אני אריה בירו

לפני חודשיים התוודה תא”ל (מיל’) אריה בירו, כי רצח שבויים במבצע סיני * היתה תדהמה * שרית פוקס ניסתה לפצח את חידת האיש, שאושוויץ והמיתלה היו שתי תחנות משמעותיות בתולדות חייו * נפש יהודי * ראיון

הוא איש מלחמה, אבל עכשיו רואים אותו הרבה על המרפסת. “כל הזמן אוכל וישן, ישן ואוכל”, אומרת אשתו חיה. אי-שם במקום סודי בתוך הבית מונח האקדח שלו. “אקדח בגודל תותח”, אומר חתנו קובי, שיושב איתו עכשיו על המרפסת. מסביב למרפסת עצים ששתל: מנגו, שסק, אבוקדו, פקאן, וושינגטוניה. הבית שופץ רק כשיצא לפנסיה לפני 15 שנים. דירת חדר שרכש בשנות החמישים הוגדלה לשבעה חדרים. אולי עכשיו זהו בית החלומות שעליו חלמה אשתו, שכמעט לא ראתה את איש המלחמה ב-35 שנות השירות הצבאי שלו. היא מתפללת, ככה היא אומרת לו, שיחזור לצבא: “אדם שחי בחוץ לא יודע מה זה בית”.

הוא עושה הרבה קניות, ותמיד מביא יותר ממה שצריך. “זה נשאר לי מאושוויץ. כל החיים אני ממשיך לרצות, כמו שם, כיכר לחם ורובה”. מפעם לפעם הוא לוקח את כל המשפחה, 5 נכדות ונכדים, המכונה בפיו כנופיה, לאכול המבורגר: “אנחנו הולכים ככה, סבא ברווז עם כל הברווזים”. הנכד שלו, שעולה לכיתה ו’, נפגע כשאומרים על סבא שלו רוצח, אז סבא לקח אותו לרחוב שיראה איך טופחים לו על הכתף ואומרים – כל הכבוד. הנכד הזה חולם אגב להיות שק”מיסט.

תמונה ביתית עם אריה בירו, חייל שהאידיאולוגיה היחידה שלו היא הישרדות. פעם אמר לאשתו, שאם יצטרך לבחור בינה לבין טנק, יחליף אותה בטנק. חיה אשתו אומרת שלא ליקקה דבש: “את החגים עשה במחיצת החיילים שלו. את הבנות ילדתי עם הנהגים. לא פעם הוא נעלם לי ואני חיפשתי אותו בבתי-חולים. אין בית-חולים שהוא לא היה. כשצנח במבצע קדש מאחורי הקווים, הוא שלח לי צוואה עם צ’קים, כי הייתי בחודש השמיני. הוא כתב: ‘אם תלדי בן, תקראי לו סער, כי אביו צנח בסערה. אם זו בת, תחליטי בעצמך’. היה שם גם מכתב לבן שיוולד: ‘כשתגיע לקרוא את המכתב הזה, אמא שלך בטח תהיה נשואה. אל תכעס, היא לא יכלה לשבת לבד עם 2 ילדים’. הוא נורא רצה בן, אבל נולדו לנו ארבע בנות”.

כשבירו הכיר את חיה בבית קולנוע בתל-נוף, היא היתה מאורסת למישהו אחר, אבל בירו החליט וביצע. “השורה התחתונה: היא פה עכשיו”.

במלחמת ששת הימים העיפו לו שלושה כדורים את הלשון והלסת. הלשון שלו עשויה עכשיו מפיסת רגל. “טליק, שבא לבקר אותי, אמר: ‘ברו השם שחטפת בפרצוף, וסגרו לך את הפה'”. קשרו לו את הפה בסיכת ביטחון עד שפינו אותו. מאז הפציעה הוא נעשה פחות ברור למי שלא רגיל אליו. לפעמים נדמה לו, שהוא אומר רק בלו בלו בלו. הפה מתייבש לו כשהוא מדבר הרבה. הדיאלוג עם העולם מאומץ.

יש לו רק 28 אחוז ריאות, רסיס בחזה, כדור תחת עצם הבריח, כדור מתחת לברך ועוד מיני פגיעות ברגליים, בבטן, בידיים, מעל ללב.

כשהוא יושב על המרפסת, יש לו הרבה זמן למחשבות, אבל העיקר לא משתנה: “ברוב הדברים שעשיתי לא הייתי מחדש, הייתי עושה אותו דבר רק יותר סופיסטיקייטד. היום אני יודע לבלום כעס ותגובות חריפות. גם את גסות הרוח שלי. גם היו אני גס, רק פחות”. הוא השתחרר בדרגת תת-אלוף ומרגיש שהזיק לעצמו: “אם היה לי פה יותר מרוסן והייתי יודע ללקק לממונים עלי, הייתי מסיים כאלוף. לי היה, לי יש, פה קטלני”.

החיים שלו התגלגלו מאושוויץ לישראל, “בלי ציונות ובלי בלבולי ביצים”. בעצם רצה לנסוע לאמריקה.

קשה לו להיעלב ממי שמכנה אותו בשם קצין פרוסי. הוא מחבב את הנוקשות של עצמו.

קובי החתן יוצא במיוחד למרפסת כדי להציג בפני את צדדיו הרכים של בירו. את יחסו לחיילים משכבות נחשלות שהביא אותו ליזום את פרוייקט שיקום חיילי מכ”ם. אבל מהר מאוד נסחף החתן לסיפורים על נוקשותו של בירו שמקסימה אותו. חודש לפני שהתחתן עם בתו של בירו, איים החותן, שהיה גם מפקדו במרחב שלמה, (שארם א-שייח’) שיכניס אותו לכלא ל-35 יום.

אל תפחד מהמוות

אני יוצאת בעקבות בירו למסע מילדות בטרנסילבניה עד לימי המרפסת בשכונת נווה-עמל הצנועה בהרצליה. איש של חמלה ואכזריות, גסות רוח ואירוניה דקה, פגיע ופוגע, שובר נורמות וסוגד לכוח.

מה הקשר בין אושוויץ למיתלה? האם יש קשר?

“אז מה את רוצה”?

– להציץ לתוך נשמתך.
“בתנאי שיש לי”.

בירו מגחך. זה הפער שבין תדמיתו לבין דמותו האמיתית שמשעשע אותו.

– אבל חוש תיאטרלי יש לך כנראה.
“בכלל לא. אני מציג גרוע, אני יותר מדי ריאלי”.

