הוויזנטל של האשכים: על "פוסט טראומה"

ישראלי תוקע לגרמנייה מאחור בשם העם היהודי. טרבלינקה וסוביבור הופכים למחזמר. תיירים ישראלים משתינים על הרייכסטאג והשוטר הגרמני מרשה להם להמשיך בחיוך. "פוסט טראומה", שיתוף פעולה בין הבימה לבין תיאטרון גרמני מדיסלדורף, הוא לא עוד אירוע "דור שלישי" אלא פרובוקציה מוצגת היטב

אני, ואין להכחיש, צחקתי עד מאוד. צחוק שחור, מטורף, טרום אשפוז במחלקה סגורה. האירוע הישראלי-גרמני "פוסט טראומה" – שיתוף פעולה בין הבימה ותיאטרון השאושפילהאוס מדיסלדורף, לחץ לי בעוז על בלוטות חילול הקודש. והקודש הוא השואה, אבל משהו לא נוח התעורר בי בבוקר למחרת בנוגע לצחוק הזה. כאילו הכפירה נוגעת כבר בהכחשה. טוב, לא בהכחשה. בהשכחה. מגרדת את קצותיה. לא היום, אבל אולי בקרוב.

קבוצת מחזאים, ארבעה ישראלים ושני גרמנים (כשהבמאית היא דדי ברון) נקראו לכתוב מחזה קצר על התמודדות עם זכר השואה בשני העמים. לא השואה, אלא הזיכרון שמוטבע בתאי הגוף שלהם. "אנחנו מקבלים שואה היישר לווריד. כמו חיסון שמשאיר צלקת בזרוע. רק שאצלנו זה בנשמה", אומר ישראלי לאהובתו הגרמנייה. מתברר שהייתה לו פנטזיה לזיין נאצית כשהכיר אותה לפני שהתאהב. היא אומרת לו ש"הוא היה יכול להיות היהודי הגיבור שמזיין נאציות. . . הוויזנטל של האשכים". הוא מספר לה שכשהוא איתה הוא מרגיש את כל העם היהודי בארץ ובתפוצות עומד מאחוריו ומתווכח אם לדחוף אותו פנימה או לא. וככה זה ממשיך, כל מה שאסור להגיד, ובצהלה גדולה של מתרפאים מטראומה (איזו אשליה).

כל מה שאסור להגיד. "פוסט טראומה". צילום: ז'ראר אלון

שם המחזה: "תיקון". המחזאי : יריב גוטליב. אין לי מושג אם ביקשו מהמחזאים לכתוב קומדיות פרועות אבל רובם עשו את זה באופן טבעי. רק שניים (אחד גרמני ואחת ישראלית) כתבו טקסט פיוטי שלא ממש משתלב באירוע כולו ונבלע בעצם. שאר המחזות הם קומדיות פינג פונג שנונות, לרוב שלידן עשויות בדיחות הזוועה על השואה להחוויר. "איך להשתחרר וגם להעביר לדורות הבאים?", שואל אחד הישראלים באחד המחזות, וזהו הקול הפנימי של ההפקה הזאת, מתחת לשכבות הבידור, הקברט, הליצנות. הדמויות מנסות לחיות אירוע פרטי אינטימי במפגש בין צד ישראלי לצד גרמני, אבל אי אפשר להיפרד מהאירוע ההיסטורי הלאומי. כי מהי "פוסט טראומה" אם לא תיאטרון של גירוש שדים, טקס היטהרות. היטהרות זה כואב כמו חוקן, לכן צריך לצפות בהדגמה רבע פורנוגרפית של סקס בין נאשמת גרמנייה ומאשים יהודי. דניאל מהמחזה הראשון ("תיקון") תוקע לאנה הגרמנייה מאחור על כיסא לפי בקשתה. זה רק משחק והיא אמורה להיראות מיוסרת ומושפלת ולבקש סליחה. "אז בוא תשפיל אותי, נהיה נחמדים לעם היהודי".

