כמה דלים אנו ביצירות החוקרות יוצרים ישראלים ויצירות ישראליות.
והנה מופיע: נמר בוער!

זהו בלי ספק החיבור החשוב ביותר שנכתב על אלוני ואחד מהחיבורים החשובים ביותר שנכתבו על היצירה הישראלית לדורותיה. ספר מרתק, מפתיע, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות וגילויים שלא ידענו. אלוני היה ידוע בעיקר כקוסם של מילים ואשליות. מצד אחד, מחזותיו הפכו קלאסיקה בכותל המזרח של היצירה הישראלית הקנונית, ומצד שני, הוא יצר שפה חדשה בקלאסיקה של הבידור הישראלי של הגשש החיוור.

אבל שרית פוקס הלכה רחוק יותר מכול מה שנאמר עליו עד כה. היא מחברת את המחזאות הקנונית, כביכול ההזויה, של אלוני, אל שורשי הטראומה של החוויה הישראלית. האם ייתכן שיצירתו של אלוני שואבת מהלם הקרב שחווה כחייל במלחמת העצמאות? שרית פוקס חודרת אל הנימים הדקות של היצירה של אלוני ומגלה כי אכן כן. אולי זהו הגילוי החשוב ביותר שהוצג אי פעם על ידי חוקר/ת דרמה ישראלית.

– מאת אמיר אוריין, תיאטרון החדר, 22.1.2009

אורי אברהמי שיחק אותה גיבור גדול ב-1973, כשנשרף בטנק והצליח איכשהו לזחול ממנו; כשחזר מהמלחמה וסירב במשך עשרות שנים לקבל טיפול פסיכולוגי או קצבת נכות מצה"ל; כשביסס קריירה מפוארת בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה שנבנתה כולה על הדחקה וטשטוש, על סמים ועל אלכוהול | רק בשנים האחרונות, בעקבות מות אשתו, שורה של דיכאונות ומאניה אחת (שנוצלה היטב), הוא סוף סוף מטפל בעצמו | יצא מזה בנאדם, ויצא מזה מחזה

יושב ﬠל כיסא בסלון הבית שלו, רגליים ﬠל שרפרף, פורט ﬠל יוקללי, כלי נגינה מהוואי: “אל תיגﬠו לי בנשמה/ גם אם היא שבורה…׳׳. אורי אברהמי, שחקן טרגי־קומי נפלא ﬠד אחרונת ﬠצמותיו, מציג בפניי את מופﬠ
היחיד שלו "ציפרלקס 20 מ"ג“. אני הצופה היחידה בסלון חסר גיל של בוהמיין שלא אוגר קישוטים ואינו משפץ בכל ﬠשר שנים. הידיים של אברהמי ארוכות, דקות, ובמבט מקרוב מטולאות. ב־1973, אחרי המלחמה, השתילו לו ﬠור מהישבן ﬠל הידיים, שנשרפו כשהטנק שלו הפך לאבוקה ברמת הגולן. אברהמי
נזרק החוצה. מישש את הראש שלו ולא מצא את שﬠרו הארוך, ראה ﬠצם לבנה ללא בשר, חושך השתרר בתוך ﬠיניו. כל הטנקים להוציא אחד הושמדו.

אירוﬠ היחיד שאברהמי כתב, הלחין, ביים ומבצﬠ (בתיאטרון תמונﬠ) "בא מנהמת לבי", הוא אומר לי, ﬠל אף שבשום מקום בהופﬠה לא נאמר במפורש שאברהמי הפך לפגוﬠ קרב נפשי ﬠל בסיס יומיומי. הנה, בינתיים הצלחתי לא להגיד פוסט טראומה.

קלאוסטרופוביה בשירותים

אברהמי ממשיך לשיר ולהצחיק אותי בדיכאונות ובאסונות שלו, ואני מנסה לדמיין את הנשמה השבורה מהשיר שלו. אולי היא דקה ואצילית כמו הידיים המטולאות שלו. ולמי הוא פונה בבקשה שלא ייגﬠ לו בנשמה, לרופאי הנפש? לחברים קרובים? לבני אדם? נדמה לי שלכולם, אבל הכוונה היא לימים שבהם היה בלתי נגיﬠ. ﬠכשיו מתחוללים בו שינויים והוא מזמין לגﬠת. בשנים האחרונות, ובﬠיקר אחרי מות אשתו המחזאית, סמדר אברהמי, מסרטן, ﬠובד אברהמי ﬠל חזרה למﬠגל האמון. אפשר להגיד שמטפלים במרכז לבריאות הנפש ברמת חן ניסו להאהיב ﬠליו בני אדם, ﬠל אף שהם פגומים. אברהמי אומר לי שהיה מיזנתרופ, שונא אדם, מאז המלחמה, אבל אחרי שמונה שﬠות שיחה ושלוש פגישות, תיקן את ﬠצמו:
"הייתי מנותק, מנוכר, היה פיצול בין הﬠולם הפנימי והחיצוני. חייתי בשני ﬠולמות מקביי לים ולא יכולתי לחבר אותם לאחד".

תחושת פיצול כזאת מתוארת בספרים הﬠוסקים בנפגﬠי קרב ובטראומות אחרות. אלה שניתקו ﬠצמם מהאסון בזמן שקרה, שהפכו את ﬠצמם לצופים מן הצד כדי להישרד נפשית, ﬠלולים היו להישאר בﬠמדת זרים המביטים בﬠולם ובבני אדם ולא מסוגלים להרגיש כמותם.

כשאברהמי החלים פחות או יותר מהכוויות, לאחר סדרת ניתוחים ומשחות פלא, נשלח לבית הבראה. שם הבחינו שאינו ישן בלילות, צוﬠק בשנתו, מתבודד, וקראו לפיסיכולוגית. אברהמי האמין אז שרק הוא יﬠזור לﬠצמו. חלק מזה נבﬠ מחינוך בבית הוריו הסוציאליסטים מבולגריה. אצלם, לחשוף כאב אישי נחשב לא תרבותי. אברהמי סירב גם לקבל קצבת נכה צה"ל ﬠד לפני שנים אחדות.
רק בתחילת שנות האלפיים, כמﬠט 30 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, הבין שגלי הדף מאז ממשיכים לזﬠוﬠ אותו. הוא הצליח דווקא לגלם תפקידים יפים בתיאטרון, בקולנוﬠ ובטלוויזיה, בﬠיקר ﬠד תחילת שנות ה-90: תפקידים גדולים בחאן, ואחר כך תפקידים ראשיים ב"נומה ﬠמק" וב׳׳אחד משלנו", ותפקידים מרשימים ב"אדם הוא אדם", ב"בונקר" וב"סנג'ר"; פינה קבועה ב"זהו זה" וﬠוד וﬠוד. מי שרוצה לראות אותו, היום, בתפקיד נפלא של בﬠל אחז זה שהחמיץ את חייו אך לא את האור הפנימי שבו, שיילך ל׳׳השחף" בהבימה. אבל לאט לאט הבין אברהמי שאפילו התחום הזה הולך ונפגﬠ ואצלו. שתייה וחשיש הפסיקו להרגיﬠ אותו ולגונן ﬠליו, הגוף הותש. את מסﬠ התאמת התרופות שנוﬠדו להחליף את הסמים והשתייה הוא מתאר ב"ציפרלקס 20 מ"ג." כמו שליצנים יודﬠים לתאר כישלון. אחרי הצחוק נשאר טﬠם מר. כדור אחד מנﬠ ממנו להשתין. כרור אחר ﬠורר קלאוסטרופוביה בשירותים.

כמﬠט במקביל לצאת סרטה הדוקומנטירי של בתו, ﬠירית אברהמי, “השחקנים נגד הקהל׳', יוצא אברהמי במופﬠ שלו, וזה לא מקרי כנראה. אולי יש תיאום בין ההשתחררות מהטראומה המשפחתית של אמא מתה ואבא לא מתפקד. "אבא טיפל באמא ﬠד הרגﬠ האחרון. אותנו, את יונתן אחי ואותי – הרחיקו", אומרת ﬠידית, שמצטרפת לפגישה השלישית. "אתרי שאמא מתה, אבא נשאר לבד, לא היה
מי שיטפל בו. אז הבנתי כמה היא טיפלה בו. הם היו נורא ביחד. לא היו צריכים אף אחד. לפﬠמים הטלפון היה מצלצל ואף אחד לא היה מרים את השפופרת". אחרי מות סמדר, התמוטט אברהמי לסדרת דיכאונות מצמיתים.

ﬠירית אברהמי זכתה ליחסי ציבור נאים לסרט שלה, כי היא צﬠירה וגם כי הﬠיתונות אהבה לﬠסוק בסרט כבסיפור נוסטלגי: היה היו בשנות ה־70 של המאה הקודמת, שחקני החאן הירושלמי ואברהמי בתוכם, צﬠירים מרדנים וחדורי אידאלים, מדכאים את האגו השחקני ונמהלים באנסנבל. ביניהם: ששון גבאי, ספי ריבלין, ﬠליזה רוזן, אהרון אלמוג, ואחרים שקצת נמוגו. ואיך התפזרו, וחלקם התפוגגו.

סיפורו האישי של אברהמי, השבר שלו, מחובר לסרט המרתק קצת כמו איבר זר. כי הסיבה לכל מה שקרה לאברהמי קשורה לקבוצה אחרת בכלל, זו של פגוﬠי הקרבות בארץ.

בגיל 60, הוא מוכר במשרד הביטחון כפוסט טראומטי ("יפה שלא שאלו אותי, 'איפה היית 30 שנה?"). אברהמי משחזר ﬠל הבמה את הכוחות שהיו לו, ואנחנו, הצופים, חיוניים לתהליך ההחלמה שלו.

ﬠירית אברהמי מגיﬠה לפגישה השלישית והאחרונה מפזזת בבריאות נפשית, כך זה נראה לפחות, ונושאת שקיות ﬠם מתנות לבן התינוק שלה. אברהמי אומר: "לא רציתי ילדים בכלל. סמדר מאוד רצתה, ולא ראיתי לﬠצמי זכות למנוﬠ את זה ממנה. לא ידﬠתי אם אני בנוי לﬠניין של הורות, אבל מרגﬠ שהם באו אהבתי
אותם יותר מכל דבר אחר".

מערבון גרוע

אברהמי הילד, שגדל בקריית חיים ובחיפה, היה ילד ליצני ותזזיתי. "כספית" היה הכינוי שלו. דיכאון וחרדה היו זרים לו. אבל הוא היה ביישן ושנא להביט במראה ולפגוש את הפנים שלו, שכמעט לא דומים לפנים אחרים בהמון, עם המוזרות המוקיונית והכיעור היפה. הוא שייך לדור שהיו בו אנטי גיבורים כמוהו, שמחרבנים על מוסכמות הלבוש, על הממסד, כולל העיתונות, ונגעלים ממצליחנים ומהפעלולים שלהם.

ספר לי את סיפור המלחמה שלך. נתחיל מהמלחמה הצבאית ב־ 1973.

"אני מגויס בבוקר היום השני למלחמה, סמל ראשון, מפקד טנק, מילואימניק בשריון. אני מגיע למחסני חירום ליד ראש פינה להצטייד, ושם מתחילה בעצם הפאדיחה. הכול שם בחוסר ארגון. הטנק חצי תקין, חסרים פגזים באיכות ובכמות, לא היו פגזי שריון בארסנל של הטנק. וזה לא קשור לבעיה מודיעינית. מחסנים אמורים להיות ערוכים למצבים כאלה. לא היה סרבל חסין אש בשבילי ובשביל האחרים. לא היו נעליים, נשארתי עם כפכפים. לא היה
לי נשק אישי. ככה יצאתי למלחמה. קיבלתי צוות של אנשים שמעולם לא עבדתי איתם. אבל אני התחלתי עם הבדיחות שלי, וחבר טוב שלי צעק 'אידיוט, זאת מלחמה, אתה לא מבין?'".

בלגן זה חומר טוב לליצנים.
"בטח. לא חשבתי לאן זה יגיע שאין לי סרבל, זה הצחיק אותי".

מתי הבנת?
"כשאנחנו נוסעים על הכביש צפונה ואני רואה מכוניות צבאיות, טנדרים, קומנדקרים, זורמים בכיוון ההפוך, מהקרב, בחזרה, עם אורות דולקים. כל מי ששרת בקרבי יודע: הם מובילים גוויות או פצועים. אני קולט שאני הולך לגיהינום. ככל שאני מתקרב למקום האמיתי, אני מבין שאין ממי לקבל פקודות
בקשר, אני לבדי, עם הצוות של הטנק שעליו אני אחראי. פתאום הייתי הילד שצריך לסתום חור בסכר. לבד".

ואתה עוד מספר בדיחות?
"אני מוצא איך לצחוק, איך להיות ציני".

זוכר בדיחה?
"לא. זוכר בדיחות של אחרי זה: 'למה אצל שריונאים מקפידים על גומי מהודק בקרסוליים? כדי שהאפר לא יתפזר'".

נחשבת למפקד אמיץ?
"הדימוי החיצוני שלי היה כזה. מכיוון שאני פחדן נוראי, הייתי צריך להפוך את זה. לרדת לירדן בזמן מארבים, באמצע הלילה, ולמלא מימייה במי הירדן. אז האמנתי עוד לשקר של עצמי. אולי ככה זה אצל כל האמיצים".

ואז אתה הולך למלחמת שריון בשריון.
"אנחנו מתקדמים מזרחה, נוסעים תוך מגע עם אויב, יורים ויורים עליך, ואני מתחיל לראות טנקים שרופים מסביב, ובקשר בליל צעקות ופקודות. בעיקרון מפקד טנק עומד בצריח לפי מורשת – ' 67 פלג גוף עליון בחוץ. ככל שאתה גבר הגוף שלך יוצא יותר החוצה".

ואתה?
"מותניים ומעלה חשוף".

ואתה היית גבר, עאלק.
"העאלק הזה חשוב מאוד. בשלב מסוים אנחנו נכנסים למארב שריון סורי, ותוך דקות קולטים שהם גולשים אלינו מההרים ויורים. טנקים מתחילים להידלק כמו אבוקות מסביב. ואז אני מגיע לאיזה מצב שיש מולי, ממש כמו שאנחנו יושבים אחד מול השנייה, איזה טנק סורי, זאת אומרת, אני רואה אותו בעין,
ואני קולט שאני יורד מתל ומהווה מטרה בו לטת. אני חשוף לגמרי בפניו. אז אני אומר
לנהג הטנק שאינו רואה מה קורה 'סע אחורה'. הוא מנסה, אבל אין רוורס. זה קשור למצב הטנקים. הטנק לא היה שמיש. מה נשאר לי? לירות עליו. אז אני נותן פקודה לירות. עכשיו, אני יורה את מה שהיה לנו, ומה שהיה זה סוג של פגז שנועד לירות על מבנים, לא על מתכת. את הפגזים שאותם היינו הכי צריכים לא היו לנו בכלל. ובכל זאת אני יורה עליו את זה, וזה פוגע בטנק ולא עושה לא כלום. נדבק עליו ומתפוצץ חיצונית ולא מגרד אותו אפילו. ואז הוא מתפנה מירי למטרה אחרת, וכמו בסרטים: מתחיל לסובב את הלוע אליי, נעצר, מולי, אני רואה את חור הקנה…".

איזו אימה!
"שאי אפשר לתאר. והכול קורה נורא מהר, או כך לפחות נדמה לך, והוא מוציא פגז ואתה רואה את זה יוצא מאצלו ותוך שנייה זה אצלך, חודר שריון חודר, תזזזזזזזז ומבעיר את הטנק. אני מוצא את עצמי בתוך להביור של אש שיוצא החוצה, ואני לא יכול להגיד לך אם אני עף או קופץ, הגוף עושה דברים בלי שאתה בכלל נותן לו פקודות, ואני מוצא את עצמי למטה על אדמה, ואני זוחל לתוך שוחה או משהו".

ואתה לא בוער?
"לא, אבל אני מתחיל להבין שנשרפתי. אתה עוד לא מרגיש כלום, העצבים עדיין לא משדרים, אבל אני נוגע בראש ומרגיש שאין לי שיער – והיה לי שיער ארוך, הייתי תלמיד בית צבי, תחילת שנה ג' – ואז אני רואה את העצם הזאת בלי עור, ואני קולט שאני שרוף בידיים, ועוד לא מרגישים כלום. ותוך כדי זה נסגרות לי העיניים ואני לא יכול לפתוח אותן, פותח לשנייה והן נעצמות. בדיעבד התברר שהריסים שנשרפו נכנסו פנימה ולא יכול־ תי לפקוח עיניים. אבל אני, מבחינתי, ידעתי שאני מתעוור, ודיווחתי לעצמי: שחקן כבר לא תהיה, גם עיוור וגם שרוף. הלכה הקריירה. אין ברירה, אהיה במאי. ואני מודע לאפשרות שהטנק יתפוצץ בכל רגע, ואני לא רואה כלום, ולא שומעים עברית, רק ערבית".

מה קרה לאחרים בטנק?
"בשלב ההוא לא ידעתי, אבל במשך הזמן גיליתי שהתותחן נשאר בחיים, ובחור אחד, שאספתי בקרב, אחרי שהטנק שלו נשרף, או־ בחן כהלום קרב, ולפי השיטה של אז, נשלח בחזרה לקרב, ומת. בתוך זה יש שלב שאני אומר לעצמי 'אני חייב לחזור לטנק, אולי אפשר להציל', אבל אני לא כל כך מצליח לעשות את זה. לא יכולתי להביא את עצמי להתקדם לשם. או, אם נניח הייתי רואה את הטנק בוער, הייתי צריך לטפס ולהוציא. סליחה, המיתוסים האלה…".

סליחה?
"וה'סליחה' הזה לא עובר לך כל כך מהר. משהו בך נשאר מאשים, אתה ממשיך כל החיים לטחון בראש ומגיע למסקנה שההוא לא יכול היה להישאר חי לפי הזווית של קנה התותח הסורי, וההוא בטח נשרף חי… את יכולה להגיד שזה שלא חזרתי לטנק זה… אבל זה גם ביטוי אנושי. לא יודע, אני לא בא להצדיק
את עצמי. אני לא מאמין שרוב בני האדם היו חוזרים. במצב שהייתי בו, אולי רק סופרמנים. אשמה, אמר לי אחד הפסיכולוגים שראיתי, אשמת השורד, אי אפשר שלא תהיה לך".

אנחנו עדיין בגולן, איפה אתה עכשיו?
"אני שומע קולות בערבית ונזכר בשבו יים בסוריה, ונדמה לי שאני מתמלא באנרגיה, אבל אז אני נשכב על האדמה. 'אני גמרתי. בואו לקחת אותי'. ואף אחד לא בא. התחלתי לחלץ את עצמי בזחילה, בעיוורון, מזגזג בין פגזים, ככה ארבע שעות, עד שהגעתי לטנק הישראלי האחרון שנתקע שם כי התקלקל וחוליה טכנית תיקנה אותו, וכשהתחיל לנסוע, נתלינו עליו, אני ואחרים, מבחוץ".

יכולת להיתלות מבחינה פיזית?
"עדיין יכולתי, זה מדהים. אתה עוד לא… ואני רואה את כל הצבא נסוג, תמונות של מצרים שברחו במבצע סיני והשאירו נעליים עולות בי, הנה, עכשיו זה אנחנו, לא הם, ואני מגיע לתחנת האיסוף, ואני לא יכול לפתוח עיניים ולהזיז ידיים. מחברים אותי למורפין, הכול שרוף, החובש מזריק לי ברגל, ואני מבקש שיזריק עוד אחת כי אני לא יכול. ואני מתחיל לשיר לעצמי, והכול טוב ונעים, ואני מיטלטל בקומנדקר במנוסה עם עוד פצועים, ואז מגיע הליקופטר ומאשפזים אותי ברמב"ם".