– אתה מרגיש שגרמו לך להגיד את הדברים על השבויים, או שהיית בשל לכך?
“הייתי בשל, אבל אם החומר לא היה משוחרר, לא הייתי מדבר.

– אז מה בכל זאת הביא אותך לפוצץ את העניין?
“מאז 56′, אחת לכמה שנים, אנשים מגיעים אלי, כי שולחים אותם: לכו לבירו, הוא בטח יודע. וזה כבר נהפך לי למועקה כזאת, שנמאס לי מזה. כשעושים קוואץ’ פעם אחת על פרונקל ומפוצצים אותו, הוא מפסיק לכאוב”.

– בוא נתחיל את המסע לאחור. היכן נולדת?
“בטרנסילבניה, אזור שהוא לעתים רומני ולעתים הונגרי. בתוך תוכי הייתי הונגרי. סבא שלי היה במלחמת העולם הראשונה רס”ר בגדודי פרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי. אני חושב שמאוד הושפעתי ממנו. השיחות שלנו התנהלו בחורף, שלג, קר בחוץ. בחדר שלו היה תנור והיתה לו כורסה כזאת, כמו של ארצ’י. הייתי יושב על שרפרף ליד הרגליים שלו. הוא היה מספר לי סיפורי מלחמה של חיל הפרשים במלחמת העולם הראשונה”.

– איך ראית אותו כילד?
“סבא הגיבור. רחב ומשופם, איש מאוד מופנם. ומה שאני זוכר, שזה מאוד מצא חן בעיני, כל סיפור מסיפוריו הסתיים במשפט קבוע: ‘ונכד, תזכור. ראיתי הרבה אנשים מתים במלחמה ולא ראיתי אחד שמת פעמיים’. זה התרגום הכי מדוייק שאני יכול לתת לך”.

– ומה הבנת מן המשפט הזה?
“הייתי בן חמש או שש, והבנתי דבר מאוד פשוט: אל תפחד מהמוות, הוא בלתי נמנע. יותר מפעם אחת הרי הוא לא יבוא. ובמלחמה, מתים. את יודעת, בכנות, המוות אף פעם לא הפחיד אותי. אני חושב שחלק גדול של החיסון נתן לי סבא. הוא ניהל בית-מסחר לבירה. בקיץ הייתי קם לפנות בוקר, ואחרי שהעגלונים גמרו להעמיס את החביות היינו מתיישבים לאכול. זה היה קצת סיוט, כי הייתי צריך לשתות בירה לארוחת בוקר. העגלונים היו מביאים. טעימות, הם היו קוראים לזה, דברים שהרב הראשי אולי אכל במחתרת, חזיר. אני מודה שהבשר הזה עד היום אני אוהב אותו מאוד מאוד, על לחם טרי, כל מיני נקניקים, בשרים.

– ספר על בית הוריך.
“הורי התגרשו כשהייתי בן שנתיים. לאבא היתה חברת ביטוח, אבל אז כבר היו הורי גרושים. סבא, זה שסיפר סיפורים, נשאר לתמוך באמא, למרות שהיה אבא של אבא. הם עשו הכל כדי לא לערב אותי בכל הפרשה. רק מאוחר יותר, כנער, הבנתי, שהגורם העיקרי לפירוק החבילה היה אבא. עול הפרנסה נפל על אמא, וכשאמא נאלצה למכור את התכשיט האחרון שלה, הם נפרדו. הייתי רואה את אבא פעם בחודש. הוא עבר לעיר אחרת. אמא ניהלה קונדיטוריה גדולה, בקושי ראיתי אותה. אחותה גידלה אותי. קראתי לה נני. היום היא גרה לא רחוק מפה. בת 86. אני מטפל בה”.

– ואבא?
“אבא התחתן עוד פעם, ומהנישואים השניים שלו היה לי חצי אח, שהנאצים הרגו כשהיה בן ארבע. אני אהבתי אותו. ילד עירני, ממזר, חכם. ב-40′-41′, בגיל בית-ספר, אני כבר עברתי לגור בעיקר של אבא, בחלק ההונגרי. למדתי מסגרות ואינסטלציה. אמא נשארה בעיר הולדתי, אראד, בחלק הרומני. זה הציל את חייה. הרומנים, כמה שהיו ממזרים, שמרו על היהודים שלהם כמה שאפשר”.

– איזה ילד היית?
“היתה לנו כנופיה ברחוב שלנו, רחוב דמטר, היינו הולכים ליער, צדים ציפורים ודגים בנהר. הולכים לקולנוע. היינו נעלמים לעשר שעות, וכל השכונה הייתה מחפשת אחרינו”.

– מה היה משותף לך עם הילדים האלה, הם היו יהודים?
“אני, עם היהודים שהכרתי לא היה לי שום משותף. היה לי יותר משותף עם הגויים. עם ילד גוי הרגשתי יותר טוב מאשר עם כל הפיאות האלה. שנאתי את היהודים. הם היו מטונפים, מסריחים. סמרטוטים. אני הלכתי מכות, טיפסתי על עצים, צדתי ציפורי שיר, עשינו כלובים ומכרנו אותן. לפעמים הייתי מוכר דגים, ובכסף הייתי הולך למכולת וקונה קילו סוכר, קצת קפה, קצת קמח”.

– היה חסר לכם?
“שפע בבית לא היה אחרי הפרידה. היו חורפים שהיה לי חור בסוליה והשלג היה נכנס ומרטיב את הגרביים. בהתחלה היה אוכל, אך לא בשפע. אח”כ ב-39′-38′, כשהתחילה המלחמה, לא פעם הלכתי לישון רעב”.

– לא נראית ילד יהודי טיפוסי?
“לא, בכלל לא. הייתי ילד חזק שלא בורח מקטטות. אבי אילץ אותי מגיל שש ללמוד איגרוף. פעם באתי הביתה בוכה, כי הילדים חבטו בי ואבא אמר: ‘אני לוקח אותך לללמוד איגרוף ומשלם את ההוצאות. אבל אם עוד פעם תבוא בוכה, תחטוף מכות ממני. תשבור להם את העצמות ואני אשלם להם את הפיצויים’. ביקרתי במכון הספורט ובשניים-שלושה השיעורים הראשונים כבר למדתי להיות זהיר ושקול, כי עד אז התנפלתי כמו חמור והייתי חוטף פליקים. המשכתי ללמוד פעמיים בשבוע. המורה היה גוי בעל-עגלה, שפיתח בי זריזות, אומץ, שיקול מהיר וניצול הזדמנויות. בקבוצת הגיל והמשקל שלי הייתי פייבוריט. בניגוד לילדים יהודים אחרים, לא ראיתי עצמי אדווקאט, רופא, מהנדס. למדתי ענף מתכת, מכניקה עדינה, מסגרות, רתכות. אולי זה פועל יוצא שלמדתי פורמלית רק חמש וחצי שנים, ארבע עממי ושנה וחצי בתיכון, ואז נכנס חוק הנומרוס-קלאוזוס והעיפו אותי”.