אנחנו לא יודעים אם המשתגלים נרפאים וכבר עוברים לדואט: "הארבייט שלך הוא לא הארבייט שלי" (נועה לזר) ששרים יהודי וגרמנייה. הוא רוצה למצוא שפה פרטית, אומר הגבר לקשר שלהם, אבל ביניהם עומדים וכאן הם שרים במתיקות את השמות: "טרבלינקה, סוביבור, דכאו, אקציה, מנגלה" ושכמותם. הפער בין סגנון ההגשה לטקסט מצמרר ומבדר, סליחה. האירוע מתרחש על במה שעליה הונחו הרבה כיסאות מסוגים שונים ובתנוחות משתנות (דימוי פיוטי לסוגים שונים של בני אדם? להיעדרם של ששת המיליונים? זה יכול להיות כמעט כל דבר). התאורה, התנועה והתלבושות עושים את שאר העבודה. אנחנו מרגישים בקרקס או בקברט: ריקוד מתקתק, ז'קט מחויט עם פסים, שחור
לבן ופרח צהוב, בגד שחרזדה מזרחי, פלג גוף שמנמן בעירום.

פתאום סצנה סוריאליסטית של ריקוד קבוצתי כמו מתוך מחזמר הוליוודי. פתאום סטנד
אפ. ובעצם כל זה אירוע ליצני, השתטות קבוצתית שמותרת ליהודים אורתודוקסים רק בפורים. אפילו הכנסייה בימי הביניים הרשתה אירועים קרקסים, בידוריים שכוונו אל מיתוסים מקודשים כי ידעה שפורקן מפעם לפעם מאפשר לשמר את המיתוס המקודש. וכך קורה שהתיאטרון הלאומי (בתמיכת מכון גתה) מציע לנו מושב לצים שבו חייבים להיות ניבולי פה ודמיון פרוע. זירת הכפירה עוברת מטקסי יום השואה האלטרנטיביים בשנים האחרונות אל הבמה המרכזית והשמים לא נופלים.

זוג גרמנים הגיע לישראל כי אחותה של האישה עומדת להינשא לישראלי (טקסט מבריק של תומס מילר). בסצנה משניקה מצחוק בחדר האוכל של המלון הזוג מתקוטט. על מה? על חוסר העניין של הבעל בג'אז, המוזיקה שעומדת להיות מנוגנת בקונצרט אותו ערב. ויכוח מינורי הופך להתקף פראנויה של הבעל (תומר שרון בהופעה וירטואוזית).

הוא מאשים את אשתו שבגלל צעקותיה כולם יודעים עכשיו שהוא שונא ג'אז ושבעוד רגע יאשימו אותו שהוא נאצי שרוצה לשלוח את כל הג'אזיסטים לתאי גזים. ההתקף מתגבר והולך במסלול לא הגיוני של פסיכוזה עד להודאת הגרמני שהוא בלאו הכי נאשם אולטימטיבי בגזענות. הברקות לשון, מקצב מתפרע וביצוע משחקי מצוין מדגימים את מצוקת הצד הגרמני ומעוררים חשק להזמין אצל מילר מחזה ארוך.

הפתרון היהודי המשודרג

ועוד יש לנו על הבמה, ישראלי מאצ'ואיסטי שמתנפל על גרמני ברחוב בגרמניה כי היה נדמה לו שהוא מתחיל עם אשתו ואולי הולך לגמור אותה. הגרמני החבול לא מחזיר מכות, הוא כמעט שה לעולה. כמו גם השוטר הגרמני המנומס שנכנס במחזה האחרון באירוע ומרשה לישראלים להתעלל בו על אף שאחד מהם השתין על הרייכסטאג וחייך ונתפס במצלמה. החמידות הגרמנית מוסברת במחזה שעל שמו נקרא האירוע "פוסט טראומה" (טל שיף) על ידי אחד הליצנים שיושבים בבר ומהרהרים: "הפסיביות שלו נבעה מהיפוך היוצרות עקב רגרסיביות מודחקת" והליצן השני אומר: "קלאסי דור שלישי". כן האירוע גם צוחק על עצמו.

המחזה הקצר שמסיים את הערב ("משחק הזיכרון" המצוין של נועה לזר) מביא לבמה קבוצת שחקנים שמתכוננת בגרמניה לערב זיכרון בנוכחות הקנצלר. הם לא מרוצים מהחומר שהביאו מהבית והבמאי מנסה להפיק מהם חומר חדש. הם פוצחים באימפרוביזציה שבה יהודי וגרמנייה סוחבים יחד אותו תיק 65 שנה ועומסים על הגב תיק ענקי ידית על כתף של נציג כל עם. זה מסתבך פיזית. מנסים עוד דברים מארסנל הזיכרונות הקולקטיביים של כולנו (למשל, גרמני טוב שמציל יהודייה בשואה, אימפרוביזציית קיטש משעשעת).