האמביציה היא השטן

בארץ אהבתי השקד פורח, אבל המון לוחמים נשרפו בה. המילה תופת משומשת מדי, ואני פורשת מכל ניסיון תיאור של ייסורי אדם שעלה בלהבות ונותר חי. אחד הסימנים הראשונים לנפש שנחבלה הופיע כבר בבית חולים, ואני לא מתכוונת לסיוטי לילה עם תמונה חוזרת של מגדלים בעיר זרה שמתקרבים לאברהמי ועומדים לסגור עליו. גם אלה וגם מראות מהמלחמה הופיעו בלילה. הכוונה היא לאי אמון מוחלט במה שאומרים לו. "זה היה אובדן אמונה בכול. לא מאמין להם כשהם אומרים שאהיה בסדר, שאצא מזה. לא מאמין שאיראה בסדר, כי אם היו רוצים שאראה את עצמי, למה מכסים מראות בעיתונים? הם

משקרים. בכלל לא האמנתי שמדינת ישראל יצאה מזה. אומרים לי 'תצפה בטלוויזיה ותראה', ואני אומר 'אפשר לסדר בטלוויזיה שקרים'. חודשים לקח לי להאמין שמדינת ישראל שרדה. לפסיכולוגית בבית ההבראה הוא אומר "תאמיני לי, הראש שלי לא בשיווי משקל, אבל אני יודע בוודאות שרק אני יכול להוציא את עצמי מהמצב הזה. אם נתחיל להיכנס לזה, זה רק יהיה יותר גרוע".

אבל לא הוצאת את עצמך מהמצב הזה.
"קודם כול לא יכולתי לישון בלילות. הייתי ער. ואם ישנתי קצת, השינה הייתה שטחית. אבל בהתחלה היה בכל זאת מין היי גדול: 'היי, ניצלת!'. חזרתי לבית צבי. תפקדתי כביכול, תוך התקפי חרדה ודיכאון, נדנדות של היי ודאון. אבל אם להיות כן, שתיתי קוניאק כמו חמור ועישנתי כמו חמור. זה היה הכלי שלי להתמודד. זה מיסך, וזה נתן אנרגיה. יכולתי לחשוב מה שאני רוצה, ולא את מה שלא רציתי לחשוב. זה החזיק עד תחילת שנות האלפיים בערך".

עידית, בתך, אומרת בסרט שהפכת לשחקן של תפקידים קטנים.

"היא ניסחה את זה ככה בהתחלה, אבל אני תיקנתי אותה, כי זה נכון אולי לגבי 15 השנים האחרונות בתיאטרון. ביקשתי שתדייק והיא הוסיפה, שאחרי שורה של הצלחות בתיאטראות גדולים אבא לא מצליח לשחזר את ההצלחה של ימי החאן, והוא הפך לשחקן של תפקידים קטנים שאפשר להסתדר בלעדיהם או להחליף אותם ברגע. לא היה קל לשמוע את זה מהבת שלך, אבל כמו שזה מנוסח עכשיו זה נכון".

האמביציה של אברהמי, אפשר לשער, דוכ אה קודם כול בתיאטרון החאן הירושלמי. "להגיד 'אמביציה' בתקופה ההיא היה כמו להגיד 'שטן'", הוא אומר. תפיסת העולם הזאת דבקה באברהמי, כי התאימה לו, וממילא לא היו לו כוחות. "בתיאטרון הייתי אדם ללא דרישות. אף פעם לא התקשרתי לבמאי או למנהל תי אטרון כדי לשאול אם יש תפקיד בשבילי. דברים קרו מעצמם, לא מעבר לזה, כי יש נקודה שאם לא תדחף זה לא יקרה. בתוך התיאטרון
יש כל כך הרבה אנשים בעלי רצונות סותרים, שאם אתה לא מפעיל וקטור משמעותי ומציג את עצמך זה לא יקרה".

תמיד היית נטול וקטור?
"אני חושב שהשתייה והסמים עשו אותי יותר פסיבי. כשזה הופך לדרך חיים, הג'וינט הבא מדאיג אותך יותר מכל דבר אחר. ועם השנים, הגוף לא עמד במשא השתייה והסמים. זה דיכא נמרצות ואסרטיביות. במשך שנים האמנתי בחוסר הערך של ההישגיות, אבל היום אני רואה דברים קצת אחרת. אז – איב־
דתי רצון, איבדתי אנרגיה, ויכול להיות שזה בא לידי ביטוי על הבמה. אולי זה הפך אותי לשחקן פחות מעניין".

אין אמא, אין אבא

בתחילת העשור השפיעה עליו סמדר אשתו לפנות סוף סוף לטיפול, והוא התחיל לקחת כדורים. אברהמי אומר לי שנדמה לו שאשתו רצתה להכין אותו לתקופה שבה לא תהיה איתו. כלומר, היה לה גוש בשד, והיא לא הלכה להיבדק במשך שנים. אברהמי ניסה לשכנע ולא הצליח. "אדם אחר היה גורר אותה לרופא בשערות", הוא אומר, אבל הוא האמין גם בכיבוד רצון הזולת. נדמה לאברהמי שסמדר גם ויתרה על החיים, והוא חושב שהוא יודע למה, אבל הוא לא יגיד דבר נוסף בנושא. ואגב, דברים שאנשים אומרים לעצמם בדיעבד, אינם חייבים להיות אמת.

אחרי מות אשתו חווה אברהמי תקופה מאנית אחת, פרץ יצירתיות ותחושת עוצמה (ואז כתב את המילים והמוזיקה למופע שלו ) ושני דיכאונות קשים. הוא הסתגר בחדר, לא רצה דבר, לא לראות איש. "ואם חברים חדרו לבית", הוא אומר, "יצאתי אליהם ומיד חזרתי למיטה. היו לי דפיקות לב, רעידות, פחדתי מכל דבר. אימה. מישהו במדרגות – ואני פוחד. יוצא עם הכלב ופוחד שאותקף, שאתעלף, בקושי עומד על הרגליים. הילדים שלי נטרפו ואני נטרפתי מהיטרפותם – פחות משנה אחרי אמא, ואין אבא".

עידית ויונתן הם גם האחראים, לפי אברהמי, ליציאה המחודשת לכיבוש הכוחות שלו. הפריצה הגדולה קרתה במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. "אתה לומד להיות בחזרה יצור חברתי. כשאתה יושב בקבוצות לא דורשים ממך להשתתף, אבל לאט לאט אתה רואה את האחרים מדברים ומחלחל בך הרצון להשתתף גם. אתה מבין ששתיקתך לא תביא לכלום. אתה מתחיל לקחת חלק ורואה שלא נפלו השמים. להפך, מגיעה איזו הקלה ואתה קולט שזה הדבר שעוזר לך, להתערבב שוב עם האנושי. אחר כך אתה מסוגל ורוצה לעשות את זה בחוץ וגם נורא נהנה מזה".

בן 60 , אתה מתכוון להציל את מה שנותר מחיי הבמה שלך?
"תמיד האמנתי ששחקן מתחיל להיות בעל מקצוע אחרי גיל 50 . בשביל להיות שחקן יותר טוב אתה צריך תולדות חיים, ואני מאמין שעכשיו אני שחקן הרבה יותר טוב והרבה יותר קרוב לעצמי. על הבמה אני הכי קרוב לעצמי, אבל אני רוצה לעשות במסגרת התיאטרון רק את מה שאני רוצה ובלי פשרות. לעולם לא אתייחס למשחק כאל עבודה שגרתית".

הצלחה! מיזנתרופ מתראיין תוך הבעת אמון במראיינת. סוציאליזציה מחודשת.
"אני יכול להתייחס ביתר הבנה לאדם, ביותר אמון. אולי אנשים רוצים לשמוע דבר זה או אחר, אז למה שלא אשמיע להם? זה בסדר לי לא להסתיר דברים, לא מעצמי, לא מאנשים אחרים. זה יותר פשוט".

פורסם במעריב תרבות, 7.5.2010

כמה חודשים לפני מותו התראיין יוסי בנאי לשרית פוקס בשביל ביוגרפיה מטלטלת על ידידו הטוב, המחזאי נסים אלוני ("נמר בוער"). בדיעבד, היה זה הראיון האחרון שלו. בשיחה מספר בנאי בפתיחות על חיי העוני שלהם בפריז, על כישלונו הצורב של התיאטרון שהקימו, על כישרונו האדיר של אלוני שגם שרף אותו, וגם על המתחרה המיתולוגי, חנוך לוין ("לא אהבתי את המחזות שלו, למעט אחד או שניים"). מסמך נדיר

מאת שרית פוקס | מעריב – 27.9.2009

"הסיפור הזה, לא אמיתי, אל-מוות. אין סידור כזה", אמר יוסי בנאי ביובש מתנגן, כשהתעניינתי
במצב בריאותו אחרי אירוע הלב שקרה שנתיים לפני כן, אבל איים שיקום מהשולחן בקפה "הבימה", וילך, אם נמשיך לדבר על מחלות. השנה הייתה 1998.

אחר כך ביקש סליחה על ההתפרצות ואמר: "אני לא נופל לדיכאונות, יש לי תכונה אחת שהיא כנראה טובה, אני מקקה עושה דשא. אני משתדל להצמיח, מה שנקרא, דברים, מסבל, מיגון. הדבר הכי קל זה לתת לעצמי לשקוע. ועכשיו אני מבין שלא אוכל כבר בשתי כפיות ולא צריך לרוץ אחרי כל דבר ולא אהיה מיליונר, ואני… לא יודע מה. כשהרופא שאל אותי בבית חולים 'מה שלומך?', אמרתי 'היום, טוב'. אמר לי 'גם העברית שלך השתפרה'".

ואז בנאי התחיל לספור את מלאי המתים שלו. "אתה מגיע לזה שהיום טוב, כי סביבך, אתה רואה מתים: נסים אלוני, יאיר רוזנבלום, נסים עזיקרי, עדנה פלידל, שמוליק סגל. וזה פתאום לידך. כולם חלק ממני, אני עולה איתם לבמה".

חלק מהמתים של בנאי כבר הולכים ונמוגים בתוך התודעה התרבותית. נסים אלוני, ידידו הטוב, עם עליות ומורדות המתחייבות מידידות של עשרות שנים, נפטר כמה חודשים לפני כן אחרי שנים של מחלה ששינתה את גופו ואת קולו, אך לא את מוחו.

יוסי בנאי התאהב בז'ורז' ברסאנס בשנות החמישים בפריז, כשנכנס פעם באופן נדיר לבית קפה עם פרנקים בודדים, וברקע התנגן התקליט שלו. מאז הוא ביצע אותו, תרגם אותו (לצד נעמי שמר) והזדהה איתו.

"כששאלו את ז'ורז' ברסאנס למה התעסק כל כך במוות הוא אמר: 'כי אני מעריץ את החיים'. אני יכול
להבין את זה. הירוק של העץ, והטעם… זה סיפור אחר, את מבינה?".

הבנתי וגם שמתי לב לעובדה שהמילה "טעם" נשארה תלויה באוויר. כדי לא ליפול לרגשנות יתר, יוסי לא פירט, טעם של מה. הוספתי שלוש נקודות במקום. בנאי השתייך לכת שלוש הנקודות בין שברי משפטים. אלה שלא מניחים את הישבן שלהם על השולחן. משאירים מקום לדמיון. כזה היה גם נסים אלוני. כשחלה בסרטן, שמונה שנים אחרי השיחה הזאת, סירב בנאי לקבל טיפול מייסר ומכוער ומת.

ב2006- נפגשנו לשיחה על נסים אלוני, מחזאי וסופר מבורך-מקולל, אליל הבוהמה היוצרת של שנות השישים והשבעים בארץ, לקראת כתיבת ביוגרפיה על חייו (שיצאה ושמה "נמר בוער"). יש לי מאות קלטות כמו זו עם בנאי, שלה אני מקשיבה עכשיו בשביל הכתבה הזאת. ביניהן

עשרות שעות של נסים מדבר על עצמו בלי להסתתר.

את נסים אלוני מכירים פחות מאשר את יוסי בנאי. אפילו תלמידים בבתי ספר למשחק מכירים בקושי. פעם, ממש פעם, בשנות השישים של המאה ה-20, כשנפגשו בפעם הראשונה ב"הבימה", זה היה הפוך. נסים אלוני היה אז יקיר השלטון וגם מין חשוד של השלטון (שר הביטחון פנחס לבון קרא אותו אליו בשם שמעון פרס, מנערי דוד בן גוריון).

המחזה שלו "אכזר מכל המלך", שנכתב בעקבות מלחמת העצמאות ועלה ב"הבימה" ב-1954, היה מחזה על רודפי שלום שהם בעצם אנשי מלחמה. אלוני עצמו היה במלחמה מפקד פלוגה בגבעתי בקרבות איומים בדרום, שכללו מתים שמתעופפים באוויר ונופלים.

הוא היה ממונה, בין השאר, על פינוי נפגעים. לפעמים פינוי בידיים בלבד. איסוף גוויות מתפרקות. כשלוחם קרבי כותב מחזה בשפה תנ"כית, על תקופת רחבעם וירבעם, והעם הוא מקהלה שמבקשת: "תן שלום המלך", ואין מלך שייתן שלום, העיתונות והשלטון מתעוררים. הצירוף של חייל ותנ"ך הצמיח מחזאי שלא מפסיקים לדבר עליו. דם צברי חדש ב"הבימה" שנוסדה ברוסיה ושחקניה דיברו במבטא רוסי.

 

כשיוסי בנאי פגש את נסים אלוני במזנון של "הבימה" הוא היה שחקן צעיר ולא מרוצה שהגיע מלהקת הנח"ל. "התפקיד הראשון שלי היה מאהב ב'אגדת שלושה וארבעה' של חיים נחמן ביאליק. מחזה איום ונורא. והיה לי תפקיד יותר מנורא, ולא ידעתי מה לעשות איתו. לזכותי, תמיד ידעתי מתי אני רע. ואז חזקי ניגש אליי ואמר 'תשמע בחור, אני רואה שאתה מנסה לחפש פה את התפקיד, אז אני רוצה להגיד לך: אין!'. וככה התיידדנו".

וכאן יש להעלות באוב (או להקיש על גוגל, שזה אותו דבר בעצם) את אבנר חזקיהו ז"ל. הצלע השלישית
בקבוצה. אין עוד שחקנים כאלה, נדמה לי. סליחה. הדר אירופי ונגינת קול קצת ערמומית. "את יודעת",
אמר בנאי, "כשחזקי הגיע לארץ מבולגריה, בשנות החמישים, הוא ניסה לברוח מכאן ולא הצליח, וחזר. היה לו פה רע. חם. לחות. בולגרים לא היו הכי ציונים. הוא היה שחקן דגול".

כשחזקי הכיר את אלוני ואת בנאי ב"הבימה" הוא התחיל להרגיש בית. שלושתם דיברו דומה, אנשי
שלוש הנקודות. את המחזות שלו כתב אלוני לניגון שלהם שהיה גם הניגון שלו, ושחקנים שקינאו בקשר
ביניהם אמרו שבנאי מדבר נסימית.

אלוני, בנאי וחזקיהו – בן שכונת פלורנטין הדרומית בתל אביב, יליד שכונת מחנה יהודה בירושלים, והעולה החדש מבולגריה, צעירים חסרי כל, החליטו לנסוע לפריז כדי לספוג השראה. פריז הייתה אז עיר האוונגרד של האמנויות: תיאטרון אבסורד או סוריאליסטי, או נונסנסי, או מנוכר. יונסקו, בקט, אדמוב. ועל הפילוסופיה של ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, אלבר קאמי לא נרחיב כאן.

הם נסעו עם קבוצה שהוזמנה לעבוד עם הבמאי הנודע אז, ז'אן מארי סרו, בפריז. כבוד גדול. את הקבוצה ארגנו פליס ופרופ' יעקב מלכין (ציירת וחוקר תיאטרון), הושגה מלגה קטנה, וגם הזמרת נחמה הנדל הצטרפה בשלב מסוים. לא, הם לא חיו כקומונה. לכל אחד היה חדר במקום אחר בעיר. לתיאטרון הלכו לפעמים יחד והתייצבו לחזרות עם סרו, עד שהתעייפו מלהיות תלמידים שאומרים להם מה לעשות.

יוסי, חזקי ונסים אלוני חזרו טעונים מפריז, מאמינים שיביאו את אירופה לארץ: תיאטרון פיוטי, עממי
ואצילי גם יחד. קודם העלו, עדיין בהבימה, את "בגדי המלך" שאלוני כתב בעיקר בפריז (1961). מחזה על ממלכה עם שלטון נכלולי שמחרחר מלחמה ומשתף פעולה עם סוחרי נשק, סליחה, יצרני תחתונים (רק נסים אלוני מסוגל לדבר על תחתונים ולהתכוון לספסרי מלחמה).

המחזה לא לגמרי הובן, אבל עורר השתאות. דבר כזה עדיין לא ראו פה. ממלכה שהולכת בתחתונים? ראש ממשלה שקוראים לו זום? ואז ניגשו אנשי שלוש הנקודות להגשים את החלום: תיאטרון משלהם, לא נתמך על ידי שום גוף ציבורי, שיהיה חופשי להעלות מה שמתחשק לו. המנהיג הלא מעורער היה נסים אלוני. מלך בחסדי מעריציו.

שלוש שנים אחרי שנפתח ב-1963 נסגר התיאטרון. הוא צבר חובות מבהילים למרות הצגה קסומות כמו "הנסיכה האמריקאית" של אלוני, הצגה נעימה בשם "עסקי נישואין" על פי צ'כוב, הצגה מוזיקלית ועליזה בשם "ארלקינו" ועוד. לקראת הסוף, כשהחובות נערמו, חשבו שעלו על הברקה שתציל אותם: לקחת את הקומדיה הקלאסית "רביזור" של גוגול ולהפוך אותה למחזמר עם פזמונים של חיים חפר.

הביקורת נדהמה מחילול הקודש. כשסגרו את התיאטרון התחייבו להחזיר את כל החובות שלהם. הם שילמו במשך שנים. בעיקר דרך הצגות בידור. יוסי בנאי מכר את המכונית שלו. ייתכן שנסים אלוני לא היה כותב ומביים את הגששים בשתי תוכניות לולא החובות, ואנחנו היינו מפסידים גם את "המכונית המגויסת" וגם את "הקפטריה בטבריה".

"חזקי הלך לקאמרי ואני החלטתי להיות פרילאנס", שחזר בנאי. "לעשות רק דברים שייראו לי. שאלו 'אתה משוגע?'. זו הייתה באמת אחריות גדולה. הלכתי ללא נודע, וזה לא היה יוסי בנאי של היום עם ההילה וכל הסיפורים. ואת יודעת מה, אני לא מצטער, למרות שהיו גם תקופות קשות מבחינה כלכלית".

מאותה תקופה עשה הצגות בידור, לצד תיאטרון, ערבי יחיד וערבים קומיים עם רבקה מיכאלי, ביצוע
שאנסונים, כתיבה לגשש ובימוי. תפקידו האחרון של בנאי אצל אלוני היה במחזה האחרון של אלוני "אדי קינג" ב-1975. נסים הפסיק לכתוב באמצע שנות השבעים, כשהיה בן 51. הביקורת התעייפה ממנו, ממחזות ארוכים ונפתלים, גם אם היה בהם יופי בימתי ייחודי. ובנאי הפך להיות מזוהה בעיקר עם בידור.

וכך קרה שהגיע אל היום הנורא שבו כתבה עליו מבקרת תיאטרון מסוימת, כשהעלה הצגת יחיד על השחקן האגדי אדמונד קיין: "שחקן שהיה פעם שחקן משחק שחקן שהיה". נורא. הכוונה שלה הייתה להבדיל משחק דרמטי ממה שקוראים בידור. היום הגבולות מטושטשים. "בסוף אתה כמו שהם רוצים שתהיה, דייסה, בידור", סיכם נסים אלוני ב"צוענים של יפו" את גורלם של אלה שמתפרנסים מלמצוא חן בעיני ההמונים.

את נסים אלוני עלולים לשכוח, את חנוך לוין לא. תעשייה שדי מעצבנת את יוסי בנאי בשיחה, מנציחה
אותו. ושניהם בעצם, נסים שקדם לחנוך, היו אמנים משוועים ליופי בארץ קשת יום. אלוני ניסה להעניק ולנחם, לוין הטיח את הכיעור בפנים. אם לא היה נסים אלוני שהביא ריאליזם פנטסטי לדרמה הישראלית אולי לא היה מגיע חנוך לוין.