פעם החליט אביו של אריה, בטרנסילבניה קראו לו אלכס, לעשות מבנו יהודי. שלח אותו ללמוד והתפלא שקוראים הפוך. בהפסקה ניגש אליו ילד בן גילו, 11, ופנה אליו ביידיש. בירו ביקש ממנו שידבר אליו בלשון בני אדם. הילד תקע אצבע לתוך החזה שלו וקרא: “הנה, גוי”. בירו החטיף לו סטירת לחי שהפילה אותו על השולחן, ואחר כך חבט בכל החבורה שבאה להגן על הילד. רב החדר צילצל לאבא של בירו. קח את הבן שלך מפה, אמר, הוא הורג את הילדים.

– ומתי הרגשתם שאסון מתקרב?
“לא הייתי מודע לזה. אף יהודי לא קלט, כי אצל היהודים זו תכונה בולטת: האסון יקרה לכולם חוץ ממני. המצב התחיל להחמיר, היו הגבלות על חופש העיסוק, היה קיצוב של נקודות, אבא כבר היה מגוייס, נשארתי עם חצי האח והסבא והסבתא. דוד רחוק סידר לי עבודה בתחנת רכבת-משא. הייתי ילד חזק. הייתי פורק לרמפה קרון, או שניים, של גזעים להסקה. קיבלתי מעט כסף, אבל גם חתיכות עצים לבית וככר לחם גדולה. וזה היה הכי חשוב. בסוף 43′ הקימו מרכזים יהודיים בבית-חרושת לא פעיל ללבנים. הז’נדרמריה הובילה אותנו לשם”.

– איך הייתם שם?
“זה היה מין מחנה ריכוז עם ועד קהילה. נתנו לנו קצת כסף לקצת מצרכי מזון, לחם, חלב. חיינו איכשהו, בצפיפות, על שמיכות מהבית, חודש-חודשיים”.

– ולא הבנתם מה מתרחש?
“אני לא הבנתי כלום”.

– למה אתה מתרגז?
“כי אני לא אוהב להיות חכם בדיעבד. לא ידענו ולא רצינו לנחש. ואז יום אחד לקחו אותנו לתחנת הרכבת, ואחרי חמישה ימים מצאתי את עצמי באושוויץ. היה לי מעיל אפור ארוך עם שני כיסים גדולים, והם היו מלאים ביסקוויטים. כל הדרך הייתי מאכיל את אחי. כל פעם ביסקוויט. היינו כולנו, סבא וסבתא, באותו קרון. הגענו לביקרנאו, לאושוויץ. יותר לא ראיתי אותם. הייתי נער צעיר ובריא, ועל פי הקטגוריה של מנגלה, אני הייתי צריך ללכת לעבודה. ראיתי איך מפרידים בגסות את ההולכים למוות, ראיתי ארובות עשן. הריח. ידעתי שמשהו טוב לא יכול לקרות. שיבצו אותנו במחנה צוענים. הצוענים התייחסו אלינו הרבה יותר גרוע מהגרמנים: מכות, התעללויות, גניבת אוכל. היינו מאות בתוך בלוק ארוך, מיטות בשלוש קומות. כל בוקר הוציאו את המתים וזהו”.

– מה עובר לאדם בראש במצב כזה?
“לשרוד. לעבור את היום. עכשיו אני לבד, אני צריך לדאוג לעצמי, כי חוץ ממני אין אף אחד. כשהתשחררתי, שקלתי 37 ק”ג. כשנכנסתי הייתי 60. היה לי טיפוס, דלקת ריאות וקרום החזה פעמיים. בביה”ח באושוויץ היה למזלי רופא בן עירי שטיפל בי. הוא עשה מה שיכול, שאב לי את המים משתי הריאות, זה כאב לי אבל זה הציל את חיי.

תפוח אדמה גדול

“עבדתי במחצבת האבן. הייתה לי שם תקופת אור של חודשיים. נתנו אותי כשוליה למייסטר, מסגר גרמני. לא אשכח אותו לעולם. הוא החזיק אותי בחיים. הוא היה בן אדם. ביום הראשון שבאתי, זה היה מבנה ענק, ששם היו צריכים לעשות את כל האינסטלציות של מים, גז, קיטור, למפעל “איגה פרגן בונה”, המפעל שיצר את הכרום מהפחם של שלזיה. גומי, בנזין, ואפילו מרגרינה. כשהביאו אותי אליו, הוא היה כבן חמישים, ראיתי על שולחן העבודה מלחציים עם שתי מגירות. דבר ראשון שהוא אמר זה: תעביר את הכלים מהמגירה הזאת למגירה השניה ואת המגירה שרוקנת תנקה טוב. אמרו לי לעשות, עשיתי. הגיעה שעת הצהריים, הם היו מביאים את ארוחת הצהריים שלהם מהמחנה במזוודת עץ קטנה כזאת, עם מכסה שנפתח, ובפנים מפית לבנה, צחורה. היתה לו ככר לחם, גוש בשר חזיר ענקי מעושן עם עצם והרבה מאוד תפוחי עץ גדולים יפים. הוא היה מתיישב על השולחן, מעל המגירה שרוקנתי, פותח את המגירה קצת. הוא היה מוציא את הלחם, מסתכל עליו ומתחיל לקלל את האופה ששוב שרף אותו. מוריד את קליפת הלחם, ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר, הלחם נהדר. והקליפה, עבה כזאת – למגירה. חצי בצל זורק למגירה. ואז הוא הגיע לתפוחים, לוקח, מנגב במפית ומקלף. אבל מוריד קליפה בעובי של האצבע שלי, חצי תפוח. כל זה נכנס לתוך המגירה. גומר מהר לאכול, יורד מהשולחן בקפיצה ואומר: נו, אלכס, טופח לעצמו על הבטן, אני צריך קצת לטייל, תעשה פה נקי. ואז אלכס היה מתחיל לאכול. יום יום הסיפור הזה היה חוזר.

