בוער, אבל מבפנים: ביקורת על "זה מסתובב"

זה מסתובב. צילום: יוסי צבקר

הדחיסות והמתח באולם תיאטרון הסימטה בזמן האירוע "זה מסתובב" על פי מונדי אינם ניתנים למדידה. אם היה כלי מדידה הוא היה מתפרק מהעוצמה. הקהל, אם אפשר לקרוא לו ככה, צופה מקרוב מאוד מרחק חצי מטר מהשורה הראשונה בתקריב ריאליסטי בתא כליאה הדומה לכלוב. דמות בשם הרצל ודמות בשם קפקא, שהקשר ביניהם לדמויות המקור הוא סמלי בלבד, נאבקות באכזריות זו בזו מאבק לחיים או למוות. אחד מהם ימות בסוף.

מכשירי עינויים ירדו אל הכלוב מחבל מתכת מתנייע מעל ראשם: חרב, חבל, חוט חשמל. אחד מהם יחושמל למוות על ידי חברו. אחות במדים לבנים ושדיים ענקיים שהיא בעצם גבר, מעמידה פנים שהיא מנסה להרגיע, אבל היא מחרחרת ריב באמצעות המיניות שלה. האחות מבצע/ת מין אוראלי עם הרצל מבעד לסורגי הכלוב ומנסה לגרות את קפקא להשתתף בתענוג. הרצל מטלטל את קפקא כשהראש שלו בתוך שק, קפקא מקיא לתוך אסלה.

על מה המאבק? מונדי הבהיר את זה במחזה שהוצג בשנות ה-70 מאות פעמים כבר בתחילתו: הרצל, איש החזון המעשי מייצג את הישראלי החדש: כוחני, עדרי, משת"פ של קונצנזוסים בכלל ושל אלה של השלטון בפרט. לכן הוא נגעל מהרוחנית של קפקא. מהפגיעות של הסופר, מהיעדר השרירים. אבי גיבסון בר-אל עיבד את מונדי, השחיז, עדכן, הוסיף והזוויע במהלך כל הטקסט (ייעוץ: אמיר אוריין).

הרצל משפיל את קפקא, בז לאמנות שלו, למחשבות האנרכיסטיות שלו, מנסה לשבור את רוחו. עד שתבקע מתוכו הרוח המחושלת הנכונה, הצייתנית. לפעמים נראה החישול כמו אימון של יחידה צבאית מובחרת (הרצל: "טיפוסים כמוך נחסל! לא, לא באופן פיזי, נציק לכם, נשבור אתכם, נסמם אתכם, נמצוץ אתכם עד שתברחו! ואם לא תרצו לברוח, נטריף את דעתכם ואני אדאג לכך אישית"). וקפקא הולך ומתחשל עד שהוא בונה מכונת עינויים כגולם שיקום על יוצרו. אצל מונדי הרצל שורד את עינויי המכונה. אצל בר-אל, קפקא מצטיין כל כך בחינוכו מחדש עד שהוא משמיד גם את המורה שלו, את הרצל. כלומר לא בדיוק מורה, אלא שליח של הממסד שהוכשר לחנך סוטים מחדש. ועל כל אלה משקיף מנהל נעלם עם מצלמתו. להגיד "האח הגדול" זה להגיד את המובן מאליו.

אם היה יוסף מונדי, מחזאי האוונגרד הזועם של שנות ה-70 עד ה-90 של המאה הקודמת, חי הוא היה מתפעל ואולי מקנא קצת. מתפעל למשל מהעובדה שהמחזה שלו הפך מסוריאליסטי לריאליסטי. אצל מונדי מתרחש האירוע בבית משוגעים. קפקא והרצל נחשבים ללא שפויים כך שאי אפשר היה ללכת עם האמת של האימה עד הסוף. למשוגעים הרי סולחים. והיה מקנא אולי בבר-אל שפועל בשטח כאדם שכבר עיבד את כעסיו, ועכשיו הוא משרה רוגע על סביבתו כמנהל תיאטרון הסימטה, כבמאי. הוא יוצר מחזות פסימיים אבל הוא אופטימי. מאמין שאפשר להשפיע. בר-אל מקרב לסימטה קבוצות תלמידים ומשוחח איתם אחרי ההצגה. "יצירה היא מקום מתקן", הוא אומר לתלמידי תיכון לאחר ההצגה. "בישראל היום להיות פגיע ורגיש זה לא טוב, זה נתפס כקלקול, כחולשה. תפקיד האמן לעורר מחשבה, לתקן את המקום שבו אנו חיים".