"כשהכרתי את נסים בפעם הראשונה", נזכר בנאי, "במזנון של הבימה, בשנות החמישים, הוא היה כבר סטאר דגול. פתאום הרגשתי איתו איזו שפה… העברית הזאת שלו, כלומר צורת הראייה שלו, זה דבר כמו שקורה בחיים: אותו כחול שאתה אוהב, אוהב גם מישהו אחר ויש לכם בסיס משותף לאיזו התחלה של משהו".

כשחזרתם מהנסיעה המשותפת לפריז, הייתה הרגשה שהוא כותב בשפה שיושבת נכון בעיקר בפה שלך ושל חזקי.
"אני לא ידעתי, עד שבאמת באו ואמרו לי: 'תגיד, זה נסים אלוני כותב את המחזות כמו שאתה מדבר, או אתה מדבר כמו שנסים כותב?'. באמת קשה להגיד. הרגשתי אליו איזה דבר שהיום אני יודע שאת זה חיפשתי. כי נסים בא מסיפורים, ואני סיפורים בשבילי זה דבש לדבורה. אני חושב שמה שמחזיק את העולם זה סיפורים, ומחזה טוב זה סיפור יפה, וכל השאר זה כבר הקוסמטיקה של הדברים או זה הביצוע".

מה אהבת בסיפורים של נסים?
"מה שאהבתי בסיפורים ובשיחות, זה שהוא בעצם אמר לי ששחור הוא לא בהכרח תמיד שחור, והלבן – לבן. יש בשחור לבן ויש בלבן שחור. והצדק, זה לא מי יודע איזה מין דבר, ומלחמה זה כנראה גם טוב, אחרת לא היו עושים אותה. נסים אף פעם לא אמר 'אני בטוח'. לא הייתה מילה כזאת, 'בטוח'. היה 'נדמה לי', 'אני חושב ש…', 'אולי'. תמיד שלוש נקודות. זה קסם לי שהוא לא היה בטוח בעצמו".

היה לך רע ב"הבימה".
"הייתי הולך בפרוזדור של "הבימה" ורואה שכתוב על לוח המודעות: 'בשבוע הבא מתחילות חזרות על 'רחוב המדרגות' של יהודית הנדל, הבמאי ישראל בקר', ואני רשום לאחד התפקידים. אמרתי: 'מה זה? אף אחד לא שואל אותי אם אני בכלל רוצה?' רציתי להיות יותר מעורב. בקיצור, ככה מצאנו נסים, חזקי ואנוכי את עצמנו בחוץ, בדרך לפריז".

איזה הצגות ראיתם בפריז?
"אני זוכר שראיתי עם נסים את 'מחכים לגודו' ואנשים יצאו מהאולם. אני הסתכלתי על זה גם קצת כדבר מוזר. כי כמו שחזקי נהג לומר: 'הקהל הצרפתי הוא בדרך כלל קהל מאוד מוכשר'. אני לא כל כך הבנתי את ההצגה, אבל נסים אהב את זה אז. בשנים האחרונות, הוא כבר לא כל כך אוהב. 'מה זה?', שאל אותי לפני שנה. זה נסים.

כשנסים לא אהב משהו הוא היה אומר 'לא הבנתי'. הייתה לי איתו שיחה ארוכה מאוד בזמן החזרות על 'אדי קינג', לדעתי לא הייתה שם נשמה, לכן לא היה אדי קינג שאני הייתי צריך לשחק. אני הרגשתי על הבמה כאילו, קצת רובוטי, מחושב מדי. אמרתי לו את זה. זה היה בטלפון ושאלתי 'אתה מבין?'. 'לא, אבל אני מקשיב'. והוא הבין. טוב, אנחנו מוצאים חברים כדי שיהיה על מי לצחוק. על מי אני אצחק, על אנשים שאני לא מכיר?".

מה עוד אתה זוכר מפריז?
"הלכתי כמו עיוור אחרי חזקי כי הוא היה אירופאי בכל נשמתו. אני עוד שתיתי תסס, אורנג'דה, והוא כבר היה עם בירה. בירה אז היה כמו לצאת לזנות בשביל אחד כמוני. נסים גר לבדו. אני גרתי עם חזקי, קודם בחור שנקרא הוטל נמיר, טפטים מעוכים וריח עובש, שם התחלתי לכתוב להוריי מכתב: 'להוריי היקרים שלום..' ופרצתי בבכי. אחר כך עברנו לגור בחדר. היינו עניים. חזקי ואני עשינו כמה חלטורות לפני הנסיעה. כשרצינו לשתות קפה, הלכנו לנסים, לגדה הימנית, לרחוב סאן סבסטופול, כי לו היה תמיד קפה. ערכת קפה עם פינג'אן. הוא הרי טורקי. אכלנו נקניקיות עם צ'יפס, או רק צ'יפס".

לימדת עברית, נכון? את עמנואל הלפרין?
"כן. הלכתי לסוכנות והפנו אותי אליו. ילד  ממושקף בן 13-12. כשהציעו לי לאכול אמרתי תמיד 'לא, מה פתאום', אבל ביציאה הייתי לוקח סוכריות שוקולד מהצלוחית ומכניס לכיס. הייתי רעב. תקופה מאוד יפה, כי הכול היה ראשוני, אבל לא הייתי רוצה לחזור אליה כי הייתה ענייה. ואני לא נולדתי במשפחת אייזנברג כידוע לך. להצגות נכנסנו בתחנון 'אנחנו סטודנטים לתיאטרון', עד שהכניסו אותנו על בסיס מקום פנוי".

מה נסים לקח מתקופת פריז?
 "אני חושב שהוא לקח את העניין הזה של להעמיד את השחקן קדימה ולא מאחורי תפאורות".

ולעורר רגשות אצל הקהל, כמו אצל ברכט, על ידי זה שהשחקנים לא מבטאים רגשות.
"תראי, נסים אלוני אמר פעם לשחקן ב'בבגדי המלך': 'כשאתה גומר את המשפט, תפנה את הראש ימינה'. אז השחקן אמר לו 'אבל אני לא מרגיש צורך לעשות את זה'. נסים אמר 'אל תרגיש. אני צריך להרגיש. תעשה מה שאני מבקש ממך. גמרת את המשפט, תפנה את הראש ימינה, תספור עד שלוש ותחזיר את הראש. אתה לא צריך להרגיש. אתה צריך לגרום לקהל להרגיש'.

אני אוהב סוג כזה של עבודה. לא פסיכולוגיה וכל החארטה בארטה. נסים היה עקשן כמו שד. אנחנו רבנו איתו המון פעמים. הוא איש לגמרי לא קל כבמאי. הייתה תקופה, כשהקמנו את תיאטרון העונות, נסים נהג ביד ברזל, בכוח. הוא היה יכול לצעוק עליי 'תחזור, תהיה פה, אתה עם הראש בעננים. אתה לא בעבודה'. ליד אנשים.

יוסל ברגנר אמר לו פעם 'נסים, תיאטרון זה לא מלחמה', אז נסים אמר 'זה מלחמה. תיאטרון זה מלחמה'. גם ברובינא גער ב'צוענים של יפו' כי לא רצתה לחבוש פאה אדומה. והיא חבשה. כיוון שלא מדובר בבן אדם טיפש, נהפוך הוא, היו לו תשובות לכל דבר. העקשנות, שעשתה גם טוב, הרסה אותו. כמו יוצרים אחרים שהבערה שלהם שרפה אותם. כמו ז'אק ברל".

אתה מתכוון לתופעה הניסימית הזאת, של לא לגמור מחזה? לא להסכים לקצר, להחליף טקסטים כל יום, גם ביום הפרמיירה?
"היה לו קשה. הייתה לו בעיה קלינית, אם את שואלת אותי".

כן?
"בוודאי. כשאחד צריך לכתוב משפט כמו 'שלום שרית', ואז הוא אומר 'למה אני צריך להגיד שלום? נכתוב רק שרית. שרית, רציתי לומר… מה זה רציתי?'. וכל מילה הוא מתחיל למחוק, רושם ומוחק, רושם ומוחק. והאיש לא היה מסוגל. עבדנו על 'האם יש מקקים בישראל' (הצגה ומחזה שלא הצליח לסיים ב"הבימה", 1987).

במשך שמונה חדשים. שלוש שעות לקחה רק המערכה הראשונה. מצד שני, אתה אומר 'אבל יש רעיונות מבריקים'. הרעיון שלאיש אחד, לוט, שאני הייתי אמור לשחק, יש שני גבנונים, אחד זה הגולה או השואה, ואחד זה אנחנו, ישראל. וכשאומרים לו 'תוריד את הגבנון הזה', אז הוא אומר 'אם אוריד, מה יישאר?'. אני חושב שנסים חיפש כל חייו להגיד 'אני' במילה אחת. בעצם הוא כתב על עצמו, אבל רצה להגיד את זה אחרת. לכן כשאחרים כתבו מסביב מחזות רלוונטיים, הוא אמר: 'חרא לבני הנעורים'".

נדמה לי שהוא אמר על חנוך לוין, היורש שלו בתיאטרון הישראלי: "הצ'וצ'יק הזה".
"תראי, גם אני לא אהבתי מחזות של חנוך לוין. לא את כולם. להוציא אחד או שניים. אני נורא מצטער.
משורר הבמה. מי החליט? הנהלת "הקאמרי"? לא. אני נורא מצטער. אני משתתף עכשו בהצגה שלו 'מלאכת החיים'. זה מחזה יוצא מהכלל. את יודעת מה? בשעה ורבע הוא אומר מה שאמר ב'אשכבה' וב'הילד חולם' וב'ההולכים בחושך'.

את יודעת מה הסיפור? הסיפור הוא של שני קצוות. אחד זה חנוך לוין שהיה צריך לדעתי לכתוב פחות ולביים דברים שהוא אוהב כמו צ'כוב. ונסים, שכתב מעט. זה כמו שיוסל ברגנר אומר: 'אחד עשה ערבסקות למטה', חנוך. עם ביג תוכעס וכאלה. מה שנסים לא אהב לגמרי. נסים, כשהוא דיבר על אהבה, הוא הרחיק את האיש. הוא לא רצה בכלל נגיעות. ונסים, כמו שיוסל אומר, עשה ערבסקות למעלה, מוציא אותך החוצה. ברגע שאתה אומר ביג תוכעס, אמרת הכל. עכשיו, מי המשורר? זה באמת ענין של העדפה. אני עד היום מודה, יש המון חסרונות לנסים, אני בכל מחזה שלו יכול לקצר שעה וארבעים ויהיה מה להציג".

מה חשבתם כשסגרתם תיאטרון שהוא חלום חיים, שנכשלתם?
"האמת היא שהקהל נכשל במקרה שלנו, צר לי. למרות שזה הדבר הכי קל להגיד. אבל כנראה גם אנחנו עשינו דבר שהיה מוקדם מדי או לא ברור. מחזה ישראלי, 'הנסיכה האמריקאית', ולגיבורים לא קוראים משה או יעקב אלא פרדיננד, בונופיציוס. אנשים לא היו רגילים. רק חוג מצוצמם של אנשים אהב את זה, וחלק מהביקורות. נסים היה הכל, רק לא אדמיניסטרטור ובמה שקשור לכספים היה רע מאוד. אבל זאת הייתה חגיגה, זה היה השיא של נסים. עם השנים זה הלך ודעך. הרי אנחנו יודעים שנסים בסוף ימיו כבר לא כתב מחזות, רק תרגם. לא, תראי, זו טרגדיה. מה אני אגיד לך?".

העיקשות של נסים?
"כן. להתעקש למשל לא לקצר. זה היה הרצון להגיד עוד ועוד. דבר מושך להגיד דבר אחר, תוך כדי כתיבה, וזה לא נגמר, והוא לא מוותר. הוא לא ידע להגיד: 'פאק, פאק, פאק, אני רוצה להגיד אבל אני אתאפק'. תראי, בן אדם נגיד אחר, היה הולך לייעוץ. אבל לא נסים. כי המילה פסיכולוגיה הייתה זרה לו. הס מלהזכיר. אבל אין לי ספק, היום כשאני מסתכל על זה ואני אבא לילדים, אני יודע שיש בעיות שאפשר לפתור אותן".

יעלו מחזות של אלוני לדעתך בעתיד?
"אחיו, שאול אלוני, קיווה שיעלו אותם בברודוויי. ואני לא יודע היום אם יעשו את זה פה".

אולי מיקי גורביץ'?
"זו בעיה גדולה כי צריך לערוך אותם מחדש, לקצר, להוציא דמויות. ומיקי, אני מקווה שיש לו את זה, את הנשמה לביים את זה, גם לנסים לא כל כך היה. צריך להוציא החוצה את מה שיתפוס אותי בבטן, ויש את זה במחזות של נסים".

אולי בדור אחר?
"אולי, יכול להיות, היום לקהל אין סבלנות. אמר את זה פעם נסים ואני חוזר: 'יש בידור קל, ויש בידור
כבד. הכל בידור'. גם כשהולכים לראות את צ'כוב באים להתבדר בתיאטרון. שיספרו לך סיפור".

היו לו גם מתנגדים, אפילו שונאים.
"תראי, זה פשוט מאוד. יש כאלה שאהבו אותו, לאחרים הוא היה טרחן. יש אנשים, זה טבעי, שחקן כמו אלברט כהן. הוא יאהב את חנוך לוין כל חייו. כי חנוך עשה לו טוב. אלברט שיחק אצלו ב'יעקבי
וליידנטל'. זה עשה לו את זה. אותו דבר יוסי כרמון וזהרירה חריפאי. עכשיו, זה טבעי שנסים אלוני
יעשה לי אותו דבר. אני לא יודע, בואי נגיד חזקי. מי שלא ראה אותו משחק את המלך קספר השמיני ב'בגדי המלך', לא ראה שחקן בחסד עליון. אבל חזקי שיחק תפקידים גדולים כמו שיילוק גם אחרי נסים".

בהלוויה של נסים קראת קטע נפלא שכתבת על הלבד שלו.
"מה אני אגיד לך? לא שמרתי את זה. נורא. נסים היה איש לבד. נסים היה איש לבד. לקחתי את זה ממה שאומר המלך ב'בגדי המלך' רגע לפני מותו. 'אני מלך, תופסים? מלך. אחד. לבד. תמיד'. זה נסים. פעם ליוויתי אותו הביתה והייתה לו שם איזו ידידה. אז הוא אמר לי 'אתה רואה את האור שמה? זה החושך שלי'. פעם הוא סיפר לי שכשהוא מגיע הביתה לפעמים בשתיים לפנות בוקר, הוא פותח את הדלת ואין אף אחד והוא כל כך שמח שהוא לא צריך להגיד 'הייתי פה, הלכתי לשם', להתנצל או לא להתנצל, או 'מה שלומך?'. הוא לבד עם עצמו. הוא עושה קפה. קחי אותי, אני נכנס לחדר ואני לבד, אני בוכה עם הטפטים. והוא חי את חייו ככה, אהב אותם ככה".

אבל תמיד הייתה אישה ברקע.
"ואחרי שלושה חודשים הוא כבר היה מוכן להישאר לבד עם הקירות. שמעתי את המרמורים ואת ההתלהבות שנגמרה. נגמר הסיפור. צפוף לו. הוא לא אוהב ששואלים אותו 'מה אתה עושה? מה אתה כותב?', וכשהוא אומר 'אני לא יודע', אז אומרים 'אתה כן יודע' ומזה מתחיל ריב. והוא אומר 'לא, אני לא יודע בעצמי מה אני כותב'. והן לא האמינו לו. היו כיבושים, אבל הוא לא אהב. אני לא רוצה להיכנס לזה. אני לא מבין, אבל אין לי ספק שהוא לא אהב".

היו נשים שנשארו שנים.
"כן, אבל הוא לא אהב במובן של חבר. יש זיון ויש לפעמים שאתה מנשק ואומר 'אני אוהב אותך', ואת זה הוא לא אמר. ילדים לא עשו לו כלום. כל הדברים המסורתיים שאנחנו מכירים, משפחה, ילדים, בית, היו לו לזרא. הוא בנה לו עולם משלו, עם סדר יום משלו, עם אותו עיתון באותו קיוסק כל יום. גם בפריז היה הולך לאיזה מקום שמגישים בו איקרה, כל יום בטקסיות קבועה. פעם הבאתי אליו את יובל, כשהיה ילד. הוא לא ידע מה לעשות. 'אל תיגע פה', 'אל תשים אותו שם'. למה? הוא לא רצה ילדים לדעתי. כמו ז'ורז' ברסאנס שאמר שלא חשוב שתהיה לו המשכיות. גם נסים חשב שאחרי המוות לא חשוב".

לפני חודשיים התוודה תא"ל (מיל') אריה בירו, כי רצח שבויים במבצע סיני * היתה תדהמה * שרית פוקס ניסתה לפצח את חידת האיש, שאושוויץ והמיתלה היו שתי תחנות משמעותיות בתולדות חייו * נפש יהודי * ראיון

הוא איש מלחמה, אבל עכשיו רואים אותו הרבה על המרפסת. "כל הזמן אוכל וישן, ישן ואוכל", אומרת אשתו חיה. אי-שם במקום סודי בתוך הבית מונח האקדח שלו. "אקדח בגודל תותח", אומר חתנו קובי, שיושב איתו עכשיו על המרפסת. מסביב למרפסת עצים ששתל: מנגו, שסק, אבוקדו, פקאן, וושינגטוניה. הבית שופץ רק כשיצא לפנסיה לפני 15 שנים. דירת חדר שרכש בשנות החמישים הוגדלה לשבעה חדרים. אולי עכשיו זהו בית החלומות שעליו חלמה אשתו, שכמעט לא ראתה את איש המלחמה ב-35 שנות השירות הצבאי שלו. היא מתפללת, ככה היא אומרת לו, שיחזור לצבא: "אדם שחי בחוץ לא יודע מה זה בית".

הוא עושה הרבה קניות, ותמיד מביא יותר ממה שצריך. "זה נשאר לי מאושוויץ. כל החיים אני ממשיך לרצות, כמו שם, כיכר לחם ורובה". מפעם לפעם הוא לוקח את כל המשפחה, 5 נכדות ונכדים, המכונה בפיו כנופיה, לאכול המבורגר: "אנחנו הולכים ככה, סבא ברווז עם כל הברווזים". הנכד שלו, שעולה לכיתה ו', נפגע כשאומרים על סבא שלו רוצח, אז סבא לקח אותו לרחוב שיראה איך טופחים לו על הכתף ואומרים – כל הכבוד. הנכד הזה חולם אגב להיות שק"מיסט.

תמונה ביתית עם אריה בירו, חייל שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא הישרדות. פעם אמר לאשתו, שאם יצטרך לבחור בינה לבין טנק, יחליף אותה בטנק. חיה אשתו אומרת שלא ליקקה דבש: "את החגים עשה במחיצת החיילים שלו. את הבנות ילדתי עם הנהגים. לא פעם הוא נעלם לי ואני חיפשתי אותו בבתי-חולים. אין בית-חולים שהוא לא היה. כשצנח במבצע קדש מאחורי הקווים, הוא שלח לי צוואה עם צ'קים, כי הייתי בחודש השמיני. הוא כתב: 'אם תלדי בן, תקראי לו סער, כי אביו צנח בסערה. אם זו בת, תחליטי בעצמך'. היה שם גם מכתב לבן שיוולד: 'כשתגיע לקרוא את המכתב הזה, אמא שלך בטח תהיה נשואה. אל תכעס, היא לא יכלה לשבת לבד עם 2 ילדים'. הוא נורא רצה בן, אבל נולדו לנו ארבע בנות".

כשבירו הכיר את חיה בבית קולנוע בתל-נוף, היא היתה מאורסת למישהו אחר, אבל בירו החליט וביצע. "השורה התחתונה: היא פה עכשיו".

במלחמת ששת הימים העיפו לו שלושה כדורים את הלשון והלסת. הלשון שלו עשויה עכשיו מפיסת רגל. "טליק, שבא לבקר אותי, אמר: 'ברו השם שחטפת בפרצוף, וסגרו לך את הפה'". קשרו לו את הפה בסיכת ביטחון עד שפינו אותו. מאז הפציעה הוא נעשה פחות ברור למי שלא רגיל אליו. לפעמים נדמה לו, שהוא אומר רק בלו בלו בלו. הפה מתייבש לו כשהוא מדבר הרבה. הדיאלוג עם העולם מאומץ.