“בבוקר אני הייתי בא מהמחנה, ולפעמים מצב הרוח שלי היה מצ’וקמק. הוא היה מסתכל עלי: נו, תחייך. היה לו שעון כיס ‘שפהאוזן’, אני לא אשכח, עם מיכסה. והיה לנו פטיש קיטור עם עוצמת מכה – 20 טון. עם זה הוא היה עובד. הוא שם את השעון על הסדן, לוחץ לחיצה אחת, מוריד חצי סדן, לוחץ עוד לחיצה, עוד לחיצה ועוד לחיצה, ואז הוא אומר לי: לך תביא את השעון. השעון היה לחוץ, אבל שריטה הוא לא קיבל. זו היתה אמנות, השעון לא זז ולא נפגע. תמיד צחקתי, והוא עשה לי את זה עשרות פעמים כדי לשפר לי את המצב רוח.

“בשתיים או שלוש היו מחלקים להם את העיתון, ‘פולקשע אורבכטה’ – משמר העם. הוא היה מתיישב על השולחן, מקריא בקול רם, ואומר לי בשקט: אל תאמין, זה שקר, זה לא נכון. מה פתאום נצחונות, מה פתאום? הרוסים דפקו אותם. תחזיק מעמד, כי לא רחוק היום שתהיה חופשי. והוא אמר עוד משהו שלא אשכח לעולם: ‘אתה עכשיו פה, תלמד מקצוע אצלי. המלחמה אוטוטו תיגמר, אל תמות. תהיה לכם מדינה, פלסטינה, ותצטרכו בעלי מקצוע. תלמד’. ממנו, מהגרמני, למדתי ציונות בפעם ראשונה בחיים שלי.

“הייתי פעמיים מאז בהמבורג וחיפשתי אותו. לא ידעתי איך קוראים לו. אני קראתי לו הר מייסטר. הצבא הגרמני ניסה לעזור לי בכל כוחו. ולא מצאתי גם את מפקד הבלוק, אסיר פוליטי גרמני שעשה לי את ההפתעה הגדולה של חיי. הוא היה סוציאליסט, אדום. אדם גבוה, יפה. היינו בבלוק איזה 300-400 איש. היינו חוזרים אחרי העבודה ומקבלים ארוחת ערב. בקיץ היו מחלקים את זה מחוץ לצריף, בחורף – בפנים.

“את האוכל, שתביני, היו מביאים בקונטיינרים של חמישים ליטר. יקה זה יקה. המרק, באופן טבעי, למעלה היה דליל מאוד, באמצע יותר סמיך, ולמטה – סמיך מאוד. למפקד הבלוק היה לוח ועליו היו רשומים כל המספרים שלנו. הוא חילק את הלוח לשלושה חלקים. אחת לשלושה ימים, פעם יצא לך לקבל את המרק הסמיך, פעם את הבינוני ופעם את הדליל. מאחר שהאוכל היה הדבר הכי חשוב, כל אחד ידע באיזה יום מה הוא צריך לקבל והיכן לעמוד.

“ביום מסויים היה התור שלי לקבל מרק דליל, בקבוצה הראשונה. היתה לי מין קערה כזאת עם מים, בחוץ אדום ובפנים אפור. היה אחד שמקריא את המספרים. מקריאים את המספר שלי: 10865. אני ניגש לנקודת החלוקה והוא עומד עם מקל דק, שם לי יד על הכתף ודוחף אותי הצידה. כשדוחפים מישהו החוצה במחנה ריכוז יש לזה רק משמעות אחת. הולכים לשרוף לך את התחת. חבל לבזבז על זה מנת מרק. מקריאים את המספרים, המקום הולך ומתרוקן, נשאר מרק סמיך, הוא מניח את המקל שלו, מחייך אלי, לוקח את המצקת: ‘בוא הנה, 10865’! לוקח ממני את הקערה ואני מקבל מנה גדולה של מרק סמיך. ואני רואה שהוא מכניס את התרווד עוד פעם, ובפעם השניה, נתפס שם תפוח אדמה, כזה גדול, שלם. הוא מכניס לי גם את זה לתוך הכלי שמלא עד גדותיו ואומר לי בגרמנית: אתה לא זוכר? היום הארבעה בדצמבר, היום יום ההולדת שלך. אני מאחל לך שבשנה הבאה תהיה אדם חופשי עם המשפחה שלך. סיפרתי את זה מאות פעמים, בכל פעם זה תופס אותי בגרון. אני לא תפסתי שם מה קורה לי”.

אריה בירו בוכה. עורף עבה רועד.

שיראו את המספר

“והיה לי עוד סיפור. אמי ומשפחתה באים מכפר ליד העיר שבה נולדתי. ליד ביתם גרה אז משפחה גרמנית, נידרמאייר. הבן הקטן שלהם היה מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. הם נשארו בקשר אחרי שמשפחת אמי עברה משם, וכל שנה בקיץ היינו הולכים לנידרמאיירים. וכל השנים אני שיחקתי עם פפי, הבן הקטן. היינו חברים בלב ובנפש. היינו הולכים לשחות, לצוד, לדוג. כשהחלה תקופת הנאציזם, הקשר נותק. הוא נעלם. במחנה שעבדנו בו היתה חלוקה לאזורים. לכל אזור היה אחראי אס.אס. שהיה לו ביתן קטן מעץ עם תנור. שם היה יושב עם הכלב שלו, ויוצא לעשות סיורים.

“יום אחד סיפרו שאיש האס.אס. שלנו התחלף ואיזה אס.אס. צעיר חדש הגיע, עם דוברמן. עבדתי אז בבטון-קומנדו 101. אנחנו עובדים, זה היה לפני הצהריים, ואני רואה שה-אס.אס. החדש מתקרב אלינו. לפי התקנה, עברתי לדום, הורדתי את הכובע. אני מסתכל: פפי. לא אמרתי מלה. אבל התחלתי להיות מודאג, שהוא ימצא דרך להרוג אותי, כדי שלא יתגלה שהיינו חברים. לא ידעתי אם הוא הבחין בי. בצהריים חוזר הקאפו, ויש לו פתק. הוא שואל: יש פה מישהו שקוראים לו אלכסנדר בירו? תיגש ל-אס.אס. מן.
“אדון בירו שוטף את הקערה שלו, שם אותה תחת היד, כובע על הראש וצועד חצי ק”מ. דופק בדלת. יבוא. אני נכנס, מוריד כובע, והוא מחזיק את הכלב בקולר, הכלב חושף שיניים. הוא אומר לי בהונגרית: ‘סגור את הדלת’. סוגר את הדלת, מדבר אל הכלב, ואומר לו: ‘זה חבר’. ואומר לי: ‘תלטף לכלב את הראש’. הוא עוזב את הכלב, והכלב מתיישב לידי. הוא אומר: ‘תשמע, אני לא רוצה שמישהו יידע שאנחנו מכירים, כל עוד אני פה, אני כבר הסברתי לקאפו, שהעבודה שלך היא לבוא הנה כל בוקר ותפקידך שיהיה פה חם. יש מטאטא – תטאטא. יש פה מיטה – תנוח. תשטוף כלים ואל תדבר. אלה היו חודשיים נהדרים. אח”כ החליפו אותו. העבירו אותו לחזית הרוסית. אלה שלושה גרמנים ששברו את הנורמה”.