אביו של בר-אל, הכבאי, נפל מסולם ומת כשבר-אל היה בן ארבע וחצי. הוא הפך לאבא של אמו ואחותו ומכאן הבגרות האבהית שלו בגיל 34. בר-אל לא דומה למונדי, המהגר התלוש, בן תפנוקים של הורים אמידים בבוקרשט שירדו בארץ ממעמדם ונשאר ילד רוגז. "התקפי הזעם הרגו אותו", אמרה פעם בתו הסופרת ניבה יוסף. מונדי התכתש עם הממסד, התגרה בו, גידף, קילל, הקיא עליו. התקשורת התפרנסה מהסקנדלים שלו. ב"זה מסתובב" כמו ב"מושל יריחו" התקיף חברה מיליטריסטית, אך גם ביטא את אסונו האישי כאמן מורד שהחברה גורמת לו להרגיש מיותר.

"אם הייתי ממשיך לכתוב טלנובלות או ריאליטי כמו 'האח הגדול' כמובן היו ממשיכים לשדר. הכל הפוך כאן הכל", מתלונן קפקא בעיבוד של בר-אל. למרות האסוציאציות הצבאיות של קפקא, האח הגדול או המעולל בהצגה הם האחידות המחשבתית, שטיפת המוח הטלוויזיונית, שנאת התרבות, הקפיטליזם המעייף את האדם העמל ומדכא את נשמתו.

זה מסתובב. צילום: יוסי צבקר

ראיתי גם את "אסקוריאל" ואת "מרד המתים" שביים בר-אל בסימטה. האווירה דומה: מין סרט אימה או סרט אסון. הנושא אותו נושא: האזרח מטיל ספק בשלטון, דורש את זכויותיו מחדש. אין שמץ קישוטיות בשלוש ההצגות האלה. צבעים מונוכרומיים עכורים, צבאיים, מעוותים, רקובים. אבל אין רגע דל. הצופים צרחו בבהלה כשגופות המתים יצאו בבום מהארונות לצלילי אזעקה. והמוזר הוא שהקהל מתמודד בהנאה. בר-אל הופך אותם לקהילה של יוצרים: האמן הסובל אינו אדם מאושר בסופו של דבר? בטח שכן. כי ניסה לגעת בסוד ולפעמים הצליח. כך גם הקהל: מעוררים בו תדהמה והתנגדות ומזרימים דם למוח.

עוצמת החוויה נובעת כמובן מאופי המשחק של השחקנים. מי שלא מכיר את סודות שיטת "המעגל הפתוח" של אמיר אוריין שמבית מדרשו יוצא בר-אל לא יודע איך מושגת בערת השחקנים על הבמה. המושג המרכזי הוא "החוויה האישית המיידית", והשחקן מדווח עליה לעצמו, לשחקנים ולבמאי כדי להשתמש בה בהצגה. באחת ההצגות התפתל הרצל מכאבי גב. הכאב עובד לתוך ההצגה. בתיאטרון אחר היה השחקן מבזבז אנרגיה על התגברות והתעלמות מהכאב ופוגע ביכולת המשחק שלו. כאן להפך. הרצל באותה הצגה הלך עם הכאב ובמקום להיות זקוף כחייל ממושמע, התפתל והתעקל וגרם לקפקא להגיב על כך עד ששניהם דמו לשני מקקים קפקאיים. החזרות נמשכות כל עוד ההצגה עולה. דרגת ההתמסרות קרובה להקרבה. השחקן היוצר עולה על המוקד.

בימיו של בר-אל, נהפך תיאטרון הסימטה היפואי למרכז האוונגרד הישראלי. מין תיאטרון באבילון צרפתי של שנות ה-50 של המאה הקודמת שניהל ז'אן מארי סרו, תיאטרון שבלעדיו לא היו עולים בקט, יונסקו וסארטר על הבמה. כמה היה שמח מונדי להיות חלק מתיאטרון כזה. לרשות בר-אל לא עומדים מחזאים בסדר גודל כזה, אבל הוא ממלא את שני האולמות בעיבודים מודרניים של קלאסיקות: "אדיפוס המלך" היה קברט אפל עם מוזיקה חיה, "סלומה" של אוסקר וויילד התרחש בבית מרחץ לצלילי מייקל ג'קסון. תיאטרון מלניקי הנפלא הפך את המקום לביתו, הפסל של מרדכי אנילביץ' קם לתחייה ב"אבנים" של קבוצת אורתו-דה וחנה סנש עושה חשבון אחרון עם הקול הפרטי שלה שבתוך הקול הלאומי ב"קול קורא והלכתי". אנילביץ' וסנש מגוללים את מה שמעניין את בר-אל כיוצר: ניצחון הרוח. זהו תיאטרון יוצר וגם בית פרינג' להצגות אורחות. ובר-אל שלא כמונדי בוער בתוכו אבל מתנהל כאילו כלום לא בוער.