יש לו רק 28 אחוז ריאות, רסיס בחזה, כדור תחת עצם הבריח, כדור מתחת לברך ועוד מיני פגיעות ברגליים, בבטן, בידיים, מעל ללב.

כשהוא יושב על המרפסת, יש לו הרבה זמן למחשבות, אבל העיקר לא משתנה: "ברוב הדברים שעשיתי לא הייתי מחדש, הייתי עושה אותו דבר רק יותר סופיסטיקייטד. היום אני יודע לבלום כעס ותגובות חריפות. גם את גסות הרוח שלי. גם היו אני גס, רק פחות". הוא השתחרר בדרגת תת-אלוף ומרגיש שהזיק לעצמו: "אם היה לי פה יותר מרוסן והייתי יודע ללקק לממונים עלי, הייתי מסיים כאלוף. לי היה, לי יש, פה קטלני".

החיים שלו התגלגלו מאושוויץ לישראל, "בלי ציונות ובלי בלבולי ביצים". בעצם רצה לנסוע לאמריקה.

קשה לו להיעלב ממי שמכנה אותו בשם קצין פרוסי. הוא מחבב את הנוקשות של עצמו.

קובי החתן יוצא במיוחד למרפסת כדי להציג בפני את צדדיו הרכים של בירו. את יחסו לחיילים משכבות נחשלות שהביא אותו ליזום את פרוייקט שיקום חיילי מכ"ם. אבל מהר מאוד נסחף החתן לסיפורים על נוקשותו של בירו שמקסימה אותו. חודש לפני שהתחתן עם בתו של בירו, איים החותן, שהיה גם מפקדו במרחב שלמה, (שארם א-שייח') שיכניס אותו לכלא ל-35 יום.

אל תפחד מהמוות

אני יוצאת בעקבות בירו למסע מילדות בטרנסילבניה עד לימי המרפסת בשכונת נווה-עמל הצנועה בהרצליה. איש של חמלה ואכזריות, גסות רוח ואירוניה דקה, פגיע ופוגע, שובר נורמות וסוגד לכוח.

מה הקשר בין אושוויץ למיתלה? האם יש קשר?

"אז מה את רוצה"?

– להציץ לתוך נשמתך.
"בתנאי שיש לי".

בירו מגחך. זה הפער שבין תדמיתו לבין דמותו האמיתית שמשעשע אותו.

– אבל חוש תיאטרלי יש לך כנראה.
"בכלל לא. אני מציג גרוע, אני יותר מדי ריאלי".

– אתה מרגיש שגרמו לך להגיד את הדברים על השבויים, או שהיית בשל לכך?
"הייתי בשל, אבל אם החומר לא היה משוחרר, לא הייתי מדבר.

– אז מה בכל זאת הביא אותך לפוצץ את העניין?
"מאז 56', אחת לכמה שנים, אנשים מגיעים אלי, כי שולחים אותם: לכו לבירו, הוא בטח יודע. וזה כבר נהפך לי למועקה כזאת, שנמאס לי מזה. כשעושים קוואץ' פעם אחת על פרונקל ומפוצצים אותו, הוא מפסיק לכאוב".

– בוא נתחיל את המסע לאחור. היכן נולדת?
"בטרנסילבניה, אזור שהוא לעתים רומני ולעתים הונגרי. בתוך תוכי הייתי הונגרי. סבא שלי היה במלחמת העולם הראשונה רס"ר בגדודי פרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי. אני חושב שמאוד הושפעתי ממנו. השיחות שלנו התנהלו בחורף, שלג, קר בחוץ. בחדר שלו היה תנור והיתה לו כורסה כזאת, כמו של ארצ'י. הייתי יושב על שרפרף ליד הרגליים שלו. הוא היה מספר לי סיפורי מלחמה של חיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה".

– איך ראית אותו כילד?
"סבא הגיבור. רחב ומשופם, איש מאוד מופנם. ומה שאני זוכר, שזה מאוד מצא חן בעיני, כל סיפור מסיפוריו הסתיים במשפט קבוע: 'ונכד, תזכור. ראיתי הרבה אנשים מתים במלחמה ולא ראיתי אחד שמת פעמיים'. זה התרגום הכי מדוייק שאני יכול לתת לך".

– ומה הבנת מן המשפט הזה?
"הייתי בן חמש או שש, והבנתי דבר מאוד פשוט: אל תפחד מהמוות, הוא בלתי נמנע. יותר מפעם אחת הרי הוא לא יבוא. ובמלחמה, מתים. את יודעת, בכנות, המוות אף פעם לא הפחיד אותי. אני חושב שחלק גדול של החיסון נתן לי סבא. הוא ניהל בית-מסחר לבירה. בקיץ הייתי קם לפנות בוקר, ואחרי שהעגלונים גמרו להעמיס את החביות היינו מתיישבים לאכול. זה היה קצת סיוט, כי הייתי צריך לשתות בירה לארוחת בוקר. העגלונים היו מביאים. טעימות, הם היו קוראים לזה, דברים שהרב הראשי אולי אכל במחתרת, חזיר. אני מודה שהבשר הזה עד היום אני אוהב אותו מאוד מאוד, על לחם טרי, כל מיני נקניקים, בשרים.

– ספר על בית הוריך.
"הורי התגרשו כשהייתי בן שנתיים. לאבא היתה חברת ביטוח, אבל אז כבר היו הורי גרושים. סבא, זה שסיפר סיפורים, נשאר לתמוך באמא, למרות שהיה אבא של אבא. הם עשו הכל כדי לא לערב אותי בכל הפרשה. רק מאוחר יותר, כנער, הבנתי, שהגורם העיקרי לפירוק החבילה היה אבא. עול הפרנסה נפל על אמא, וכשאמא נאלצה למכור את התכשיט האחרון שלה, הם נפרדו. הייתי רואה את אבא פעם בחודש. הוא עבר לעיר אחרת. אמא ניהלה קונדיטוריה גדולה, בקושי ראיתי אותה. אחותה גידלה אותי. קראתי לה נני. היום היא גרה לא רחוק מפה. בת 86. אני מטפל בה".

– ואבא?
"אבא התחתן עוד פעם, ומהנישואים השניים שלו היה לי חצי אח, שהנאצים הרגו כשהיה בן ארבע. אני אהבתי אותו. ילד עירני, ממזר, חכם. ב-40'-41', בגיל בית-ספר, אני כבר עברתי לגור בעיקר של אבא, בחלק ההונגרי. למדתי מסגרות ואינסטלציה. אמא נשארה בעיר הולדתי, אראד, בחלק הרומני. זה הציל את חייה. הרומנים, כמה שהיו ממזרים, שמרו על היהודים שלהם כמה שאפשר".

– איזה ילד היית?
"היתה לנו כנופיה ברחוב שלנו, רחוב דמטר, היינו הולכים ליער, צדים ציפורים ודגים בנהר. הולכים לקולנוע. היינו נעלמים לעשר שעות, וכל השכונה הייתה מחפשת אחרינו".

– מה היה משותף לך עם הילדים האלה, הם היו יהודים?
"אני, עם היהודים שהכרתי לא היה לי שום משותף. היה לי יותר משותף עם הגויים. עם ילד גוי הרגשתי יותר טוב מאשר עם כל הפיאות האלה. שנאתי את היהודים. הם היו מטונפים, מסריחים. סמרטוטים. אני הלכתי מכות, טיפסתי על עצים, צדתי ציפורי שיר, עשינו כלובים ומכרנו אותן. לפעמים הייתי מוכר דגים, ובכסף הייתי הולך למכולת וקונה קילו סוכר, קצת קפה, קצת קמח".

– היה חסר לכם?
"שפע בבית לא היה אחרי הפרידה. היו חורפים שהיה לי חור בסוליה והשלג היה נכנס ומרטיב את הגרביים. בהתחלה היה אוכל, אך לא בשפע. אח"כ ב-39'-38', כשהתחילה המלחמה, לא פעם הלכתי לישון רעב".

– לא נראית ילד יהודי טיפוסי?
"לא, בכלל לא. הייתי ילד חזק שלא בורח מקטטות. אבי אילץ אותי מגיל שש ללמוד איגרוף. פעם באתי הביתה בוכה, כי הילדים חבטו בי ואבא אמר: 'אני לוקח אותך לללמוד איגרוף ומשלם את ההוצאות. אבל אם עוד פעם תבוא בוכה, תחטוף מכות ממני. תשבור להם את העצמות ואני אשלם להם את הפיצויים'. ביקרתי במכון הספורט ובשניים-שלושה השיעורים הראשונים כבר למדתי להיות זהיר ושקול, כי עד אז התנפלתי כמו חמור והייתי חוטף פליקים. המשכתי ללמוד פעמיים בשבוע. המורה היה גוי בעל-עגלה, שפיתח בי זריזות, אומץ, שיקול מהיר וניצול הזדמנויות. בקבוצת הגיל והמשקל שלי הייתי פייבוריט. בניגוד לילדים יהודים אחרים, לא ראיתי עצמי אדווקאט, רופא, מהנדס. למדתי ענף מתכת, מכניקה עדינה, מסגרות, רתכות. אולי זה פועל יוצא שלמדתי פורמלית רק חמש וחצי שנים, ארבע עממי ושנה וחצי בתיכון, ואז נכנס חוק הנומרוס-קלאוזוס והעיפו אותי".

פעם החליט אביו של אריה, בטרנסילבניה קראו לו אלכס, לעשות מבנו יהודי. שלח אותו ללמוד והתפלא שקוראים הפוך. בהפסקה ניגש אליו ילד בן גילו, 11, ופנה אליו ביידיש. בירו ביקש ממנו שידבר אליו בלשון בני אדם. הילד תקע אצבע לתוך החזה שלו וקרא: "הנה, גוי". בירו החטיף לו סטירת לחי שהפילה אותו על השולחן, ואחר כך חבט בכל החבורה שבאה להגן על הילד. רב החדר צילצל לאבא של בירו. קח את הבן שלך מפה, אמר, הוא הורג את הילדים.

– ומתי הרגשתם שאסון מתקרב?
"לא הייתי מודע לזה. אף יהודי לא קלט, כי אצל היהודים זו תכונה בולטת: האסון יקרה לכולם חוץ ממני. המצב התחיל להחמיר, היו הגבלות על חופש העיסוק, היה קיצוב של נקודות, אבא כבר היה מגוייס, נשארתי עם חצי האח והסבא והסבתא. דוד רחוק סידר לי עבודה בתחנת רכבת-משא. הייתי ילד חזק. הייתי פורק לרמפה קרון, או שניים, של גזעים להסקה. קיבלתי מעט כסף, אבל גם חתיכות עצים לבית וככר לחם גדולה. וזה היה הכי חשוב. בסוף 43' הקימו מרכזים יהודיים בבית-חרושת לא פעיל ללבנים. הז'נדרמריה הובילה אותנו לשם".

– איך הייתם שם?
"זה היה מין מחנה ריכוז עם ועד קהילה. נתנו לנו קצת כסף לקצת מצרכי מזון, לחם, חלב. חיינו איכשהו, בצפיפות, על שמיכות מהבית, חודש-חודשיים".

– ולא הבנתם מה מתרחש?
"אני לא הבנתי כלום".

– למה אתה מתרגז?
"כי אני לא אוהב להיות חכם בדיעבד. לא ידענו ולא רצינו לנחש. ואז יום אחד לקחו אותנו לתחנת הרכבת, ואחרי חמישה ימים מצאתי את עצמי באושוויץ. היה לי מעיל אפור ארוך עם שני כיסים גדולים, והם היו מלאים ביסקוויטים. כל הדרך הייתי מאכיל את אחי. כל פעם ביסקוויט. היינו כולנו, סבא וסבתא, באותו קרון. הגענו לביקרנאו, לאושוויץ. יותר לא ראיתי אותם. הייתי נער צעיר ובריא, ועל פי הקטגוריה של מנגלה, אני הייתי צריך ללכת לעבודה. ראיתי איך מפרידים בגסות את ההולכים למוות, ראיתי ארובות עשן. הריח. ידעתי שמשהו טוב לא יכול לקרות. שיבצו אותנו במחנה צוענים. הצוענים התייחסו אלינו הרבה יותר גרוע מהגרמנים: מכות, התעללויות, גניבת אוכל. היינו מאות בתוך בלוק ארוך, מיטות בשלוש קומות. כל בוקר הוציאו את המתים וזהו".

– מה עובר לאדם בראש במצב כזה?
"לשרוד. לעבור את היום. עכשיו אני לבד, אני צריך לדאוג לעצמי, כי חוץ ממני אין אף אחד. כשהתשחררתי, שקלתי 37 ק"ג. כשנכנסתי הייתי 60. היה לי טיפוס, דלקת ריאות וקרום החזה פעמיים. בביה"ח באושוויץ היה למזלי רופא בן עירי שטיפל בי. הוא עשה מה שיכול, שאב לי את המים משתי הריאות, זה כאב לי אבל זה הציל את חיי.

תפוח אדמה גדול

"עבדתי במחצבת האבן. הייתה לי שם תקופת אור של חודשיים. נתנו אותי כשוליה למייסטר, מסגר גרמני. לא אשכח אותו לעולם. הוא החזיק אותי בחיים. הוא היה בן אדם. ביום הראשון שבאתי, זה היה מבנה ענק, ששם היו צריכים לעשות את כל האינסטלציות של מים, גז, קיטור, למפעל "איגה פרגן בונה", המפעל שיצר את הכרום מהפחם של שלזיה. גומי, בנזין, ואפילו מרגרינה. כשהביאו אותי אליו, הוא היה כבן חמישים, ראיתי על שולחן העבודה מלחציים עם שתי מגירות. דבר ראשון שהוא אמר זה: תעביר את הכלים מהמגירה הזאת למגירה השניה ואת המגירה שרוקנת תנקה טוב. אמרו לי לעשות, עשיתי. הגיעה שעת הצהריים, הם היו מביאים את ארוחת הצהריים שלהם מהמחנה במזוודת עץ קטנה כזאת, עם מכסה שנפתח, ובפנים מפית לבנה, צחורה. היתה לו ככר לחם, גוש בשר חזיר ענקי מעושן עם עצם והרבה מאוד תפוחי עץ גדולים יפים. הוא היה מתיישב על השולחן, מעל המגירה שרוקנתי, פותח את המגירה קצת. הוא היה מוציא את הלחם, מסתכל עליו ומתחיל לקלל את האופה ששוב שרף אותו. מוריד את קליפת הלחם, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר, הלחם נהדר. והקליפה, עבה כזאת – למגירה. חצי בצל זורק למגירה. ואז הוא הגיע לתפוחים, לוקח, מנגב במפית ומקלף. אבל מוריד קליפה בעובי של האצבע שלי, חצי תפוח. כל זה נכנס לתוך המגירה. גומר מהר לאכול, יורד מהשולחן בקפיצה ואומר: נו, אלכס, טופח לעצמו על הבטן, אני צריך קצת לטייל, תעשה פה נקי. ואז אלכס היה מתחיל לאכול. יום יום הסיפור הזה היה חוזר.

"בבוקר אני הייתי בא מהמחנה, ולפעמים מצב הרוח שלי היה מצ'וקמק. הוא היה מסתכל עלי: נו, תחייך. היה לו שעון כיס 'שפהאוזן', אני לא אשכח, עם מיכסה. והיה לנו פטיש קיטור עם עוצמת מכה – 20 טון. עם זה הוא היה עובד. הוא שם את השעון על הסדן, לוחץ לחיצה אחת, מוריד חצי סדן, לוחץ עוד לחיצה, עוד לחיצה ועוד לחיצה, ואז הוא אומר לי: לך תביא את השעון. השעון היה לחוץ, אבל שריטה הוא לא קיבל. זו היתה אמנות, השעון לא זז ולא נפגע. תמיד צחקתי, והוא עשה לי את זה עשרות פעמים כדי לשפר לי את המצב רוח.

"בשתיים או שלוש היו מחלקים להם את העיתון, 'פולקשע אורבכטה' – משמר העם. הוא היה מתיישב על השולחן, מקריא בקול רם, ואומר לי בשקט: אל תאמין, זה שקר, זה לא נכון. מה פתאום נצחונות, מה פתאום? הרוסים דפקו אותם. תחזיק מעמד, כי לא רחוק היום שתהיה חופשי. והוא אמר עוד משהו שלא אשכח לעולם: 'אתה עכשיו פה, תלמד מקצוע אצלי. המלחמה אוטוטו תיגמר, אל תמות. תהיה לכם מדינה, פלסטינה, ותצטרכו בעלי מקצוע. תלמד'. ממנו, מהגרמני, למדתי ציונות בפעם ראשונה בחיים שלי.

"הייתי פעמיים מאז בהמבורג וחיפשתי אותו. לא ידעתי איך קוראים לו. אני קראתי לו הר מייסטר. הצבא הגרמני ניסה לעזור לי בכל כוחו. ולא מצאתי גם את מפקד הבלוק, אסיר פוליטי גרמני שעשה לי את ההפתעה הגדולה של חיי. הוא היה סוציאליסט, אדום. אדם גבוה, יפה. היינו בבלוק איזה 300-400 איש. היינו חוזרים אחרי העבודה ומקבלים ארוחת ערב. בקיץ היו מחלקים את זה מחוץ לצריף, בחורף – בפנים.

"את האוכל, שתביני, היו מביאים בקונטיינרים של חמישים ליטר. יקה זה יקה. המרק, באופן טבעי, למעלה היה דליל מאוד, באמצע יותר סמיך, ולמטה – סמיך מאוד. למפקד הבלוק היה לוח ועליו היו רשומים כל המספרים שלנו. הוא חילק את הלוח לשלושה חלקים. אחת לשלושה ימים, פעם יצא לך לקבל את המרק הסמיך, פעם את הבינוני ופעם את הדליל. מאחר שהאוכל היה הדבר הכי חשוב, כל אחד ידע באיזה יום מה הוא צריך לקבל והיכן לעמוד.

"ביום מסויים היה התור שלי לקבל מרק דליל, בקבוצה הראשונה. היתה לי מין קערה כזאת עם מים, בחוץ אדום ובפנים אפור. היה אחד שמקריא את המספרים. מקריאים את המספר שלי: 10865. אני ניגש לנקודת החלוקה והוא עומד עם מקל דק, שם לי יד על הכתף ודוחף אותי הצידה. כשדוחפים מישהו החוצה במחנה ריכוז יש לזה רק משמעות אחת. הולכים לשרוף לך את התחת. חבל לבזבז על זה מנת מרק. מקריאים את המספרים, המקום הולך ומתרוקן, נשאר מרק סמיך, הוא מניח את המקל שלו, מחייך אלי, לוקח את המצקת: 'בוא הנה, 10865'! לוקח ממני את הקערה ואני מקבל מנה גדולה של מרק סמיך. ואני רואה שהוא מכניס את התרווד עוד פעם, ובפעם השניה, נתפס שם תפוח אדמה, כזה גדול, שלם. הוא מכניס לי גם את זה לתוך הכלי שמלא עד גדותיו ואומר לי בגרמנית: אתה לא זוכר? היום הארבעה בדצמבר, היום יום ההולדת שלך. אני מאחל לך שבשנה הבאה תהיה אדם חופשי עם המשפחה שלך. סיפרתי את זה מאות פעמים, בכל פעם זה תופס אותי בגרון. אני לא תפסתי שם מה קורה לי".

אריה בירו בוכה. עורף עבה רועד.

שיראו את המספר

"והיה לי עוד סיפור. אמי ומשפחתה באים מכפר ליד העיר שבה נולדתי. ליד ביתם גרה אז משפחה גרמנית, נידרמאייר. הבן הקטן שלהם היה מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. הם נשארו בקשר אחרי שמשפחת אמי עברה משם, וכל שנה בקיץ היינו הולכים לנידרמאיירים. וכל השנים אני שיחקתי עם פפי, הבן הקטן. היינו חברים בלב ובנפש. היינו הולכים לשחות, לצוד, לדוג. כשהחלה תקופת הנאציזם, הקשר נותק. הוא נעלם. במחנה שעבדנו בו היתה חלוקה לאזורים. לכל אזור היה אחראי אס.אס. שהיה לו ביתן קטן מעץ עם תנור. שם היה יושב עם הכלב שלו, ויוצא לעשות סיורים.