– אתה מספר על השואה דרך גרמנים טובים. מה עם הדברים האיומים שחוזרים בסיוטים?
“מעולם לא חלמתי, ולא אפילו שניה, על התקופה ההיא. אני מרגיש טוב עם עצמי. אני את החשבון גמרתי עד אפריל 45′. הרגתי גרמנים. הרבה מאוד. עד שהגעתי למצב כזה, שבתוך תוכי הרגשתי שהעם הגרמני לא חייב לי כלום. הצטרפתי לצבא-האדום ב-27.1.45. קיבלתי תת-מקלע רוסי פה-פה-שה, עם שלוש מחסניות. אחת החזרתי. הייתי רזה מדי, לא יכולתי לסחוב אותה”.

רופאה יהודיה בצבא הרוסי שטיפלה באפצס של בירו סידרה לו מדים. היא הבינה, אומר בירו, “שאני רוצה לגמור חשבון”. בירו היה בן 18. השנה היתה 1945.

– נקמת בגרמנים במדי הצבא הרוסי?
“לא עניין אותי אם הרוסים ינצחו או לא. אני הלכתי להרוג גרמנים”.

– נקמה משחררת?
“כשנקמה נהפכת לקטליזטור, אני אולי פגעתי, אבל לא כמו שרציתי. הרגתי הרבה דברים מיותרים וללא תועלת”.

– הרגת מכל הבא ליד, בלי מחשבה?
“נכון. אתם הרגתם את המשפחה שלי, אני עכשיו הורג אתכם”.

– גם לא חיילים הרגת?
“בטח. קבעתי לעצמי מחיר, לא יודע אפילו על סמך מה”.

– מאות?
“מאות. כן. זו היתה נקמה לשמה”.

– ואתה לא מרגיש עם זה טוב?
“אני מרגיש עם זה טוב מאוד. האח שלי בן ארבע לא היה חייל, גם הסבא שלי כבר לא היה חייל, גם לא האחות של אמי. ראיתי את הפחד בעיניים של חיילי ורמאכט ו-אס.אס. כשעמדתי עם התת-מקלע מולם. וזהו היתה תחושה נהדרת. הגרמני הצטייר בהתחלה בעיני כולנו כסופר-מן, כאיש עליון. ופתאום הוא עומד כמו איזה שמוק מול תת-מקלע ורועד מפחד”.

– כלומר אפשר להגיד, שזה החזיר את המימד האנושי לגרמני בעיניך?
“שאל אותי בגרמניה ב-83′ פקיד בכיר של משרד-הפנים הגרמני על השקפתי הפוליטית. אמרתי לו: ‘אני נאצי’. הוא כמעט נפל מהכסא. הסברתי: תראה, אני לאומני קיצוני בדעותי הפוליטיות וסוציאליסט נלהב בדעותי החברתיות. היישום בשנות ה-30 היה רע. אני לא שונא את הגרמנים, כי סגרתי חשבון עם התת-מקלע. האזור שבו גדלתי היה דויטשה קולטור. הורי דיברו גרמנית. אני העדפתי גרמנים על רוסים לפני המלחמה. מאז הייתי פעמיים אורח של הצבא הגרמני.
“ב-66′ וב-83′ הייתי בתרגיל שלהם. אפילו לבשתי את המדים שלהם. הרגשתי טוב מאוד שם. הוזמנתי בתור קצין בכיר של צה”ל לתרגיל שריון. מה רצית? שאני אעלה על טנק במדי יצוג של צה”ל? לא היתה לי שום בעיה עם זה. בכל הזדמנות דאגתי להפשיל את השרוול שיראו את המספר”.

– ההכלאה הזאת נשמעת גרוטסקית.
“לא. רציתי שיראו איך עם ישראל הצליח לשרוד, ואנחנו כולנו יחד כשווים בין שווים. יש להם צבא מעולה, הלוואי עלינו”.

הסבון למד איגרוף

באפריל 45′ תפס בירו רכבת לעיר הולדתו אראד. חייל רזה, הלך לקונדיטוריה של אמא שלו. הם התחבקו, לא יותר. “גם היא אשה חזקה”, אומר בירו. מחשבה על פלסטינה לא עלתה במוחו. נסע לבודפשט לפגוש חבר. הצטרפו, הוא לא זוכר פרטים, לעוד חברים. נסעו לווינה, ומשם ללינץ. שם נרתמו על ידי אנשי עליה ב’ להביא יהודים למילנו. משם עברו לקומו שבצפון איטליה. חבורה של 30 פליטים. שליח של הבונים מפולין ניסה להעלות אותם לארץ.

“אל תבלבל לי את העצים, לא רוצה ציונות. את העתיד שלי אחפש בארה”ב”, אמר לו בירו. הוא לא סבל דיבורים על אחדות המטרה, הוא לא רצה ללמוד עברית. אבל אחר כך, “דבר גרר דבר”, אולי המוטו של חייו. איכשהו, העניינים התגלגלו לכיוון עליה. ובינתיים, באיטליה, בירו בן 18. העתיד הוא חלל ריק.

לחבורת הפליטים שעימה נמנה “היה כסף כמו זבל” ממסחר בסיגריות אמריקניות, דלק אמריקני. הם התנפלו על החיים. “היתה לי תחושה של חוסר מחוייבות, לא חייב דין-וחשבון לאף אחד. בערבים היינו יוצאים לבלות, לבתי קפה, קברטים, בתי-בושת. הזונות האיטלקיות הן הכי טובות” (הנסיון המיני הראשון של בירו היה עוד קודם, בגיל 13 עם העוזרת של השכנים).