באמצע נכנס השוטר הגרמני ענוג הגינונים שכבר הזכרתי ומגויס ללהקה עד להתפרצות של אחת השחקניות שנתפסת מסוממת, ננזפת על ידי הבמאי על כך שהיא מסטולית ומנותקת רגשית. והיא פוצחת במונולוג שאומר כמעט הכול על הקשר הנירוטי בינינו לגרמניה והשואה והקהל צוהל. למשל: "נכון, אני מכחישת שואה. בסדר? עדיף לעשן, תאמין לי, מלהסתובב עם תמונות של מוזלמנים עירומים מתים בערימות שדחפו לנו לראש מגיל ארבע. בשביל מה זה טוב? זה עושה אותי בן אדם עמוק יותר, טוב יותר? לא זה תוקע לי חוטי תיל בראש שמפריעים לי לחיות נורמלי. אבל למה שאני אחיה נורמלי? אני מסכנה, בת מסכנה, חלילה לי להתנכר לגנים שלי וליהנות מהחיים, כי החיים הם מצב חירום תמידי ופעם זה היטלר ופעם זה אחמדינג'אד ופעם זה אחשוורוש, כולם אויבים וצריך להיזהר… איזה מזל שיש את האיום האיראני, יש בשביל מה להצביע בבחירות, יש מה שמאחד אותנו כיהודים – הפתרון היהודי המשודרג".

את יד ושם התחילו לתכנן ב-1942 בעוד השואה מתחוללת, מגלה תום שגב ב"מיליון השביעי". השלטון הבין כי הזיכרון עשוי להיות כור המצרף של מעשה הפירוק הנורא שנעשה בעם היהודי. העמיסו שואה על אנשים צעירים שהרגישו כמו נרות זיכרון עד שקמו בשנות ה-80 וביקשו שישחררו אותם ממה שנראה כפולחן זיכרון (כמו הסרט "יזכור העבדים של הזיכרון" של אורי סיון ו"ארבייט מאכט פריי" בתיאטרון עכו). הם טענו ששינון שואה כפייתי הופך אותם לשונאי אדם, במיוחד זרים, ולערלי לב כלפי מי שמאיים עליהם. כולל רמז או אמירה מפורשת על יודונאציות. "פוסט טראומה" של תל אביב ודיסלדורף מבין שאין מפלט מהזיכרון והוא מחליט להשתגע או להשתכר או לשבור את הכלים מרוב ייאוש.

מבחינה אמנותית האירוע לא אחיד ברמתו (גם הכתיבתית), הבמה נשארת לפעמים ריקה מדי לעין וטוב היה להסתפק בפחות מחזות או ביותר שירים. לפעמים מתעייפים. אבל הצעד של תיאטרון הבימה נועז. הדור השלישי מאז השואה בשני העמים מחפש איזה קסם שיאפשר לו לזכור אבל גם לשכוח. הוא פוחד להודות שאם לא יזכור הוא עלול לשכוח. והוא יודע שלא הוא מכתיב את הזיכרון שלו אלא סמכויות ששולטות בו.

האירוע "פוסט טראומה" מסתיים בשיר קבוצתי מצמרר בסגנון "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין (ולדעתי מיותר כי אינו מספיק שנון). על רקע צפירה מבקשים המזמרים "ישכח עם ישראל את בניו ובנותיו שנפלו בכביש ממרפסת באמבטיה או באיזה קרב" והרשימה נמשכת באופן מפתיע עד ל"ישכח את עיתוני השבת, ישכח את הנעים שעשה לי בגב" ועוד. מה שאומר שלא מה שרוצים לשכוח, חשוב כאן אלא התחנון, לדלל את הזיכרון על כל מה שיש בו הוא העניין. אנושי מאוד מצד אחד, אבל תחושת המיאוס מעומס הזיכרון שיוצאת פה ושם מהטקסטים מעוררת חרדה מסוימת. האם תתחיל מין שכחה מתקנת כשיימוגו כל העדים הישירים לשואה מהעולם? לאן יוביל המרד בעודף זיכרון קולקטיבי? ומי ימצא את נוסחת הקסם: להשתחרר וגם להעביר הלאה?

"תרבות" מעריב – 8.1.2011