"יום אחד סיפרו שאיש האס.אס. שלנו התחלף ואיזה אס.אס. צעיר חדש הגיע, עם דוברמן. עבדתי אז בבטון-קומנדו 101. אנחנו עובדים, זה היה לפני הצהריים, ואני רואה שה-אס.אס. החדש מתקרב אלינו. לפי התקנה, עברתי לדום, הורדתי את הכובע. אני מסתכל: פפי. לא אמרתי מלה. אבל התחלתי להיות מודאג, שהוא ימצא דרך להרוג אותי, כדי שלא יתגלה שהיינו חברים. לא ידעתי אם הוא הבחין בי. בצהריים חוזר הקאפו, ויש לו פתק. הוא שואל: יש פה מישהו שקוראים לו אלכסנדר בירו? תיגש ל-אס.אס. מן.
"אדון בירו שוטף את הקערה שלו, שם אותה תחת היד, כובע על הראש וצועד חצי ק"מ. דופק בדלת. יבוא. אני נכנס, מוריד כובע, והוא מחזיק את הכלב בקולר, הכלב חושף שיניים. הוא אומר לי בהונגרית: 'סגור את הדלת'. סוגר את הדלת, מדבר אל הכלב, ואומר לו: 'זה חבר'. ואומר לי: 'תלטף לכלב את הראש'. הוא עוזב את הכלב, והכלב מתיישב לידי. הוא אומר: 'תשמע, אני לא רוצה שמישהו יידע שאנחנו מכירים, כל עוד אני פה, אני כבר הסברתי לקאפו, שהעבודה שלך היא לבוא הנה כל בוקר ותפקידך שיהיה פה חם. יש מטאטא – תטאטא. יש פה מיטה – תנוח. תשטוף כלים ואל תדבר. אלה היו חודשיים נהדרים. אח"כ החליפו אותו. העבירו אותו לחזית הרוסית. אלה שלושה גרמנים ששברו את הנורמה".

– אתה מספר על השואה דרך גרמנים טובים. מה עם הדברים האיומים שחוזרים בסיוטים?
"מעולם לא חלמתי, ולא אפילו שניה, על התקופה ההיא. אני מרגיש טוב עם עצמי. אני את החשבון גמרתי עד אפריל 45'. הרגתי גרמנים. הרבה מאוד. עד שהגעתי למצב כזה, שבתוך תוכי הרגשתי שהעם הגרמני לא חייב לי כלום. הצטרפתי לצבא-האדום ב-27.1.45. קיבלתי תת-מקלע רוסי פה-פה-שה, עם שלוש מחסניות. אחת החזרתי. הייתי רזה מדי, לא יכולתי לסחוב אותה".

רופאה יהודיה בצבא הרוסי שטיפלה באפצס של בירו סידרה לו מדים. היא הבינה, אומר בירו, "שאני רוצה לגמור חשבון". בירו היה בן 18. השנה היתה 1945.

– נקמת בגרמנים במדי הצבא הרוסי?
"לא עניין אותי אם הרוסים ינצחו או לא. אני הלכתי להרוג גרמנים".

– נקמה משחררת?
"כשנקמה נהפכת לקטליזטור, אני אולי פגעתי, אבל לא כמו שרציתי. הרגתי הרבה דברים מיותרים וללא תועלת".

– הרגת מכל הבא ליד, בלי מחשבה?
"נכון. אתם הרגתם את המשפחה שלי, אני עכשיו הורג אתכם".

– גם לא חיילים הרגת?
"בטח. קבעתי לעצמי מחיר, לא יודע אפילו על סמך מה".

– מאות?
"מאות. כן. זו היתה נקמה לשמה".

– ואתה לא מרגיש עם זה טוב?
"אני מרגיש עם זה טוב מאוד. האח שלי בן ארבע לא היה חייל, גם הסבא שלי כבר לא היה חייל, גם לא האחות של אמי. ראיתי את הפחד בעיניים של חיילי ורמאכט ו-אס.אס. כשעמדתי עם התת-מקלע מולם. וזהו היתה תחושה נהדרת. הגרמני הצטייר בהתחלה בעיני כולנו כסופר-מן, כאיש עליון. ופתאום הוא עומד כמו איזה שמוק מול תת-מקלע ורועד מפחד".

– כלומר אפשר להגיד, שזה החזיר את המימד האנושי לגרמני בעיניך?
"שאל אותי בגרמניה ב-83' פקיד בכיר של משרד-הפנים הגרמני על השקפתי הפוליטית. אמרתי לו: 'אני נאצי'. הוא כמעט נפל מהכסא. הסברתי: תראה, אני לאומני קיצוני בדעותי הפוליטיות וסוציאליסט נלהב בדעותי החברתיות. היישום בשנות ה-30 היה רע. אני לא שונא את הגרמנים, כי סגרתי חשבון עם התת-מקלע. האזור שבו גדלתי היה דויטשה קולטור. הורי דיברו גרמנית. אני העדפתי גרמנים על רוסים לפני המלחמה. מאז הייתי פעמיים אורח של הצבא הגרמני.
"ב-66' וב-83' הייתי בתרגיל שלהם. אפילו לבשתי את המדים שלהם. הרגשתי טוב מאוד שם. הוזמנתי בתור קצין בכיר של צה"ל לתרגיל שריון. מה רצית? שאני אעלה על טנק במדי יצוג של צה"ל? לא היתה לי שום בעיה עם זה. בכל הזדמנות דאגתי להפשיל את השרוול שיראו את המספר".

– ההכלאה הזאת נשמעת גרוטסקית.
"לא. רציתי שיראו איך עם ישראל הצליח לשרוד, ואנחנו כולנו יחד כשווים בין שווים. יש להם צבא מעולה, הלוואי עלינו".

הסבון למד איגרוף

באפריל 45' תפס בירו רכבת לעיר הולדתו אראד. חייל רזה, הלך לקונדיטוריה של אמא שלו. הם התחבקו, לא יותר. "גם היא אשה חזקה", אומר בירו. מחשבה על פלסטינה לא עלתה במוחו. נסע לבודפשט לפגוש חבר. הצטרפו, הוא לא זוכר פרטים, לעוד חברים. נסעו לווינה, ומשם ללינץ. שם נרתמו על ידי אנשי עליה ב' להביא יהודים למילנו. משם עברו לקומו שבצפון איטליה. חבורה של 30 פליטים. שליח של הבונים מפולין ניסה להעלות אותם לארץ.

"אל תבלבל לי את העצים, לא רוצה ציונות. את העתיד שלי אחפש בארה"ב", אמר לו בירו. הוא לא סבל דיבורים על אחדות המטרה, הוא לא רצה ללמוד עברית. אבל אחר כך, "דבר גרר דבר", אולי המוטו של חייו. איכשהו, העניינים התגלגלו לכיוון עליה. ובינתיים, באיטליה, בירו בן 18. העתיד הוא חלל ריק.

לחבורת הפליטים שעימה נמנה "היה כסף כמו זבל" ממסחר בסיגריות אמריקניות, דלק אמריקני. הם התנפלו על החיים. "היתה לי תחושה של חוסר מחוייבות, לא חייב דין-וחשבון לאף אחד. בערבים היינו יוצאים לבלות, לבתי קפה, קברטים, בתי-בושת. הזונות האיטלקיות הן הכי טובות" (הנסיון המיני הראשון של בירו היה עוד קודם, בגיל 13 עם העוזרת של השכנים).

– בין החברים, דיברתם על מה שעברתם לפני כן?
"אני לא דיברתי. זה לא עניין אותי. יש לי ארבע בנות, חמישה נכדים. הבת הגדולה שלי, היא עכשיו בת 43. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את הפעמים שדיברתי איתם על מה שהיה. יש לי פה מסביב חבר'ה שדשים בזה כל הזמן. זה יוצא לי מהתחת, זה לא מעניין אותי. עזבו אותי. לא מרגיש הרבה כבוד שנתתי שדברים כאלה יקרו לי. הלכנו כמו עדר לשחיטה".

– אתה לא חושב שגילית גבורה של הישרדות?
"ב-1966, סרן צעיר בבונסוואר, הצבא הגרמני, שאל אותי בארוחת ערב בנוכחות תת-אלוף גרמני, קצין חינוך-ראשי בצבא מערב-גרמניה והנספח האמריקני: 'קולונל, איפה למדת גרמנית כזאת?' עניתי לו: 'היה לי בית-ספר יוצא מן הכלל'. 'איפה?' 'באושוויץ'. היה שקט. הסרן אמר: 'אני בנו של אנטי-נאצי. תגיד לי דבר אחד, בהתחלה לא ידעתם שהנאצים הולכים להשמיד אתכם, אבל בהמשך הדברים זה כבר היה ברור ללא כל ספק. איך קרה שנתתם שירצחו אתכם בלי להרוג גרמני אחד, או לנסות להרוג'? זה היה ככה פליק מתחת לחגורה. נשמתי עמוק, התרגזתי, כי הוא צדק".

– באיזו נקודה בחייך יכולת לעשות משהו, לדעתך?
"בכל שעה. כשאספו אותנו במפעל, יכולתי לנסות לברוח ליער, לפרטיזנים. לפחות היתה נוצרת שכבה שהיתה יכולה להילחם. אמרתי לסרן: 'קודם כל היו יהודים בצבאות האנטי-גרמניים, היו פרטיזנים, היו התקוממויות, היתה אפילו התקוממות באושוויץ. אותו זה קצת שכנע, אותי – לא. יכולתי לעשות יותר".

ביולי 45' התחיל בירו, בלי לדעת זאת, להתקדם לעבר העליה. חיפשו מכונאים לאניות שהבריחו פליטים לארץ. בירו התקבל והפליג. פעם נתפסו. הוא ישב במחנה מעצר בעתלית. בפעם אחרת עשו לו סיור בתל-אביב. היא נראתה לו עיירה מעוותת. באחת הפעמים החליט להישאר לניסיון. "שורשים עמוקים לא היו לא הרי בשום מקום". בסוף הגיע לקיבוץ דורות בנגב. ייקים וליטאים. אחד הייקים, חנן היימן, מפקד האזור, אימץ אותו. "לאדם הזה היתה השפעה מכרעת על חיי". היימן דיבר על צבא יהודי והצליח להקסים את בירו הבודד, הלא שייך.

– נתקלת אז בילידי הארץ?
"לא אהבתי אותם. ערימת מנופחים. אחד עלה לי פעם על העצבים, ופירקתי לו את העצמות. זה הגיע אפילו לאסיפת הקיבוץ. הוא לא יכול היה לקלוט מנטלית, שפליט יכול להכות אותו. הוא לא לקח בחשבון שהסבון הזה פעם למד איגרוף".

– ידעת שהם שנאו את היותכם הצאן לטבח?
"בזה אני מצדיק אותם. אני חושב שאי אפשר לחנך דור שיהיה מוכן לעמוד על נפשו כדי להשיג מה שצריך ולהגן על חרותו, בגישה הזאת של הפליט שסוחב תרמיל על הגב לכל מקום".

בקיבוץ עסק בירו באינסטלציה, ואז לקחו אותו לשמירת לילה. "זה היה חלום חיי".

– למה?

"כי היה לי רובה. קיבלתי רובה עם 10-20 כדור ועבדתי מתחילת ערב עד בוקר".

– ירית בו?
"בטח. נהניתי לירות ברובים אנגליים, קנדיים ואיטלקיים. כששומרים בלילה, מסתובבים בשקט בכל הפריפריה. יש לך הרבה זמן למחשבות. ולאט לאט התגבשה החלטה: אפשר לבזבז פה שנתיים-שלוש. בינתיים החבורה שלנו התאחדה עם עולים שהגיעו, ועלינו לכפר גלעדי. שם קלטו מהר מי אני, ועשו ממני שומר שדות. קיבלתי סוס, רובה ציד, ואקדח מאגנום".

– שומר לילה הוא זאב בודד, לא?
"גם היום אני כזה. הייתי ונשארתי. לכן יש לי מעט חברים ולא חסר לי. יש לי המון מכרים".

– איזה מין לוחם הוא זאב בודד, יש לזה קשר עם לוחם טוב?
"זה לא הוכח, אבל אני חושב שהוא אנטיתיזה לקולקטיביות. המסגרות הגדולות מבצעות, אבל הלוחם הטוב בסופו של דבר לוחם לבד. בכל קרב יש איש, או שניים, שמכריעים את הקרב. הזאבים הבודדים. במעשים שלכאורה אולי אחרים היו מגדירים כמעשי טירוף".

רפול מתחבא

ב-47' ביקש בירו להצטרף לקורס חובלים בקיסריה ולהצטרף לפלוגה הימית שהיתה חלק מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח. כשנחסם שער-הגיא, באב אל-וואד, נשלחה הפלוגה לפרוץ את המצור על ידי תפיסת המשלטים שמעליו. בירו גמר קורס מ"כים, היה סייר ואחר-כך מפקד כיתת סיירים. לקראת סוף 48', תחילת 49' קיבל פיקוד על מחלקה בנגב.

– אתה יכול לתאר איזה מפקד היית?
"אני הייתי אדם קשוח. דווקא השבוע יצא לי לדבר עם שני פקודים. אחד ישב פה ואמר לי: 'פחדתי ממך פחד מוות'. והמשך המשפט היה: 'כשסוף-סוף יכולנו להיפטר ממך, קיבלת את הפיקוד על מרחב שלמה, ועשרות ביקשו לבוא איתך'. את זה לא הבנתי".

– מה היה בך, עם כל הקשיחות?
"כל חייל, או קצין, כשהוא בסדר, עושה את המוטל עליו ולא מתחכם, יודע שאני דואג לאנשים שלי. אבל אחד שהתחכם איתי ועשה לי צרות, יכול היה להתחיל לקלל את היום שהוא נולד".

– מה עשית לו?
"הכל במסגרת החוק. אבל בהתמדה, והוצאתי לו את הנשמה".

– לאיזה סוג אנשים הוצאת את הנשמה?
"מי שמנסה להשתמט ממה שהוא צריך לעשות, ולא עושה בשלמות".

– ומי שלא פוגע בול?
"מאמנים אותו".

– מעליבים, משפילים?
"לא. לא. אם אתה רוצה לבנות חייל טוב, לעולם אל תעליב אותו. את יכולה להגיד לו: יא חתיכת שמוק. אפילו הפיסח הזה פוגע. ורק אם הרופא מאשר לי שאצלו העיניים לא ממוקדות, אז אני מקבל שהוא לא יכול לקלוע".

– ומה בלתי נסלח?
"אני לא יכול לסלוח לאנשים שאני מכיר אותם טוב שלא מתגברים על הפחד. לעולם לא. אני לא אסלח לחייל שנפל בשבי בלי להילחם קודם. כשאתה בשבי אתה נהפך לקלף סחיטה נגד העם המזויין הזה עם התפיסה שלו, להחליף אחד תמורת 200. זה נשאר אצלנו מהגלות. א-יידעשע קינד. טוב, בסדר, פה עכשיו מדובר על אומה. אז עכשיו יש גופה שלו אצלם. ומה אנחנו לא מוכנים לעשות בשביל הגופה הזאת".

– הביטוי אחוות לוחמים מדבר אליך?
"כן. לכן אני מרגיש נבגד בחודש האחרון".

– גם על ידי רפול?
"ההערכה שלי כלפיו היתה שונה לחלוטין".

-הערכה או אהבה?
"זה דבר משולב. אני מאוד חיבבתי את הנגר, ועדיין אני מחבב אותו, למרות שהוא מתחבא ופוחד בגלל הקריירה שלו. יש כאן עניין של אמוציות. למרות שהוא מתחמק, שמורה לו אצלי פינה חמה בלב. לחמנו הרבה ביחד".

– אתם דומים אולי, בערוב של הנוקשות עם הסנטימנטליות.
"כן, אני מכיר את התופעה".

– זה הזאב הבודד.
"רפול גם זאב בודד. אנחנו לא צריכים לדבר. אנחנו יכולים ללכת לבד בלילה 50 מ' אחד מהשני וכל אחד יבין בדיוק מה השני רוצה לעשות. אבל אם את רוצה משהו מרפול, סעי לתל עדשים, לא בבית הישן, במושב תפני שמאלה ואת מגיעה לבית-עץ גדול. כבר הייתי שם, נחמד מאוד.".

– מה אתה אומר על טוהר הנשק?
"אני מאמין בטוהר הנשק, אני חסיד גדול של טוהר הנשק, ואני מדגיש: נשק טהור הוא נשק תקין. מבחינה מכנית נקי, משומן היטב, טעון תחמושת חיה, ומופקד בידי חייל שמאומן פר אקסלנס להפעיל אותו".

– אתה מבליע פה לגלוג קטן להתחסדות.
"לא קטן. גדול. הרי נשק מטבעו יש לו מטרה. טוהר הנשק הוא מושג של סלונים. כשגורל אנשים עומד מול טוהר הנשק, הטוהר חייב ללכת לפח".

אין קרב אחרון

– אתה בעד תהליך השלום?
"בחיי שאני רוצה שלום".

– ואיך נראית תמונת השלום שלך?
"קודם כל, את רמת הגולן אפשר להחזיר. הכל. זה אף פעם לא היה ארץ-ישראל. עם הסורים, כמו עם כל משטר חזק, יותר קל לי לעשות שלום מאשר עם איזה שמאטעס. את הפלשתינים הייתי משאיר לסוף. לא מאמין בהם. לא סובל אותם. אלה פלישתים".

– איך אפשר להוציא אותם מהתהליך?
"ליצור תנאים כאלה שלא ירצו לחיות פה. אבל זה אוטופיה".

– אלו תנאים?
"עם כאלה הגבלות…"

– זה לא מזכיר לך מה שעשו הגרמנים ערב השואה?
"להפך. את הדברים האלה למדתי שמה, אבל פה עכשיו אני דואג לעצמי. אני את הגרמנים לא סיכנתי".

– מה למדת שם, איך להפוך חיי אויב לבלתי נסבלים?
"כן. כשאתה צריך לטפל במסות של בני אדם, תפחיד אותם כדי שתיטול מהם את היכולת ליזום משהו נגדך. הם לא חייבים להישאר פה. יש ברזיל, עיראק, דרום-אפריקה".

– אנחנו נדונים לחיות פה תמיד עם המוות?
"לא. אבל זה תהליך ארוך".

– מתי זה יסתיים?
"בשלב שבו המוסלמים מסביב, הפרטנרים לשלום, ירצו שלום, כי המחיר שיקבלו תמורתו זה הביטחון הקיומי שלהם. קראת פעם את הקוראן? תקראי. יש פסוק אחד לתשומת לבך: כשהאויב חזק, אל תילחם בו. עשה איתו ברית. תרגיע אותו. וכשהוא לא מוכן – תשמיד אותו. זה מה שהם עושים עכשיו".

– לפי דעתך, מנסיון חייך, כל עם, כולל עמנו, מסוגל לבצע השמדת עם?
"אני חושב שהיהודים לא בנויים לזה, אם כי המרכיב האכזרי בעם שמתיימר להיות נאור והומאני – צריך בדיקה מחודשת. אנחנו לא כל-כך נאורים, לא כל כך הומאנים, ובהחלט למדנו להעמיד פנים".

– האם יכול להיות שזה שראית מוות באושוויץ במסות איפשר לך באיזה אופן להביט לתוך עיני המוות ולהיות מסוגל להרוג?
"אגיד לך בצורה פשוטה. ערך חיי-אדם בעיני הוא שונה מאשר למשל אצלך. המוות יבוא בין כה וכה, בעוד יומיים או 20 שנה. בלתי נמנע. ראיתי המון אנשים מתים מיתות משונות באושוויץ, אבל כמו שאמר סבא שלי, לא ראיתי אחד שמת פעמיים. ועם-זאת, אני לא מקבל ראש בערך חיי-אדם. אני רוצה שכולם יחיו עד שיבה טובה. אם הדבר לא מפריע למטרות שלי. כי אותו ואת בני ביתו אני אהרוג עד דור חמישי".

– ואיפה נמצא אלכס של אושוויץ…
"יושב פה מולך. פה".

– כשהוא צריך נגיד לירות בשבויים. האם אין לו אסוציאציות?
"לא".