– בין החברים, דיברתם על מה שעברתם לפני כן?
“אני לא דיברתי. זה לא עניין אותי. יש לי ארבע בנות, חמישה נכדים. הבת הגדולה שלי, היא עכשיו בת 43. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את הפעמים שדיברתי איתם על מה שהיה. יש לי פה מסביב חבר’ה שדשים בזה כל הזמן. זה יוצא לי מהתחת, זה לא מעניין אותי. עזבו אותי. לא מרגיש הרבה כבוד שנתתי שדברים כאלה יקרו לי. הלכנו כמו עדר לשחיטה”.

– אתה לא חושב שגילית גבורה של הישרדות?
“ב-1966, סרן צעיר בבונסוואר, הצבא הגרמני, שאל אותי בארוחת ערב בנוכחות תת-אלוף גרמני, קצין חינוך-ראשי בצבא מערב-גרמניה והנספח האמריקני: ‘קולונל, איפה למדת גרמנית כזאת?’ עניתי לו: ‘היה לי בית-ספר יוצא מן הכלל’. ‘איפה?’ ‘באושוויץ’. היה שקט. הסרן אמר: ‘אני בנו של אנטי-נאצי. תגיד לי דבר אחד, בהתחלה לא ידעתם שהנאצים הולכים להשמיד אתכם, אבל בהמשך הדברים זה כבר היה ברור ללא כל ספק. איך קרה שנתתם שירצחו אתכם בלי להרוג גרמני אחד, או לנסות להרוג’? זה היה ככה פליק מתחת לחגורה. נשמתי עמוק, התרגזתי, כי הוא צדק”.

– באיזו נקודה בחייך יכולת לעשות משהו, לדעתך?
“בכל שעה. כשאספו אותנו במפעל, יכולתי לנסות לברוח ליער, לפרטיזנים. לפחות היתה נוצרת שכבה שהיתה יכולה להילחם. אמרתי לסרן: ‘קודם כל היו יהודים בצבאות האנטי-גרמניים, היו פרטיזנים, היו התקוממויות, היתה אפילו התקוממות באושוויץ. אותו זה קצת שכנע, אותי – לא. יכולתי לעשות יותר”.

ביולי 45’ התחיל בירו, בלי לדעת זאת, להתקדם לעבר העליה. חיפשו מכונאים לאניות שהבריחו פליטים לארץ. בירו התקבל והפליג. פעם נתפסו. הוא ישב במחנה מעצר בעתלית. בפעם אחרת עשו לו סיור בתל-אביב. היא נראתה לו עיירה מעוותת. באחת הפעמים החליט להישאר לניסיון. “שורשים עמוקים לא היו לא הרי בשום מקום”. בסוף הגיע לקיבוץ דורות בנגב. ייקים וליטאים. אחד הייקים, חנן היימן, מפקד האזור, אימץ אותו. “לאדם הזה היתה השפעה מכרעת על חיי”. היימן דיבר על צבא יהודי והצליח להקסים את בירו הבודד, הלא שייך.

– נתקלת אז בילידי הארץ?
“לא אהבתי אותם. ערימת מנופחים. אחד עלה לי פעם על העצבים, ופירקתי לו את העצמות. זה הגיע אפילו לאסיפת הקיבוץ. הוא לא יכול היה לקלוט מנטלית, שפליט יכול להכות אותו. הוא לא לקח בחשבון שהסבון הזה פעם למד איגרוף”.

– ידעת שהם שנאו את היותכם הצאן לטבח?
“בזה אני מצדיק אותם. אני חושב שאי אפשר לחנך דור שיהיה מוכן לעמוד על נפשו כדי להשיג מה שצריך ולהגן על חרותו, בגישה הזאת של הפליט שסוחב תרמיל על הגב לכל מקום”.

בקיבוץ עסק בירו באינסטלציה, ואז לקחו אותו לשמירת לילה. “זה היה חלום חיי”.

– למה?

“כי היה לי רובה. קיבלתי רובה עם 10-20 כדור ועבדתי מתחילת ערב עד בוקר”.

– ירית בו?
“בטח. נהניתי לירות ברובים אנגליים, קנדיים ואיטלקיים. כששומרים בלילה, מסתובבים בשקט בכל הפריפריה. יש לך הרבה זמן למחשבות. ולאט לאט התגבשה החלטה: אפשר לבזבז פה שנתיים-שלוש. בינתיים החבורה שלנו התאחדה עם עולים שהגיעו, ועלינו לכפר גלעדי. שם קלטו מהר מי אני, ועשו ממני שומר שדות. קיבלתי סוס, רובה ציד, ואקדח מאגנום”.

– שומר לילה הוא זאב בודד, לא?
“גם היום אני כזה. הייתי ונשארתי. לכן יש לי מעט חברים ולא חסר לי. יש לי המון מכרים”.

– איזה מין לוחם הוא זאב בודד, יש לזה קשר עם לוחם טוב?
“זה לא הוכח, אבל אני חושב שהוא אנטיתיזה לקולקטיביות. המסגרות הגדולות מבצעות, אבל הלוחם הטוב בסופו של דבר לוחם לבד. בכל קרב יש איש, או שניים, שמכריעים את הקרב. הזאבים הבודדים. במעשים שלכאורה אולי אחרים היו מגדירים כמעשי טירוף”.

רפול מתחבא

ב-47′ ביקש בירו להצטרף לקורס חובלים בקיסריה ולהצטרף לפלוגה הימית שהיתה חלק מהגדוד הרביעי של הפלמ”ח. כשנחסם שער-הגיא, באב אל-וואד, נשלחה הפלוגה לפרוץ את המצור על ידי תפיסת המשלטים שמעליו. בירו גמר קורס מ”כים, היה סייר ואחר-כך מפקד כיתת סיירים. לקראת סוף 48′, תחילת 49′ קיבל פיקוד על מחלקה בנגב.

– אתה יכול לתאר איזה מפקד היית?
“אני הייתי אדם קשוח. דווקא השבוע יצא לי לדבר עם שני פקודים. אחד ישב פה ואמר לי: ‘פחדתי ממך פחד מוות’. והמשך המשפט היה: ‘כשסוף-סוף יכולנו להיפטר ממך, קיבלת את הפיקוד על מרחב שלמה, ועשרות ביקשו לבוא איתך’. את זה לא הבנתי”.

– מה היה בך, עם כל הקשיחות?
“כל חייל, או קצין, כשהוא בסדר, עושה את המוטל עליו ולא מתחכם, יודע שאני דואג לאנשים שלי. אבל אחד שהתחכם איתי ועשה לי צרות, יכול היה להתחיל לקלל את היום שהוא נולד”.

