courtyard and there, on a kind of illuminated glass altar, she shouts that she is reaching orgasm. I remember the conversation I had with Josefin Platt, the red-haired Alma, in her dressing room before the show: “When I look at Sobol, this guru filled with tranquillity, I can never believe that he writes texts like these”, she said. I can’t believe it either.Sometime during the three days I saw Kokoschka in a frenzy of passion, in orange-gold, somewhat clownish clothes, tryingto seduce Alma on the table. “Oh, Alma, you sweet bitch inheat!” “No, don’t touch me! You walk past me and I getp regnant”.When Alma tells him she is going to terminate her pregnancy he goes crazy and throws a chair.
Paulus Manker, who plays Kokoschka as a man in his own element, takes extremely dangerous risks with himself. It seemed to me that he is never sure whether he will lose control. When he runs around waving a lit candlestick, I take to my heels and find myself in an empty room. This is where Kokoschka lay wounded when he came back from the war. His helmet is on the table. On a white enamel plate there is a blood-soaked wad of cotton wool. They say that for years Kokoschka kept the cotton wool soaked with the blood of his aborted baby. Manker has kept the blood. And again the baby doll with its amputated leg, the aborted child is on a stand, the exact replica of the unfortunate Baby Martin who is yet to be born.
In the corridor in which hang pictures of Alma and her men, and some Kokoschka paintings, my attention is caught by a picture of her in her old age with Werfel, at the door of their Beverly Hills home; a fat, satiated couple, without a hint of beauty, a harridan with a hard, fallen face, together with a Humpty Dumpty with a huge egg-shaped paunch. Not a vestige of the sex appeal, just the desperate closeness of aging people. Once, when Alma claimed in the company of friends that she didn’t believe that the Jews of Europe were being exterminated, Werfel shouted, “What do you expect from this cow!”.
A Nostalgic Journey to A Golden Era
This how I wandered, haunted, for three nights in the Semmering sanatorium that once hosted the elite of Vienna that included
numerous Jews, like the Rothschilds. And with the same generosity it later hosted Nazi VIPs until it began dying, until the arrival of “Alma” this summer to recall its past splendour.
During the meal a small orchestra played “Bei Mir Bist Du Schejn”(“You are Beautiful To Me”) and an Israeli melody, “Od Nashuva El Nigun Atik” (“We Shall Return To The Ancient Melody”). My neighbours at the table were a dignified Viennese doctor and his beautiful wife. The doctor told me, “You must understand that for us this is a pilgrimage to what Austro-Hungary once was. It was a melting pot of cultures, and to this day we live in the cultural heritage of Jews like Mahler, Werfel, Freud, and Schnitzler. It is a nostalgic journey to an unrepeated golden era".
I think I understood him. Vienna misses its Jews. I thought about this quietly as I fell upon the layered cream cake swimming in blueberry sauce. Next day I walked along Berggasse where both Freud and Herzl once lived. The street gleamed with noble beauty on a sun-drenched day. I shed a few tears of humiliation.
Translated from the Hebrew by Anthony Berris
and Margalit Rodgers