– איך זה?
"כי היו צריכים לירות בשבויים כדי שהגדוד לא ייפגע. ויכול להיות שהשיקול שלנו לפני 39 שנים היה מוטעה. אבל זה היה השיקול. בפרספקטיבה של 40 שנה, זה אפילו לא הוגן להתחיל לנתח. לא היינו צריכים להעמיס עוד כוחות כשההתקפה המצרית מתפתחת. יכול להיות שהשיקול אז היה מוטעה, אבל השיקול היה ביטחון הגדוד ושמירת יכולתו לביצוע משימתו. עד שחטיבה תגיע. והחטיבה היתה בכונתילה".

– בסיטואציה כזאת אם מישהו מבקש רחמים, אתה לא שומע?
"לא שומע".

– כמו טייס שמטיל פצצות.
"לא שומע".

– אטום?
"לא אטום. אני כן שומע. לא מתעסק בזה".

– משלמים מחיר נפשי?
"כן. יש מוגלה. 39 שנים הקיבה שלי, לא פעם הרגשתי, מתהפכת, כשאני רואה מולי ערימת 49 איש בעיני רוחי. המחזה היה זוועתי, פיסות בשר ודם וגופות. למרות שהייתי די מחוסן מזה, זה השפיע עלי לא טוב".

– קשה לך להאמין שזה היית אתה?
"אני יודע שזה אני".

– איך דברים שחווית באושוויץ, במצב הכי קיצוני של הקיום, השפיעו עליך כלוחם, לדעתך?
"קודם כל, יש לי התנגדות עקרונית שמישהו יחליט שהישבן שלי מתאים לתעשיית סבון. הדבר השני, אמרתי לעצמי בסוף תקופת אושוויץ, לא אתן שיקרה לי ולמשפחה עוד פעם".

– ולכן נעשית חייל?
"כן".

– היה מצב סכנה כזה בארץ?
"לא היה, אבל עכשיו דווקא יש לי ספקות בתקופה הזאת. כי אני חושב שאנחנו מבזבזים הישגים של עבר בלי לקבל תמורה. אני לא מהקיצוניים, למרות שאני ימני בדעות שלי. בבחירות אחרונות הצבעתי רבין. במפלגה שלי אין מנהיגות. ומצד שני אני רואה את השמאל מתמוטט. אדם שלא חיבבתי הוא היחיד שהייתי מוכן שיהיה ראש-ממשלה. זהו יוסי שריד".

– למה?
"הוא עקבי, הוא שקול, אדם נבון. להגיד שאני מאוהב בו – לא. אבל בשיקול אובייקטיבי, הוא הכי מתאים".

– משכת אליך אש. אולי חייך עכשיו בסכנה?
"קודם כל, כל החיים משכתי אש. זה מטריד אותי פחות, המשפחה שלי מטרידה אותי יותר. אבל אני מסוגל לדאוג לעצמי".

– אבל אתה חושב שאתה בסכנה?
"לא. לא אמיתית. יש פה צביעות. מדי כמה שנים הנושא עלה והצנזורה הצליחה לבלום. מה קרה להם עכשיו? אלוהים אולי יודע.

"נמאס לי כבר מהפרונקל הזה, 39 שנים. יוצא לי מהתחת כל הסיפור הזה. הרי הכל ידוע, ומה כל הצנועים והמתחסדים מקשקשים".

– כפטריוט, אתה לא מרגיש שגרמת נזק למדינה?
"כבר שאלו אותי את השאלה הזו, ואמרתי, יכול להיות, ומצער אותי שנגרם נזק, מצער אותי בכנות. ואני לא יזמתי את הפרסומים ולא ביקשתי, לא יזמתי, לא תמרנתי שמישהו ישאל אותי. אבל אני מוכן לקחת 25 אחוז מהעניין על עצמי. לכל היותר. ואת ה-75 אחוז האחרים אני מחלק לעוד שלושה שותפים. צה"ל, העיתונאים והעורכים. יחד עם שלושתם אני בקלחת, אבל להעמיס עלי את הכל"?

– אתה מרגיש לבד עכשיו? מסתער לבד ומושך אליך אש?
בירו נרגש. המרפסת מתמלאת רעשי מלחמה. הגוף שלו מצייר תנועות של הסתערות. דימוי המלחמה גורם לאיש המלחמה לבטא את בדידותו. את תחושת הבגידה בו: "כוחותינו הצליחו להפתיע אותי. אני חשבתי שהכוחות שבאגפים יסתערו יחד איתי, ופתאום אני רואה שאני מסתער לבד. אז אני חוטף עכשיו מאגפים שנחשפו. אם כי בימים האחרונים אני רואה איזו נטיה להתחלה של חיפוי מהאגפים. אני מקבל טלפונים מכל מיני קצינים בכירים בנוסח: 'בירו, תדע שאנו איתך'. כרגע החזית ושני אגפים שלי חשופים. מאחורי יש כוחות, לכן החלק האחורי של המבנה לא כל כך מטריד אותי. אני מקווה שלא תהיה לי הפתעה. אבל מתכונן לאפשרות הזו".

– איזה הפתעה?
"שפתאום, גם מאחורי לא יהיה אף אחד. כי עכשיו אני רואה שבאגפים כבר אין אף אחד. לכן כבר הכנתי חלק מהכוחות שלי. הם מציבים את התותחים מאחור".

– לקראת השלב האחרון של הקרב.
"השלב האחרון זה נצחון".

– וזה יגיע?
"אני מתכוון לנצח".

– זה מה שנקרא במליצה, הקרב האחרון?
"אין קרב אחרון. הקרב האחרון מוליד את הקרב הבא".

וככה, בעיצומו של הקרב האינסופי, נשאר אריה בירו יושב על המרפסת. שלוש פעמים נפגשנו. נדמה לי שבסופו של דבר הוא לא אהב את ההיזכרות. אולי הבין שלעולם לא יהיה בו די כוח ואולי מספיק אכזריות כדי למחוק את זכר אותה חולשה מתועבת. חולשת הקורבן.

פורסם במעריב, גיליון יום כיפור, 3.10.1995

עליתי אל יזהר ערב הבחירות, כמו שעולים לרגל לרב חילוני, כמו שבאים להימדד אצל פלס מוסר לאומי. לשמוע את דעתו על מדינת הפתק הלבן: נבוכה, אדישה, כועסת. לשוחח על הדימום והחרדה שמאחורי כל הלובן הזה.

יזהר קיבל מאיתנו מינוי של קוד אתי מהלך מאז פרסם את "חירבת חיזעה", שהקדים את זמנו בעדות על גירוש ערבים במלחמת השחרור. סיפור שחלחל לתודעה הלאומית דרך תוכנית הלימודים והקרנת הסרט בטלוויזיה. המינוי מעורר בו רתיעה, "עשו ממני בובת צדק", אמר לי בגיחוך. ואף על פי כן הגעתי אליו.

בכניסה לביתו הכפרי במושב הדרומי מישר טייל טווס מרהיב זנב, ויזהר נופף לי לשלום מעומק החצר, זקוף ורענן. בן 85. הזמין אותי לשבת בכורסה ענקית ובולענית, נמוכה ממקום מושבו על הכיסא, ואף הניח שמיחה על ברכיי שלא אצטנן.

בשיחתנו לקח אותי יזהר למרחב זמן שמעבר לרגע, ממעוף ששמור לנביאים או לאיכרים.

"אנחנו נמצאים חזק וטוב ובריא"

– התקופה ונסיבות חייך הפכו אותך לעד, למשמיע עדות. כיצד שורד איש רוח את היותו עד, כמו שניסחה את זה שושנה פלמן בספרה "עדות", ומה שלום העד?
"עד הוא מישהו שהיה אחרון לברוח ומספר לכולם על תאונה או הרס או אסון, ואני לא רואה את תולדות הארץ כתולדות של פורענות. מפעם לפעם היו כל מיני דברים לא טובים, אבל בסך הכל זה היה משהו כזה שהתפתח מדברים התחלתיים מאוד למה שזה עכשיו, מרכז העולם".

– כבר בטלפון, לפני שבאתי לכאן, אמרת לי שהמצב העכשווי הוא המשך של מה שאתה מכיר מעל 80 שנה, מימי הפרעות של הערבים בארץ. כלומר, אתה בעצם רואה המשכיות במה שמתרחש בארץ?
"אי אפשר שלא. המשכיות היא לא קו רציף, אלא תנועה של עליות ומורדות".

– אנשים מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודת שבר דרמטית.
"התיאור הזה, שאיפה שאנחנו נמצאים זה איום ונורא, לאן הגענו וכן הלאה, הוא היסטרי ולא מתאים למציאות. אני לא מקבל אותו. אנחנו נמצאים חזק וטוב ובריא. אנשים אוכלים ושותים ושמחים ונוסעים לחו"ל וחוזרים, מסתדרים. פה ושם יש בעיות, אבל איפה לא?"

– כן, אבל עכשיו ממש נשפך דם.
"הרבה דם נשפך בתקופות עברו, זה לעשות פוליטיקה בכוח, באלימות. אבל גם הדברים האלה הם לא חדשים, הם היו והם ייגמרו, ולעתים קרובות זה קורה מכיוון שהשפה הרגילה, לא יודעים להשתמש בה טוב, ומתוך אי הבנה מגיעים לאלימות. אבל אני לא רואה בזה שום דבר מיוחד או חדש. כך היה וכך דרכם של בני אדם. דרכם של בני אדם שלפעמים הם נחמדים אחד לשני ולפעמים לא כל כך. לפעמים הם יכולים לדבר, לפעמים כועסים ולפעמים גם דוחפים זה את זה, אבל בסך הכל כאן בארץ, בסך הכל זה הולך לטוב".

-הולך ונעשה טוב?
"כן. כי אני זוכר עדיין שהיה פה יישוב קטנטן, מאוים מאוד, מוקף, היו ערבים סביב. הערבים פינו במלחמה את המקום בתקווה שכל העניין ייגמר מהר על ידי הצבאות הערביים והם יחזרו לביתם, אבל ההיסטוריה עשתה מה שעשתה ואנחנו כאן, וכיוון שזה כך אי אפשר ללכת להחזיר את ההיסטוריה אחורנית. ואפילו אם פה ושם זה לא צודק, והיו הרבה דברים לא צודקים באופן שבו הערבים יצאו ואנחנו תפסנו את מקומם, אבל בסך הכל זאת עובדה ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, ופה אנחנו עומדים".

"היו קולות של איומים על חיי"

– די מפתיע לגלות, כמו שמראה אניטה שפירא במאמר שהתפרסם עכשיו על "חירבת חיזעה" (בכתב העת "אלפיים"), כי היו מבקרים שטפחו לך על השכם האמיץ והמוסרי שלך כבר ב-49' ודווקא ב-78', אחרי הכיבוש, ערב הקרנת הסרט בטלוויזיה, התחוללה מהומה. אולי כי אז כבר היינו חדורי אשם במידה שאיימה על שלוותנו?
"היו גם אז, אגב, קולות של איומים על חיי עד שהייתי צריך לפנות למשטרה. הקולות של אלה שהם חברים שלך קצת מאחרים לבוא לפעמים.
"אני לא הלכתי להשביע את רצונו של מישהו, אלא להגיד מה שרציתי להגיד, וכתבתי את זה מפני שהייתי מוכרח לכתוב את זה, זה היה משהו שלא יכולתי לשתוק עליו".

– אבל רק כעבור שנים זה הפך סיפור ייצוגי לתאוריית העוול שנעשה לערבים.
ההיסטוריונים החדשים אמרו את דברם, רגשי אשם מרחפים באוויר."כן, עכשיו זה העידן שמבקשים סליחה. תראי, אלה שלא ביקשו סליחה כועסים כשמבקשים סליחה. אלה שמבקשים את הסליחה הם תמיד מיעוט. הם מכירים בצורך הדבר הזה ונדמה להם שאפשר בסליחה לכבס את הכתמים של ההיסטוריה. בגדים אולי אפשר לכבס, גם כן לא את כל הכתמים, אבל כתמים של היסטוריה אי אפשר לכבס".

– אתה לא הרגשת מעולם שאתה מבקש סליחה דרך הסיפור?
"אני הרגשתי, איך אמרת בתחילת השיחה, שאני עד שאיננו יכול לשתוק. אמרתי דברים שראיתי מתוך הזדעזעות, מתוך התרגשות או מתוך התפלאות שדבר כזה יכול להיות. הייתי מהבחינה הזאת נאיבי. חשבתי שיש דברים שיהודים לא עושים, בגלל ההיסטוריה שלהם, בגלל מה שהם יודעים. מהר מאוד הנאיביות נגמרה ואמרתי לעצמי שאין דבר שיהודים לא עושים.
"יש דברים שנמצאים בלקסיקון של עמים, שאצל עמים אחרים אינם קיימים. בלקסיקון של העם היהודי יש שתי מילים שאינן קיימות בלקסיקון של אחרים, אחת מהן זה 'חורבן' והאחרת 'גאולה'. חורבן, יהודים יודעים מה זה. היה לא רק החורבן הגדול שהיה פעם לפני אלפי שנים, אחד ושני. מה זה חורבן ומה זה פוגרום ומה זה שואה, היהודים יודעים. אבל הדבר שאני הרגשתי צורך בו זה לספר את מה שראיתי. מי ששותק, שותף.
"אגב, אחרי הקרנת הסרט כולם נדהמו מזה שהתקרה לא נפלה. זה לא היה סרט שמעיף אותך מרוב התרגשות".

– וקרו בארץ דברים שכן העיפו אותך מרוב התרגשות, שלא האמנת שהם אפשריים? "עלייה במדרגות הרוע", כמו שעמוס עוז קורא לזה? ב"גילוי אליהו" דיברת על התעללות בגופות חיילים מצרים ב-73'.
"יש דברים כאלה, היו במלחמת לבנון והיו בכל מיני מקומות. אני לא אהיה היסטוריון של דברים רעים, אבל זה בתוך האנושי. יהודים הם ככל האדם והם עושים מה שכל אדם עושה".

– אם כך, הביטוי של ליבוביץ' ז"ל, "יודו-נאצים", שזעזע את המדינה, מקובל עליך?
"הוא ביטוי קצת אכזרי וקיצוני, כי היהודים לא עשו מעשים של נאצים".

– אבל אתה אומר שהם מסוגלים לכך כמו כל עם.
"לא, הנאצים עשו דברים שחורגים מכל, שחורגים אפילו מהגרמנים הרגילים. יכול להיות שג'ינגיז חאן עשה דברים נוראיים או משהו כזה, אבל בתקופתנו, במאה שאנחנו עדים לה, זה היה אחד הדברים שבהם מה שציפית לו, שאדם יש לו גבולות ויש לו רסן ויש לו מעצורים, התברר כלא כזה. בבני אדם יש ציפייה לעשות דברים כאלה שלא עושים. בני אדם הם יצורים מורכבים מאוד, מסובכים".

– קראתי שמלינקי, האחראי על אירועי הטבח בכפר-קאסם ב-56', הגיע אליך אחרי הקרנת "חירבת חיזעה" לבקשת את מחילתך ולטעון שמה שקרה אצלךל בסיפור קרה גם לו.
"הוא ישב פה במקומך, גבר גדול, בכה ודיבר ברצינות, אבל לא בגניחות, רק עיניו נזלו דמעות כל הזמן, זה היה משהו מוזר מאוד ונוגע מאוד.
"הוא הרגיש צורך לבוא אלי, לספר לי, והדבר הזה גרם לו לאיזו השתחררות דרך דמעות. והוא סיפר לי את זה באופן מדויק וענייני ובדיווח שקשה ממנו להבין למה האיש הזה בוכה. אבל היו שם שני אנשים, זה שדיווח וזה שבכה. אחד מהם, זה שבכה, הושתק הרבה זמן".

– חשבת שהטענה שלו על דמיון בין המקרים נכונה?
"מי שראה דברים, אי אפשר לתקן לו את הראייה. אי אפשר להגיד לו 'לא ראית'. אני כאן ראיתי וסיפרתי דברים שראיתי. אמנם הסיפור של חירבת חיזעה, אני באתי למחרת, לא הייתי שם בשעת המעשה, אבל האנשים שהיו שמה הם האנשים שהיו בשעת מעשה ושמעתי מפיהם את זה. המקום היה כבר נטוש מערבים, לא היו שם יותר, אבל הם סיפרו את הדבר הזה ולא קשה לשער או לשחזר איך היה הדבר הזה אתמול באמת".

"מי שלקח חיי אדם, אינו אותו אדם"

– אנחנו חיים כאן במלחמה מתמדת, מאה שנות סכסוך, איך זה השפיע על האופי הלאומי שלנו?
"זה לא עניין שמשפיע על האופי הלאומי. היתה מלחמה נוראה באירופה ב-1914, היתה אחרי כן גם מלחמת עולם שנייה, אבל המלחמה ההיא היתה מלחמה שבה אנשים הרגו אנשים, לא ממטוס ולא מאיזו פצצת אטוס שבה הטייס לא יודע את מי הרג. היה קונטקט אישי שבו אדם רואה את מי הוא הורג, רואה ממרחק לא גדול או אפילו תוקע בו את הסכין. במצב כזה (של ירי ממטוס) אתה לא מקושר אישית ורגשית לקורבן שלך. לכן מלחמות ללא מגע לא משפיעות על אישיות האחראי להרג, אין לו תמונה קונקרטית במי הוא פגע. הוא חוזר ואומר: 'הפגיעה היתה טובה', ואינו יודע אם פגע באנשים או בילדים. ובלאו הכי אין השפעה על האופי האלומי.
"אני חשבתי שמלחמות כאלה לא יהיו יותר בעולם, אבל אז מיד באה תשובה שביוגוסלביה היה משהו ופה משהו. אבל שוב פעם, אלה היו תגרות לאומיות שקשה להשתחרר מהן בבת אחת".

– והאינתיפאדה הנוכחית היא גם תגרה?
"כן. זו לא אותה מלחמה שבה הכל מותר. היא משהו של סוג של בני אדם וסוג של מדיניות, סוג של פעילות שנובעת ממחשבה שהם לא מבינים מילים אבל כדורי רובה הם יבינו. גם בתוכנו יש לא מעט כאלה. אני חושב שהדברים האלה בסופו של דבר גם הולכים לקראת החלפת היריות בשיחות סביב שולחן הסכמים. זה פה ושם לא מתקיים, אבל בסך הכל בגדול זאת המגמה, כי העולם הולך לשם".

-הטענה שהכיבוש משחית כשחייל בן 19 יורה בילד קטן פלסטיני או עוצר אותו בגבול, כל זה לא משפיע על הפרצוף המוסרי?
"לא. פגישות עם המוות היו לקבוצות קטנות. האש לא עלינו, בוודאי לא על תל-אביב".

– וחייל שיורה באינתיפאדה בילד קטן לא חוזר הביתה אדם אחר?
"אני חושב שאם אדם עשה את הדבר הזה, משהו נפגע בו. הוא לא רצה לפגוע בילד קטן. בתוכו אני בטוח שיש משהו של כווייה, משהו שנגע באש. אפשר להסתיר את זה, זה יכול להגליד, אבל מפעם לפעם זה גם מתגלה. מי שעשה עוול, שלקח חיי אדם, אינו אותו אדם. זה מתגלה ברגעים קשים, בתגובות היסטריות לפעמים, בתגובות מוגזמות וקיצוניות לשלילה ולחיוב".

– אולי אפשר להגיד שככה אנחנו מתנהגים עכשיו כעם, התגובות מוגזמות.
"אני לא חושב שעם שלם מגיב אותו דבר. אני לא חושב שעם שלם, העם היהודי השלם, מגיב על השואה אותו דבר, ואני טוען שגם השואה לא עשתה לנו משהו כזה טראומטי. אנחנו עושים את דברינו ואת מעשינו וחיים את חיינו. אנחנו לא חיים כל יום עם השואה".

– כלומר, אתה לא חושב שחל בנו דרדור מוסרי?
"לא, לא".

– הכיבוש לא שינה אותנו?
"אי אפשר לדון עם של כמה מיליונים במשהו ששייך לכמה מאות שהיו בתוך זה ויש להם תחושת חטא".