– מה עשית לו?
“הכל במסגרת החוק. אבל בהתמדה, והוצאתי לו את הנשמה”.

– לאיזה סוג אנשים הוצאת את הנשמה?
“מי שמנסה להשתמט ממה שהוא צריך לעשות, ולא עושה בשלמות”.

– ומי שלא פוגע בול?
“מאמנים אותו”.

– מעליבים, משפילים?
“לא. לא. אם אתה רוצה לבנות חייל טוב, לעולם אל תעליב אותו. את יכולה להגיד לו: יא חתיכת שמוק. אפילו הפיסח הזה פוגע. ורק אם הרופא מאשר לי שאצלו העיניים לא ממוקדות, אז אני מקבל שהוא לא יכול לקלוע”.

– ומה בלתי נסלח?
“אני לא יכול לסלוח לאנשים שאני מכיר אותם טוב שלא מתגברים על הפחד. לעולם לא. אני לא אסלח לחייל שנפל בשבי בלי להילחם קודם. כשאתה בשבי אתה נהפך לקלף סחיטה נגד העם המזויין הזה עם התפיסה שלו, להחליף אחד תמורת 200. זה נשאר אצלנו מהגלות. א-יידעשע קינד. טוב, בסדר, פה עכשיו מדובר על אומה. אז עכשיו יש גופה שלו אצלם. ומה אנחנו לא מוכנים לעשות בשביל הגופה הזאת”.

– הביטוי אחוות לוחמים מדבר אליך?
“כן. לכן אני מרגיש נבגד בחודש האחרון”.

– גם על ידי רפול?
“ההערכה שלי כלפיו היתה שונה לחלוטין”.

-הערכה או אהבה?
“זה דבר משולב. אני מאוד חיבבתי את הנגר, ועדיין אני מחבב אותו, למרות שהוא מתחבא ופוחד בגלל הקריירה שלו. יש כאן עניין של אמוציות. למרות שהוא מתחמק, שמורה לו אצלי פינה חמה בלב. לחמנו הרבה ביחד”.

– אתם דומים אולי, בערוב של הנוקשות עם הסנטימנטליות.
“כן, אני מכיר את התופעה”.

– זה הזאב הבודד.
“רפול גם זאב בודד. אנחנו לא צריכים לדבר. אנחנו יכולים ללכת לבד בלילה 50 מ’ אחד מהשני וכל אחד יבין בדיוק מה השני רוצה לעשות. אבל אם את רוצה משהו מרפול, סעי לתל עדשים, לא בבית הישן, במושב תפני שמאלה ואת מגיעה לבית-עץ גדול. כבר הייתי שם, נחמד מאוד.”.

– מה אתה אומר על טוהר הנשק?
“אני מאמין בטוהר הנשק, אני חסיד גדול של טוהר הנשק, ואני מדגיש: נשק טהור הוא נשק תקין. מבחינה מכנית נקי, משומן היטב, טעון תחמושת חיה, ומופקד בידי חייל שמאומן פר אקסלנס להפעיל אותו”.

– אתה מבליע פה לגלוג קטן להתחסדות.
“לא קטן. גדול. הרי נשק מטבעו יש לו מטרה. טוהר הנשק הוא מושג של סלונים. כשגורל אנשים עומד מול טוהר הנשק, הטוהר חייב ללכת לפח”.

אין קרב אחרון

– אתה בעד תהליך השלום?
“בחיי שאני רוצה שלום”.

– ואיך נראית תמונת השלום שלך?
“קודם כל, את רמת הגולן אפשר להחזיר. הכל. זה אף פעם לא היה ארץ-ישראל. עם הסורים, כמו עם כל משטר חזק, יותר קל לי לעשות שלום מאשר עם איזה שמאטעס. את הפלשתינים הייתי משאיר לסוף. לא מאמין בהם. לא סובל אותם. אלה פלישתים”.

– איך אפשר להוציא אותם מהתהליך?
“ליצור תנאים כאלה שלא ירצו לחיות פה. אבל זה אוטופיה”.

– אלו תנאים?
“עם כאלה הגבלות…”

– זה לא מזכיר לך מה שעשו הגרמנים ערב השואה?
“להפך. את הדברים האלה למדתי שמה, אבל פה עכשיו אני דואג לעצמי. אני את הגרמנים לא סיכנתי”.

– מה למדת שם, איך להפוך חיי אויב לבלתי נסבלים?
“כן. כשאתה צריך לטפל במסות של בני אדם, תפחיד אותם כדי שתיטול מהם את היכולת ליזום משהו נגדך. הם לא חייבים להישאר פה. יש ברזיל, עיראק, דרום-אפריקה”.

– אנחנו נדונים לחיות פה תמיד עם המוות?
“לא. אבל זה תהליך ארוך”.

– מתי זה יסתיים?
“בשלב שבו המוסלמים מסביב, הפרטנרים לשלום, ירצו שלום, כי המחיר שיקבלו תמורתו זה הביטחון הקיומי שלהם. קראת פעם את הקוראן? תקראי. יש פסוק אחד לתשומת לבך: כשהאויב חזק, אל תילחם בו. עשה איתו ברית. תרגיע אותו. וכשהוא לא מוכן – תשמיד אותו. זה מה שהם עושים עכשיו”.

– לפי דעתך, מנסיון חייך, כל עם, כולל עמנו, מסוגל לבצע השמדת עם?
“אני חושב שהיהודים לא בנויים לזה, אם כי המרכיב האכזרי בעם שמתיימר להיות נאור והומאני – צריך בדיקה מחודשת. אנחנו לא כל-כך נאורים, לא כל כך הומאנים, ובהחלט למדנו להעמיד פנים”.

– האם יכול להיות שזה שראית מוות באושוויץ במסות איפשר לך באיזה אופן להביט לתוך עיני המוות ולהיות מסוגל להרוג?
“אגיד לך בצורה פשוטה. ערך חיי-אדם בעיני הוא שונה מאשר למשל אצלך. המוות יבוא בין כה וכה, בעוד יומיים או 20 שנה. בלתי נמנע. ראיתי המון אנשים מתים מיתות משונות באושוויץ, אבל כמו שאמר סבא שלי, לא ראיתי אחד שמת פעמיים. ועם-זאת, אני לא מקבל ראש בערך חיי-אדם. אני רוצה שכולם יחיו עד שיבה טובה. אם הדבר לא מפריע למטרות שלי. כי אותו ואת בני ביתו אני אהרוג עד דור חמישי”.