– וככלל, שמרנו על צלמנו למרות המבחן הנורא של הכיבוש?
"כן, כי אני חושב שרוב האנשים לא חשבו שזה כיבוש, לא שמו לב לזה, הם לא היו מודעים לכך שזה כיבוש. אלה שהיו מודעים לכיבוש, חלק מהם כעסו אז הם לחמו ודיברו על זה, וחלק מהם נהנו מהדבר וחשבו שזה דבר גדול: סוף-סוף גם היהודים כובשים".

– כלומר, אין תהליך השחתה מימי ראשית הציונות דרך קום המדינה ועד היום?
"לא. אני לא חושב שיש תהליך של השבחה ולא של השחתה מוסרית בעם היהודי בארץ ישראל. השחתה היתה ממבט רחוק, במובן המוסרי של קיום הצו הציבורי לטייס להשליך פצצות. אבל לא המלחמות ולא הכיבוש השחיתו אותנו. המלחמות לא השחיתו את הכלל הציבורי. אולי יחידים נפגעו פה ושם כי היתה בהם רגישות מיוחדת והתעוררו בהם רגשי אשם. רוב האנשים עוברים לסדר היום, כי אחרת כל העולם היה משתגע או חדל מהרג. בימי שלום היו יותר שחיתויות כלכליות, הונאה ומעשים שהעיתונים מלאים בהם כמו דרעי ואחרים.
"לכן אני גם נגד חינוך. אי אפשר לעודד את מה שיש בך, אפשר להפריע למה שיש בך, אבל אי אפשר לעשות אותך בחינוך".

– החינוך הגרמני העכשווי לא חולל שינויים?
"לא החינוך בלבד. כל ההוויה השתנתה. החינוך הוא חלק מההוויה שהשתנתה. אם ההוויה של כל גרמניה היתה נשארת מיליטנטית ורק החינוך היה אחר, זה לא היה ניכר".

"בכלל הארץ היתה ריקה"

– אתה חושב שעצם הגעתנו לכאן, כלומר עצם המעשה הציוני, היה סוג של אגואיזם לאומי נפגע?
"ל. אני חושב, אני יודע את הדבר הזה מאבא שלי שהגיע לארץ ב-1890, אמנם הגיעו לפניו פה לגדרה ב-1882, אבל שמונה השנים לא משנות את העובדות, והוא לא גירש אף ערבי כשהוא בא לשם. המקום הראשון שהוא בא אליו היה הביצות של חדרה. לא גר שם אף אחד כי הביצות האלה עשו יתושים והיתושים עשו מלריה והערבים לא ידעו איך להילחם במלריה הזאת והם עזבו את המקום. לכן אפשר היה לקנות שמה אדמה מרובה מאוד, כי בני אדם לא גרו שם, וחדרה נבנתה על מקום שלא היו שם. וכך הרבה מקומות אחרים היו על מקומות שהיו נטושים או ריקים.
"ב-30', כשהיו האנגלים בארץ, נשמעה הטענה שהיהודים נישלו את הערבים. היה, נדמה לי, איזה צמד חוקרים אנגלים או ועדה אנגלית, והם באו לארץ לדעת כמה נישלו. אחרי מחקר גדול ומרובה וכן הלאה, היו להם עדים ערבים ועדים יהודים, הם הגיעו למספר של משהו שבין 600 ל-800 ערבים שהיו צריכים לעזוב את אדמתם, ללכת למקום אחר. זה לא היה עניין של עשרות אלפים ולא היה עניין של מאות אלפים ולא היה של מיליון ולא היה של עם. אלה היו מספר אנשים, מספר איכרים שלצערי היו צריכים לעזוב את המקום כי המקום היה שייך לאיזה אפנדי שמכר אותו וסילק אותם".

– בעניין הזה אתה לא רואה חטא קדמון, באשליה שבאנו לארץ ריקה?
"בכללה הארץ היתה ריקה. בשעתו אספתי מפות. במפות היו מקומות מעובדים, יש מפה שנקראת בשם PEF (Palestine Exploration Fund) והיא נכתבה או צוירה ב-1882, רגע לפני שהתחילה ההתיישבות היהודית הקטנה של הביל"ויים, שהם באו הנה במאות ולא במיליונים. והארץ הזאת היתה נטושה.
"רובם של האנשים לא ישבו בשפלה כי פה היו ביצות, לכן הם עברו להרים. מההרים לא מכרו אדמה, הם מכרו את האדמות של חדרה כי היו שם ביצות, הם מכרו את האדמות בסביבות האלה פה בגדרה כי היו ביצות, בביצות היו יתושים. לא נעים להגיד שאנשים בורחים מיתושים כי אנשים הם גדולים ובריאים, אז היו להם כל מיני תירוצים, אבל הם ברחו להרים והיו באים לעבד את האדמה וחוזרים לכפרים שלהם.
"הכפרים הערביים נדדו מהשפלה אל מרגלות ההרים. בשפלה פה ושם נשארו כפרים ערביים, שמתי הם התעוררו? אז באו היהודים, ואז זרנוגה שליד רחובות וקובבה שליד רחובות הם היו הפועלים שהאיכרים היהודים העסיקו, מכיוון שהם קיבלו עשרה גרוש ויהודי קיבל 20 גרוש ותימני קיבל 17 גרוש.
"אבל הדבר הזה של נישול, שגירשו אותם פה בהמוניהם… במלחמת השחרור אני הייתי עד ואני ראיתי את הדבר הזה. הרוב הגדול של הערבים עזבו מרצונם, עזבו בהשפעת מנהיגיהם שהציעו להם את הדבר הזה. אני הייתי בתוך קבוצות של איכרים שניסו לעכב בעדם, לא מתוך רחמים הומניטריים, אולי גם כן, כי אלה היו הפועלים שלהם. הם אמרו, אנחנו הולכים לכמה ימים, הצבא הערבי יבוא ויחסל ואז אנחנו נחזור הביתה. זאת היתה טעות היסטורית, והערבים, מישהו אמר את זה לפני, הם מומחים לעשות טעויות היסטוריות".

– כולל עכשיו?
"אני עוד לא יודע להגיד לך, מה שלא היה עוד אינני יודע".

"חלוקת ירושלים הכרחית"

– האינתיפאדה הנוכחית ידועה בתור כזאת שריפתה את ידי השמאל. יש שמאל שחושב שאולי ניתן יותר מדי אשראי לפלסטינים.
"את אומרת 'השמאל', וזה גדול מדי. את מדברת על אנשים שכותבים בעיתון, כי אחרת איך את יודעת את דעותיהם? אז יש גם מספר אנשים אינטלקטואלים שחושבים בכיוון כזה, ודעתם נשמעת. הם מביעים חרטה או כל מיני דברים. הרוב הגדול הוא רוב דומם".

– זה נשמע רע מאוד. אנחנו בעידן האדישות עכשיו?
"אנחנו לא שרויים באדישות. אנשים אינם מוכנים לעזוב את הרגליהם ואת מצבם באופן רגיל. צריך שיקרה משהו קטסטרופלי, שיזעזע, שיפחיד".

– ורק אז נרצה שלום?
"אני חושב שהרוב בישראל מוכן לשלום, יש חלק שמעלים את רף הדרישות לשלום ויש כאלה שמורידים אותו. על זה הוויכוח, כמה גבוה יהיה רף המחיר".

– אתה חושב שברק בעצם היה יותר אמיץ מהשלימזליות שמייחסים לו, שהעלה את ירושלים על סדר היום?
"אני לא מכיר אותו אישית אבל אני חושב שהוא עשה ככל הניתן. תמיד יש כאלה שלא מעוניינים בדבר הזה והם צעקנים יותר ויותר ועושים מהומות יותר ורצים ברחובות עם שלטים. לא צריך להתחשב בזה. הדרך היא פשוטה. אין ברירה אלא להגיע לפיוס, ומחיר פיוס צריך לשלם".

– ירושלים לא מוזכרת ביצירות שלך, זה מקרה?
"זה לא מקרה, אני גדלתי כאן ואדם מספר על המקום שלו".

– מה יחסך לסוגיית ירושלים, החלוקה שלה, המקומות הקדושים?
"החלוקה הכרחית, כן. השאלה היא של פרופורציות, אבל על זה אפשר להתווכח. אני שונא את הטאבו של קדוש. זה קדוש ולא נוגעים בו. אנחנו בתקופה הרבה יותר רציונלית שבה צריכים להביא נימוקים רציונליים.
"בירושלים אני חושב שאפשר להגיע לידי הבנה הדדית ולאיזה משהו כזה ביחס למקומות הקדושים, של חלוקת השייכות וחלוקת האפשרויות, כמו שעשו עם מקומות אחרים. כמו שמערת המכפלה, אפשר להגיע אליה ככה, אפשר להגיע ככה, חילקו את הזמנים וכן הלאה. לא יקרה מזה שום אסון".

– והר הבית?
"הר הבית הוא לא בידינו, יש עליו בית אחר והבית הזה אי אפשר להרוס אותו ואסור להרוס אותו ואני אצא להילחם במי שיבוא להרוס אותו, אני אעמוד בדרך. וכמו שיהודים עמדו בדבר הזה של בית רוחני אלפי שנים, אז אפשר להמשיך בדבר הזה ואפשר לבנות בית לא רחוק משם ולהגיד: זה הר הבית".

"התקופה של המנהיג הכריזמטי עברה"

– היית מקורב לבן-גוריון, אתה חושב עליו לעתים?
"כן. התקופה של המנהיג הכריזמטי עברה".

– ופרס ידידך, איך אתה מסביר את גורלו?
"יש לו סגולות של מנהיג, אבל יש לו גם איזה חוסר יכולת לגרוף אחריו את כל האנשים. משהו עמד בינו ובין כל האנשים, אם זה דעות קדומות, אם זה אנשים אינטרסנטים שבונים את המחיצות האלה בינו ובין הקהל, או מפני שסוג השכנוע שהוא יודע לשכנע איננו כריזמטי. הוא פונה לרציו והוא להרגשה של אחריות וכל מיני דברים כאלה. כשבן-גוריון דיבר, לא כל הקהל הבין את מה שהוא אמר, אבל מחיאות הכפיים היו אדירות, כאילו היה זה מעמד משה רבנו".

– האמת היא שאתה אופטימי באופן שקצת מפתיע אותי, כנראה ציפיתי שתייסר אותנו על המצב הלאומי העלוב.
יזהר מפסיק אותי, אוחז בעדינות בזרועי ומבקש שאקום לחלון הירוק:
"תגידי, מה לא אופטימי? פה ישנו כרם, ופה ישנם עצי פרי. ואלה האקליפטוסים ששתלתי לפני שבע שנים ותראי איך הם עלו, ופה יש ברושים, ושם יש לולים עם עשרות אלפי תרנגולות, והנה פרפר".

– אז לא אכזבנו את עצמנו.
"אני קורא עכשיו ספר על הביל"ויים, הם באו ממקומות כמו וינה, ורשה ואודסה למקום פראי, קשה, צחיח. אנשים כמו אבא שלי עבדו מהבוקר עד הלילה בעבודה פיזית נוראה, איך הם היו אופטימים?
"אחד האנשים שבנו את גדרה קיבל מכתב מהגולה ושאלו אותו מה הוא עושה בשבתות. היתה שם גבעה קטנה עם איזה שיח. וריק וחם וקשה. אז הוא כתב להם: 'אני הולך בשבתות בהרי גדרה ויערותיה'. והוא לא שיקר…".

– לא, הוא האמין, אבל במה אנחנו מאמינים עכשיו, איך נראה יערות היכן שיש רק שיח?
"אין לנו צורך להאמין. היום מחליפה עשייה את האמונה. בני אדם כבר לא באים למקום שבו הם צריכים ליצור לעצמם סיפוקים. הדברים בנויים, הארץ בנויה. הבעיה היא השעמום. כי דווקא חסר עשוי למלא את עולמך, ופתאום עסוקים אנשים רוב חייהם הבוגרים בבריחה משעמום, נוסעים לחו"ל ומשתעממים, קונים בגדים ומשתעממים".

– אבל עוד לא סיימנו את המלאכה, עוד אין שלום.
"במלחמה עם האדמה יש רק אויב אחד, האדמה הרעה שלא מצמיחה. באשר לבני האדם, קשה לשביע את רצונם. אבל שיווי המשקל בינינו ובין הערבים דווקא הולך ומסתדר. עוד יהיו קשיים פה ושם אבל פחות או יותר יש לנו כבר גבולות, אנחנו כבר יודעים פחות או יותר מה קורה בינינו ובין הפלסטינים. צריך אומץ לב, כמה החלטות קשות, וזה לא יהיה יותר".

– הפניקה של רבים, כאילו הגענו למבוי סתום, לא מוצדקת?
"זה סוג של הפחדה פוליטית או קיומית לאלה שמוכנים לקנות אותה. הרבה שנים עסקתי בלימוד מלחמת העולם הראשונה. האנשים לא ידעו ברובם למה הם הולכים למלחמה, אף מולדת לא היתה בסכנה, ובסוף מתו עשרה מיליון בגלל ההפחדה וההיסטריה שבנו את המלחמה.
"כשאתה מנסה להיות רציונלי בין אנשים שנמצאים בהיסטריה, הם רואים אותך כרשע מנוול וחסר לב. הוא לא נראה טוב, זה שאומר להם 'אתם משוגעים, עכשיו תירגעו'. ובכל זאת אני חושב ששיווי המשקל בינינו ובין הסובבים אותנו ניתן להשגה, בינינו לערבים, בינינו לעולם, ואפילו שיווי המשקל בין כל החומרים שמהם הצטרף העם הישראלי נמצא בתהליך התגבשות. אני מקווה שלא יגיע לתהליך התגבשות לגמרי כי התגבשות זה סוף תהליך. קריסטל לא משתנה ואני מקווה שלא נהיה קריסטל".

– שתמיד תהיה פה דרמה.
"כן, דרמה. פחות טרגדיה אבל עדיין דרמה".

– אולי הגיע הזמן למנהיג ללא רקע צבאי?
"אנשי הצבא לא סגרו את הדרך לאזרחים. אבל יקירתי, האזרחים לא הולכים לפוליטיקה, הבנים הטובים שלנו לא הולכים לפוליטיקה, כי בכל מקום העסקנים זה ליגה ג' של בני האדם. פה ושם אם יש מנהיג, הוא משנה את הדברים".

"אני מקווה שאני לא מתאבן"

– אתה ער לעולם הווירטואלי, מתעניין בו?
"שני הבנים שלי בהיי-טק, כל הזמן בתנועה, הבן שלי עכשיו באוסטרליה ובעוד שבוע ייסע למקום אחר. זה נפלא. הם עוסקים בדבר החשוב. אנחנו כבר לא עוסקים באיך להדליק אש בלי גפרורים. אנחנו עוסקים בדברים מופלאים שנותנים לנו בריאות ואפשרויות וגילויים חדשים".

– אולי גם זיקה למדינות, תחושת מולדת, ציונות, נמוגות עכשיו בעולם הווירטואלי?
"הציונות לפי דעתי נגמרה. אין בה צורך. כולם כבר בציון וציון פתוחה. אף אחד לא מפריע ליהודים שרוצים לבוא הנה להגיע, ואלה שהיו מוכרחים לבוא כבר כאן. יש מולדת, אבל היא השתנתה. פעם מולדת היתה עניין של קשר לאדמה ולנוף. היום רוב בני האדם גרים בעיר, לכן אצלם מולדת זה הרחוב, בעולם של השכונה, התאטרון.

– תאטרונים אתה מתכוון?
"וכל מה שיש ברחוב בתל-אביב. העולם פתוח, ומי שעכשיו נפלא לו לעשות כאן דבר שקשור למה שהיה פה קודם, הוא יהיה כאן".

– אם הכל כל כך פתוח אז מה רע בזכות השיבה לפלסטינים?
"אני מודה בזכות, רק שהיא לא ניתנת למימוש מכיוון שהארץ כבר מלאה פחות או יותר. יש בה כמות אדמה קטנה וכמות מים קטנה והמון בני אדם, ולנגב לא רצים. אולי במשך הזמן, עם ערבים שיושבים פה בדין ובזכות בדיוק כמוני ואולי אפילו יותר, מתוך יחסי שלום ותלות הדדית, עם שווקים ותעשיות משותפים, יתהווה משהו אחר.
"אני חושב שהטרנד העכשווי הוא אופטימי. כי לבני אדם יש יותר מה להרוויח כשהם מסתדרים אחד עם השני. זאת פשוט ראייה ריאליסטית. כשאני מסתכל מבעד לחלון אני לא רואה דברים מפחידים, ובעיתון אני קורא דברים מוגזמים וקיצוניים. והדברים בינתיים הולכים ומסתדרים. יותר ועידות שלום, יותר שיחות, יותר הסדרים. מוצאים בשכל האנושי המשותף דרך לחיות, כי אין דרך אחרת".

– האנושות היא כל כך רציונלית כיום? ומה באשר לכל התנועות המיסטיות, נישוקי הרב כדורי?
"שוליים. ציבור קטן. אנחנו מיליונים והם ציבור קטן. רוב בני האדם פונים במקום הראשון לרופא ולא לעושה לחשים".

"שרון יהיה לאפיזודה כמו איזה קוץ בדרך"
הראיון עם יזהר נערך ערב הבחירות ולפני שנודעו תוצאותיהן. מכיוון שאי אפשר בלי, אלה דבריו ביחס לבקר ושרון, בכפוף לתוצאות הסקרים.

– תקופת ברק של טרום הבחירות קירבה אותנו אל השלום או הרחיקה אותנו?
"היא השתדלה לקרב. בשום אופן לא הרחיקה. זה לא תהליך פשוט, זה כמו זיגזגים של התקדמויות ונסיגות קטנות יותר. יותר התקדמויות מאשר נסיגות, אבל זו דרכם של משאים ומתנים, ואני מניח שאנחנו עכשיו הרבה יותר קרובים לזה מאשר היינו לפני עשר שנים".

– ואיך עשויה להיראות תקופת שרון בראשות הממשלה?
"זאת תהיה נסיגה. נהיה בתוך אסון. כי תמונת העולם שלו, מושגי העולם שלו ושל אלה שתומכים, אינם נראים בעיני כאלה שהולכים בכיוון הנכון או כאלה שחושבים טוב.
"אילו הייתי צעיר הייתי מדליק לפיד ורץ ברחובות וצועק: בני אדם, צריך לעשות משהו, בואו נעשה משהו. הוא יוליך אותנו למשהו שכולנו נסבול, נשלם ביוקר, זה מה שהוא עשה בכל פעם שהיה לו כוח".

– אבל יכול להיות ששרון משרת הלך רוח מסוים של פחד מפני שלום בציבור הישראלי?
"התירוצים תמיד משתנים. לא תהיה ברירה, השלום יבוא כך או כך או כך ושרון יהיה לאפיזודה כמו איזה קוץ בדרך. זו לא הדרך ההיסטורית והם יפנו את השלטון לכיוון הנכון של ההיסטוריה שמבטא השמאל היום.
"גם שרון עלול לגלות שלא הרבה אנשים יתנדבו לצבא שלו, לא תהיה לו ברירה".

– אתה מאמין שערפאת בשל לשלום?
"אנחנו לא תלויים בערפאת, הוא הרבה יותר תלוי בנו. האיום שלו הוא שולי. הוא מטריד, אבל זה לא משהו שהוא מכשול בדרך שלנו ללכת למקום שאנחנו רוצים להגיע. הוא פגע רע, אבל גם הוא כבר לא ערפאת שהיה לפני הרבה שנים. גם הערבים משתנים, אנחנו משתנים ולא תהיה לנו ברירה אלא להיפגש, להבין זה את זה ולמצוא דרכים של שיתוף פעולה ככל האפשר".

התפרסם ב-"סופשבוע" מעריב, 9.2.2001

בפסטיבל עכו מעלה קבוצת התיאטרון המקומית את "ארבייט מאכט פריי", חמש שעות, שעוברות הכי מהר

14 איש בלבד מוזמנים למסע התחנות הזה. מכניסים אותנו לתא לחץ. ואני יושבת כמהופנטת.

חמש שעות, שראשיתן במוזיאון השואה של קיבוץ מורדי הגיטאות, והשיא שלהן בבונקר צר. סביבי גדרות תיל, ערימות נעליים בלות, שלט מואר מרחוק בראש השער למחנה הריכוז: "ארבייט מאכט פריי", העבודה משחררת. זה גם שם ההצגה, בצירוף שתי מילים: "מטויטלנד אירופה", מארץ המוות, אירופה.