– ואיפה נמצא אלכס של אושוויץ…
“יושב פה מולך. פה”.

– כשהוא צריך נגיד לירות בשבויים. האם אין לו אסוציאציות?
“לא”.

– איך זה?
“כי היו צריכים לירות בשבויים כדי שהגדוד לא ייפגע. ויכול להיות שהשיקול שלנו לפני 39 שנים היה מוטעה. אבל זה היה השיקול. בפרספקטיבה של 40 שנה, זה אפילו לא הוגן להתחיל לנתח. לא היינו צריכים להעמיס עוד כוחות כשההתקפה המצרית מתפתחת. יכול להיות שהשיקול אז היה מוטעה, אבל השיקול היה ביטחון הגדוד ושמירת יכולתו לביצוע משימתו. עד שחטיבה תגיע. והחטיבה היתה בכונתילה”.

– בסיטואציה כזאת אם מישהו מבקש רחמים, אתה לא שומע?
“לא שומע”.

– כמו טייס שמטיל פצצות.
“לא שומע”.

– אטום?
“לא אטום. אני כן שומע. לא מתעסק בזה”.

– משלמים מחיר נפשי?
“כן. יש מוגלה. 39 שנים הקיבה שלי, לא פעם הרגשתי, מתהפכת, כשאני רואה מולי ערימת 49 איש בעיני רוחי. המחזה היה זוועתי, פיסות בשר ודם וגופות. למרות שהייתי די מחוסן מזה, זה השפיע עלי לא טוב”.

– קשה לך להאמין שזה היית אתה?
“אני יודע שזה אני”.

– איך דברים שחווית באושוויץ, במצב הכי קיצוני של הקיום, השפיעו עליך כלוחם, לדעתך?
“קודם כל, יש לי התנגדות עקרונית שמישהו יחליט שהישבן שלי מתאים לתעשיית סבון. הדבר השני, אמרתי לעצמי בסוף תקופת אושוויץ, לא אתן שיקרה לי ולמשפחה עוד פעם”.

– ולכן נעשית חייל?
“כן”.

– היה מצב סכנה כזה בארץ?
“לא היה, אבל עכשיו דווקא יש לי ספקות בתקופה הזאת. כי אני חושב שאנחנו מבזבזים הישגים של עבר בלי לקבל תמורה. אני לא מהקיצוניים, למרות שאני ימני בדעות שלי. בבחירות אחרונות הצבעתי רבין. במפלגה שלי אין מנהיגות. ומצד שני אני רואה את השמאל מתמוטט. אדם שלא חיבבתי הוא היחיד שהייתי מוכן שיהיה ראש-ממשלה. זהו יוסי שריד”.

– למה?
“הוא עקבי, הוא שקול, אדם נבון. להגיד שאני מאוהב בו – לא. אבל בשיקול אובייקטיבי, הוא הכי מתאים”.

– משכת אליך אש. אולי חייך עכשיו בסכנה?
“קודם כל, כל החיים משכתי אש. זה מטריד אותי פחות, המשפחה שלי מטרידה אותי יותר. אבל אני מסוגל לדאוג לעצמי”.

– אבל אתה חושב שאתה בסכנה?
“לא. לא אמיתית. יש פה צביעות. מדי כמה שנים הנושא עלה והצנזורה הצליחה לבלום. מה קרה להם עכשיו? אלוהים אולי יודע.

“נמאס לי כבר מהפרונקל הזה, 39 שנים. יוצא לי מהתחת כל הסיפור הזה. הרי הכל ידוע, ומה כל הצנועים והמתחסדים מקשקשים”.

– כפטריוט, אתה לא מרגיש שגרמת נזק למדינה?
“כבר שאלו אותי את השאלה הזו, ואמרתי, יכול להיות, ומצער אותי שנגרם נזק, מצער אותי בכנות. ואני לא יזמתי את הפרסומים ולא ביקשתי, לא יזמתי, לא תמרנתי שמישהו ישאל אותי. אבל אני מוכן לקחת 25 אחוז מהעניין על עצמי. לכל היותר. ואת ה-75 אחוז האחרים אני מחלק לעוד שלושה שותפים. צה”ל, העיתונאים והעורכים. יחד עם שלושתם אני בקלחת, אבל להעמיס עלי את הכל”?

– אתה מרגיש לבד עכשיו? מסתער לבד ומושך אליך אש?
בירו נרגש. המרפסת מתמלאת רעשי מלחמה. הגוף שלו מצייר תנועות של הסתערות. דימוי המלחמה גורם לאיש המלחמה לבטא את בדידותו. את תחושת הבגידה בו: “כוחותינו הצליחו להפתיע אותי. אני חשבתי שהכוחות שבאגפים יסתערו יחד איתי, ופתאום אני רואה שאני מסתער לבד. אז אני חוטף עכשיו מאגפים שנחשפו. אם כי בימים האחרונים אני רואה איזו נטיה להתחלה של חיפוי מהאגפים. אני מקבל טלפונים מכל מיני קצינים בכירים בנוסח: ‘בירו, תדע שאנו איתך’. כרגע החזית ושני אגפים שלי חשופים. מאחורי יש כוחות, לכן החלק האחורי של המבנה לא כל כך מטריד אותי. אני מקווה שלא תהיה לי הפתעה. אבל מתכונן לאפשרות הזו”.

– איזה הפתעה?
“שפתאום, גם מאחורי לא יהיה אף אחד. כי עכשיו אני רואה שבאגפים כבר אין אף אחד. לכן כבר הכנתי חלק מהכוחות שלי. הם מציבים את התותחים מאחור”.

– לקראת השלב האחרון של הקרב.
“השלב האחרון זה נצחון”.

– וזה יגיע?
“אני מתכוון לנצח”.

– זה מה שנקרא במליצה, הקרב האחרון?
“אין קרב אחרון. הקרב האחרון מוליד את הקרב הבא”.

וככה, בעיצומו של הקרב האינסופי, נשאר אריה בירו יושב על המרפסת. שלוש פעמים נפגשנו. נדמה לי שבסופו של דבר הוא לא אהב את ההיזכרות. אולי הבין שלעולם לא יהיה בו די כוח ואולי מספיק אכזריות כדי למחוק את זכר אותה חולשה מתועבת. חולשת הקורבן.

פורסם במעריב, גיליון יום כיפור, 3.10.1995