הרמקולים משמיעים בעוצמה מטורפת שירים ישראליים: "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי", "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", "סובי סובי ממטרה", "אור", הולמת שושנה דמארי, וקולה בוקע מאחד מארבעת מכשירי הטלויזיה המשדרים ארבעה משדרים שונים.

שום דבר כאן אינו זר לי. כל הקולות והמראות הם שלי. לפעמים אני צוחקת, זהו צחוק של עיט הדומה, משום מה, ליללה של תן. הרעש גובר, פרוז'קטור מסמא את העיניים, דודי מעיין, במאי ההצגה ואחד ויוצריה, מכה במערכת תופים כעת.

משלושה מיפלסים המראות מתנפלים עלינו: במיפלס התחתון, ארגז חול, עליו שוכב המוזלמן. זוהי השחקנית סמדר יערון-מעיין, במערומיה נטולי הבשר. בפיה מתנודדות שיניים תותבות, ועל שדיה תלויה מערכת שיניים שנשרה. המוזלמנית פורצת במחול מטורף ומבצעת תרגילי אקרובטיקה מפחידים, מרחפת באויר ורק רגל אחת מחוברת לזיז.

במיפלס העליון, מערבל בטון מסתובב ובתוכו, בתוך ערימת צלחות אוכל, שוכבת השחקנית מירי צמח. כן, גם ארוחה היתה כלולה בהצגה. שם בכינו, שם אכלנו.

במיפלס המרוחק יותר, רוקד השחקן הערבי חאלד אבו-עלי, המגלם בעצם את תפקיד צמו, ערבי ישראלי. גם הוא עירום, כמו סמדר וכמו מירי. רוקד על שולחן באפיסת כוחות. בלון מתעופף על כתפו ובידו אלה, והוא מתחנן לפנינו שנכה אותו.

בין המיפלסים, ארון זכוכית ענק. דימוי לתא הזכרון הלאומי, ובו כלואה השחקנית נעמה מנדר בתלבושת בית ספר, אפופת ספרים על שואה וקוממיות. נעמה דופקת בזכוכית ביאוש, מנסה להימלט.

מרחוק, במחנה הריכוז, תולה עצמו על עמוד תלייה השחקן מוני יוסף, בתלבושת מדריך ארצישראלי.

זוהי חגיגה שטנית, אורגיית היזכרות. בלי חציצה בין צופה לקהל, בין גוף לגוף, בין בושה לבושה. העין מנסה לא להתקע בערוות. הרי אנחנו בשואה, לא בלייף-שואו. ואולי אנחנו בלייף-שואה? הצילו! נדמה לי שאקיא או אצרח או אצא מדעתי אחת ולתמיד.

זוהי תחנת השיא לאחר שצברנו סידרת תמונות היזכרות משך שעות. הצפה ללא נשוא של תא זיכרון קולקטיבי. היינו במוזיאון הגיטאות, היינו בבונקר, היינו בחדר חושך, היינו בעצרת זכרון, הייתי בשיכון ישראלי צפוף. ברור גם לי, שפירוט לא יציל אותי מטביעה בזכרי את האירועים שאירעו לי בחלל מתפרק ומשנה צורה, בו זמנית, בכמה וכמה אתרים.

***

שלוש שנים בנו אנשי המרכז לתיאטרון עכו את אבוס הזיכרון הזה. אספו בכפייתיות כתבים, ביקרו במוזיאונים ובאנדרטאות, ריאיינו ניצולים מומחים וסתם ישראלים, תיעדו את עצמם בווידאו. אפילו את סמדר שקיעקעה מספר על זרועה. כשאני מתבוננת בקבוצה המשחקת עד כלות הבושה, מתאכזרת לעצמה בשמחת פורקן, נדמה שאולי במהלך העבודה נגע בהם באנשים אלה קסמו של הרוע. אולי עכשיו, ברגע זה בו אני צופה בהם, הם מאוהבים בו.

מחשבה אחרת: תיאטרון האכזריות של אנטונין ארטו, משורר ואיש תיאטרון שפעל במחצית המאה הזאת. התיאטרון הזה מתרחש כאן. ארטו שטען שהתיאטרון דומה ביסודו למגיפה. יופיה של המגיפה נעוץ בחורבן שהיא גורמת לצורות. אימפולסים מטורפים מתפרקים. מעמקי האכזריות מתערטלים. אבל, לפי ארטו, למגיפה יש כוח מרפא. היא גורמת לניקוז קבוצתי של מורסת החברה. זהו תיאטרון של דימויים, הלוקח את חומריו מן החלום המעורב במציאות. הבמאי אינו שוטר תנועה אלא מנהל מדור הדימויים של החברה.

אמרתי שאכלנו ארוחת צהריים עשירה. לא האמנתי שארצה לאכול. ישבנו בבונקר, כפופים תחת תיקרה נמוכה, כשמנש'קה, קבצן הגטו, נוגע בנו אגב ריקוד בבלויי סחבות מטונפים. שר ביידיש ומקבץ נדבות. מן התקרה נשרו שיירי אוכל. כרוב, קליפות ביצים. תושבי מחנה הריכוז רבו על השיירים בחמת טירוף. נדמה לי שאז נכנס חאלד. חאלד התכופף אל נעלינו וצחצח אותן. בסל שלו היה רשמקול, שעליו התנגן שיעור ביידיש מפי המורה דן כנר. זה היה הרגע שבו ירד מאי-שם שולחן אוכל ערוך למהדרין.

פתאום היינו מסובים לארוחת ערב יום עצמאות בבית קצין צנחנים בכיר במיל. אכלנו. ועוד איך אכלנו. לא הותרנו דבר. כמה מחריד, כמה אנושי, היה המעבר מבחילה לעונג. חומוס, סלט ירקות, שקשוקה, חמוצים, אורז מתוק, הקצין ליהג בפני אורחיו. סיפר בדיחות גזעניות מתונות על מזרחיים ועל ערבים, גם קצת גסויות חברמניות על אגסיה המלבלבים של בתו ועל העוזרת הפיליפינית.

הקצין הצטיין בדלות לשונית ובגבריות נפוחה. "הפלשתינאים my ass. המצפון שלי מלא שיט", צעק הקצין ופתח בוויכוח נסער עם אשתו חסרת הדעת.

על הפרק: מלחמות ישראל ורדיפות ישראל בין מלחמת המפרץ לספר בראשית. הם מתווכחים בלי להתווכח, שואלים בלי לענות: "מה בעניין מלחמת לבנון?" שואל הגבר. אשתו עונה מקצה השולחן, במבט עמום: "מה בעניין מלחמת לבנון?", בעלה רותח: "מה זאת אומרת, מה בעניין מלחמת לבנון? עזבי מלחמת לבנון, מה עם אנטבה?". אשתו שואלת: "מה עם אנטבה?", הגבר מתפלץ: "אני מתפלא עליך, מה עם אנטבה?" וכן הלאה וכן הלאה.

"ארבייט מאכט פריי" אינה הצגה על השואה אלא על זכרון השואה. הצגת מחאה נגד אינוס הזכרון הקולקטיבי על ידי השילטון בארץ, שכפה לשנן את היסורים. ביום השואה האחרון צפינו ברב לאו, בשידור חי ממסע משלחת הנוער לאושוויץ כשהוא מניף את גרזן היגון על התלמידים. מזכיר להם את עיניה העצובות של לאה'לה בעלת הצמות. הם התכופפו והתייפחו וכבר היו מוכנים לתפקיד שיעדה להם המדינה: "לא עוד שואה", "מותר לנו הכל".

לפני שלוש שנים פירסם פרופסור יהודה אלקנה, שהיה באושוויץ כילד, מאמר מטיף כנגד החדרת השואה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של הציבור הישראלי. באותו מאמר, שנקרא "בזכות השיכחה", ונחשב לקריאת מפתח בין קריאות דומות, כתב אלקנה: "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רבים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב ומבלי לפרש: 'זכור!'. לשם מה, מה אמור ילד לעשות בזכרונות אלה. בעבור רבים מאוד תמונותה זוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה".

בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים הוקרן סרטו של אייל סיוון: "יזכור, עבדים של הזכרון", ובו חדרה המצלמה לתוך כיתה המתכוננת למסכת יום הזכרון. המורה מאמנת את התלמידים להגות באינטונציה טראגית "שש מיליונים שנשרפו, נטבחו ועונו", לא ערה לטעות הדקדוקית, נוזפת בתלמידים במרץ על נמיכות קולם, כולה רוממות רוח. לתלמידים נהפכת השואה לצורה ללא תוכן. לכל היותר, עווית סנטימנטלית.

יצירתו של המרכז לתיאטרון עכו היא טקס מעבר דמיוני מתפקיד הקורבן לתפקיד החוקר. זוהי קריאה להבין, לא רק להרגיש. להבין פירושו לעמוד אחוז —

 

התחנה הראשונה, בבית לוחמי הגיטאות שם מתאסף הקהל ונוסע משם במיניבוס לאולם בעכו, המחישה זאת. במוזיאון חיכתה לנו זלמה, מדריכת הסיור, השחקנית סמדר יערון-מעיין.

צבעונית והדורה באופן קרקסי, גופה מעוקם. היא פותחת מיד בחידה. מי אמר למי: "כאשר אני עומדת כאן איתכם היום איני עומדת לבדי, איתי עומדים שישה מיליונים…". זלמה שואלת במיבטא פולני ובעברית שפה קשה, אם הציטטה הזו עושה אולי צילצול למישהו. אחד מאיתנו קורא בגאווה: גדעון האוזנר. המוזיאון על שלל צילומי הזוועה שלו הפך למקבילית מוחות. זלמה שואלת, אנחנו עונים.

מול תאר הזכוכית של אייכמן אומרת זלמה בגאווה: "אתר אורגינלית. כאן אצלנו בבית, ולא במקום אחר". זלמה קוראת למוזיאון בשם בית, והיא מתייחדת עם תושבי הבית התייחדות אינטימית, נקרופילית משהו. זלמה מאיצה בנו למהר: "בואו נעשה את זה בזריזות. אנחנו עוברים בכמה שניות על טרגדיה של מיליונים. כיבוש אחר כיבוש". תעשיית הצגת המוות.

באגף האמנות נעצרת זלמה ונאנחת מול פסל של מוזלמן: "הנה מוזלמן. זה עבודה שאני אוהבת." זלמה מאוהבת בידידי נפשה המתים. אסונה של זלמה עבר מוטאציה מבהילה לחוויה אסתטית. המימד האתי נבלע.

זלמה מספרת לנו מה חביבה עליה ההתבוננות ברכבות, כמו אלה המצולמות שוב ושוב לאורך סרטו של קלוד לנצמן "שואה": אני שומעת שהיום אנשים נוסעים למזרח בשביל ללמוד טכניקה של כל מיני רילֶקס. אני ממליצה בשביל צעירים שינסו פעם אחת לשבת עם הרכבות. פעם אחת. לנסות לראות מה זה יכול להיות". אבל אי אפשר לסכם את זלמה בכך. היא דמות מורכבת יותר מהדמות הסטריאוטיפית של אבירה בת דמות היגון.

מפעם לפעם, בתמימות, אומרת זלמה דברים אופוזיציוניים לגישת היגונים הסנטימנטליים. היא שואלת שאלות ראציונאליות: "שאלה פאנדמנטאל שאני רוצה שנשאל את עצמנו זה איך יתכן שעם שלם הולך אחר מנהיג, יש אומרים מטורף, יש אומרים גאון… והאם זה יכול לחזור על עצמו".

אחר כך מנתחת זלמה את האירועים באופן שאינו יכול שלא להזכיר לנו מקומות אחרים: "מה יותר קל מלקחת עם בדיפרסיה ולהפנות את כל התיסכול שלו כלפי איזה מיעוט שיושב בקרבו". לפעמים זלמה שקופה, אולי שקופה מדי. "קראתי איזה ארטיכל מעניין לא מזמן שמדבר בנושא שכל קבוצה שהיא תהיה מדוכאת היא תהפוך לאחר מכן למדכאת".

מול הקיר המכונה בשם "חשבון הדמים" ועליו מחושבים מתי המלחמה כולם, אומרת זלמה בתמימות: "מה שאנחנו נתמקד בו זה אנחנו. אנחנו. שישה מיליונים מתוך כשישים אלף שזה עשירית מתוך הכלל. למה אנחנו אפעס מאדירים כל כך את השואה, ריבוינע של עוילם. יש לנו ויכוח בין היסטוריונים, האם התופעה הזו ייחודית, חד פעמית בתולדות האנושות, או משהו שהוא חלק מרצף היסטורי".

זלמה כופלת הפנים: רגע אסטתית, רגע מוסרית. מנסה להעתיק את השואה מן האגף הדמוני, החד-פעמי, הנשגב מן הדעת, אל האגף הרציונאלי. מנסה להחזיר את השואה למדור האנושי למען הדורות הבאים. כדי שלא ינמנמו, אם ישוב הרוע המוחלט, כי השואה היא אפשרות אנושית קיצונית, יצירת האדם.

"ארבייט מאכט פריי" נוצרה על חורבות הטרגדיה הבינדורית המתחוללת בין ניצולי השואה לבין צאצאיהם. הראשונים האמינו, כי ניתן להנחיל את זכרונם החי לצאצאיהם. החטאה הטראגית של דור ההורים היתה הנסיון לשלוט על היזכרותם האינטימית של צאצאיהם.

דור ההורים לא התמקד ביצירת אנשים הומניסטים ראציונלים, שלעולם לא יתנו יד לתופעות של שנאת זר. החטאה הטראגית של דור ההורים היא האמירה: "השואה בלתי ניתנת להבנה". מי שקרא את כתביו של פרימו לוי יודע, כי הידיעה שניתן יהיה לספר, להגיד, היתה כוח מחייה. הצורך לספר הוא תהליך שיקומי של אירגון המציאות המפוררת. העדות נתפסה כנצחון על הנאצים, שעשו הכל כדי למחוק עדויות. והנה, מסתבר כי כוח מחייה נהפך לכוח ממית, מסרס.

דור ההורים נענש על חטאו הטראגי, כאשר גילה לתדהמתו רגשות שלא פילל בקרב צאצאיו. שינאת שואה, כעס על הנטישה. יהודה פוליקר השר את שירו של יעקב גלעד: "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק", שר שיר של בן נבגד לאמו הזונחת. האם, כפי שראינו ב"בגלל המלחמה ההיא", נסעה לבקר במאיידנק. לשם היא שייכת, לא למשפחה, היא מסבירה לבנה.

בדרמת הטלוויזיה "שם נרדף" (שתסריטה נכתב בידי סביון ליברכט ועליזה אולמרט) נראו בניה של הגיבורה, ניצולת השואה, המגולמת על ידי השחקנית עדנה פלידל, מתלוננים על שאין להם חלק בעולמה של האם. "שום דבר לא נורא לעומת הטרנספורטים", מתלונן אחד הבנים. השואה מגמדת את חשיבות רגשותיו של הבן. מונולוגים רווי שנאה לשואה שמענו גם ב"טרומפלדור 85" של שמעון צימר, שהתחשבן כנראה עם הוריו באמצעות המחזה.

הצורך לספר נפגש בצורך בצורך לערער על הסיפור. בימים אלה יוצא לאור ספרו של ד"ר תום שגב, "המיליון השביעי, הישראלים והשואה". התיזה המארגנת את הספר היא כי השואה כפתה זהות קולקטיבית לא רק על שישה מיליון יהודים כי אם על צאצאיהם הישראלים.

לגבי החילונים, גורס שגב, השואה מאפשרת להם למצוא שורשים יהודיים בלא המחוייבות שדורשת הדת. באחד מפרקי הספר: "המאבק על עיצוב העבר" מגלה שגב פרט מדהים. התוכנית הראשונה להקמת "יד ושם" הוכנה ב-1942 כשרוב ניצולי השואה עוד היו בשואה. כבר אז דיברו עליהם בארץ בלשון עבר. השואה נתפסה, בעודה באיבה, כאירוע נצחי. המשיכה לנצחי ודחיית העכשווי, גרס גרשום שלום, הוא מאפיין הרסני של היהדות, המעמיד בספק את הצלחת הציונות. פרט מעניין מהספר של שגב: בשנות ה-70 הייתה נטיה לשנות את תוכנית לימוד השואה לנוער. להדגיש זכויות אדם. להוקיע גזענות. אחרי המהפך של 77' נגנזה התוכנית.

אנשי המרכז לתיאטרון עכו אינם מקילים על חייהם, ואינם בוחרים במשוואה היודו-נאצית. הם אינם נזקקים לפרובוקציה של נאצי שהתגלגל ביהודי. חאלד אבו-עלי, השחקן הערבי בקבוצה, מביא איתו את סיפורו האישי – סיפור הזהות המבולבלת. עוד במוזיאון הוא משמש מדריך מומחה לאירועי טרבלינקה. אבל רק פעם אחת, כשהוא נזקק להדגת ממדי טרבלינקה, הוא משווה אותם לחצר בכפר שלו.

אחר כך, חאלד מופיע כפועל הלומד שיעורים פרטיים ביידיש. הוא מתבקש על ידי החברה הישראלית להפנים את הזהות הישראלית כדי לזכות בשיווי זכויות. כיוון שהזהות הישראלית מושתתתת על זכר השואה, צריך חאלד להיות מומחה לשואה, ואפילו לנסות לחוש אותה על בשרו. חאלד לא מספיק אפילו לספר משהו על יסוריו כערבי, וכבר צועקים לו בשכונה: "אנחנו יש לנו מספר על היד. אנחנו עברנו סלקציה".

חאלד נרמז כי הסבל שלו אינו "אמיתי". חאלד צועק: געוואלד געוואלד. מישהו מציע לתת לו לדבר. חאלד פותח את פיו לספר, ויוצא לו מונולוג של יהודי, שעבר סלקציה.

חאלד, יצור כלאיים, ערבי ניצול שואה, מופע גם כילד במשלחת תיכוניסטית שנוסעת לאושוויץ וכמשתתף בעצרת יום שואה בבית ספר.

בקושי רב מצליח חאלד למצוא מקום לסיפור שלו. בסוף הוא מצליח להשמיע איזה סיפורונצ'יק על חבר שביתו נאטם, ועובר לאגדה מסיפורי רבי נחמן מברסלב. אלא שהערבי היהודי שבו עשה לאגדה זו הסבה קטנה, והחליף את דמות הרב בסיפור לדמות הערבי. בסצינת אורגיית הזכרון המסיימת את המחזה רוקד חאלד בעירום לצד המוזלמן. הוא נושא עכשיו את הזהות שאינה שלו כחטורטרת. זהות הקורבן הנצחי. לכן הוא מזמין את הצופים להכות אותו.

תיאטרון האכזריות של המרכז לתיאטרון עכו, העוסק בזכרון השואה, הוא צורה הולמת תוכן. אכזריות פוגשת אכזריות. אנרגיית הרוע של האמנים, שאינם יוצאת בלית מסופקת מן האירוע, נוגעת ברוע ההוא. מכאן משתמע שהורע הוא אנושי, הרוע ההוא מסעיר את קבוצת התיאטרון של עכו.

דודי מעיין, מעצב ובמאי, דיבר איתי על געגועים אל החור השחור. אל המקום בו זורם האנדרנלין אחרת. אושוויץ שבעכו היא ברזל ורשת שאפשר לגעת בהם. הבלוק שאנו יובים בו בנוי מעץ. הכול ממשות, לא סמל. שחקני הקבוצה הם יצורים חושבים האחראים לכל מלה שהם משמיעים.

"אני רק שחקן", אמר מפיסטו בסרט הידוע. מפיסטו השחקן ניסה להפריד עצמו מן ההתרחשות הנאצית. אנשי המרכז לתיאטרון עכו יודעים כי הפרדה זו של האמן מן החברה הסובבת אותו היא בלתי אפשרית.

6.9.1991

ההצגה "חמישה קילו סוכר" מטפלת בשואה באמצעות צחוק, וזה יותר רציני ממה שזה נשמע. שילוב של זונות, מחנות ריכוז וכלייזמרים גרם לחלק מהקהל להתמוטט מצחוק, לחלק לעזוב במחאה ולשרית פוקס ליהנות מכל רגע להמשיך לקרוא ←