מכתב פתוח: לא רואים את היערון

האמת היא, סמדר, שאני כבר עייפה מהשילוש הזה של שואה, גזענות וסקס. תמיד קצת סקס. לכי הצדה, לכי קדימה. משהו. תתגרי בנו מחדש. שרית פוקס כותבת לסמדר יערון

משאלה מכוכב

כשהבחנת בי בשורה הראשונה באמצע, חייכת. ההצגה כבר התחילה, ואת עמדת להתחתן עם דוד, הלוא הוא מגן-דוד גדול ממך פי שניים בערך שהתנועע על הבמה, מין עפיפון או עטלף ענקי עטוף בתכריכים או בתחבושות. ירדת מהבמה לקהל לחפש מכרים נוספים, ובאמת זיהית כמה. הגדרת את ההצגה כמרחב הפרטי שלך.

אנחנו מין חברות למסע. ליוויתי אותך מתחילת ימייך במרכז לתיאטרון עכו אחרי שסיימנו אוניברסיטה. עקבתי אחרי העבודות שבהן השתתפת, פירשתי אותן, ראיינתי אותך באהדה ובהזדהות. מהר מאוד מיום שהגעת לעכו עם בעלך אז דודי מעיין, מייסד הקבוצה, השלת את החושניות הטמונה בבשר, והפכת רזה, מוצקה, מין מדונה שרירית אך מסוגפת.

התחתנת עם האמנות שלך והיא דרשה משמעת עצמית, קלות תנועה, ריקודיות. האירוע האמנותי של המרכז לתיאטרון עכו, "ארבייט מאכט פריי" ב-1991, הלהיב את רוחי ופרנס את המוח שלי (ושל רבים אחרים). כמעט כתבתי עבודת דוקטורט בנושא.

זה היה מסע ביקורתי בתוך מחסן הזיכרון הלאומי שבו משננים שואה כפולחן אקסטטי ומאבדים קשר עם המשמעות הרציונלית של האירוע, כלומר: הסכנה שבאובדן ההומניזם. מסע ממש, בין חדרים ונקיקים ומסלולים שבהם הלכנו מאתר זיכרון לאתר זיכרון.

מה שעלה מהמסע היה שהתרבות הישראלית משכללת גישה סנטימנטלית (באותה תקופה כתב פרופ' יהודה אלקנה מאמר נגד הנסיעות לאושוויץ) ומזניחה את אפקט האימה מפני רוע. שברתם טאבו שלא מבקרים את זיכרון השואה. מאז צעק ליבוביץ "יודו נאצים", כי אהב פרובוקציות, לא צעקו את זה כמוכם, אבל עם חומרים למחשבה ולא כסלוגן.

האירוע ההוא הציג יסודות דומים בין גזענות ישראלית וגרמנית (כולל קטעים מוזיקליים דומים בשני העמים). זלמה שלך, ניצולת שואה שמדריכה במוזיאון "יד ושם", עילגת דיבור, אוטומטית, נכנסה לפנתיאון התיאטרון האופוזיציוני כמו לאהל'ה של רובינא ב"דיבוק" בהבימה, בתחילת המאה.

במהלך האירוע הזה, "משאלה מכוכב", נדמה לי שראיתי צלקת מבצבצת בין תלבושת התחבושות מעוטרות הפאייטים והנוצות שלך. עברת ניתוח מעקפים. כשגררת באחת התמונות את טוטם המגן דוד ונאנחת, מטר ממני, שזה כבר לא לגילך, חששתי לך. ואולי רק שיחקת את הסכנה.

אין טעם לשאול אותך. שחקניות טוטאליות כמוך לא מבדילות בין הרגשה אישית לבימתית. האירוע שלך הוא פרפורמנס מדהים. הבמה היא מזבח שעליו את מפלחנת עם חתנך דוד (שם משפחה: מגן), שאותו הפעלת בשלט רחוק. דוד נראה אימתני וגם קצת מסכני בגלל התחבושות. כמונו (וגם טלית מגוללת בו).

פעם הוא חתן שאת משתגלת איתו ופעם נדנדה ואת ילדה שיושבת עליו, פעם הוא הצלב של ישו ופעם מפת המזרח התיכון. סיפור המסגרת הוא שאת מנסה להיכנס לירושלים ללדת את המשיח, ומתקשרת בטלפון לקב"ה שיעזור לך להיכנס כי יש שם המונים (קב"ה שנשמע כמו קב"ן הוא רמז דק למה שאת חושבת על המשיחיות הלאומנית).

איזו אקרובטיקה, איזו שליטה גופנית, וגם כוח ריכוז עצום, כריזמה מהפנטת. היית הרקדן שהופך ריקוד, כמו שכתב המשורר ייטס בהתפעלות, כשצפה ברקדן תיאטרון הנו. כמו בעבודותיך הקודמות יצאת לחקור את החומרים שהוזרקו לתודעה שלנו, בעיקר לאלה שגדלו כמוך בארץ בשנות ה-60 וה-70.

קיבצת המון פזמונים שמזמרים את שירת המקום, בונים קשר רגשי לגיאוגרפיה, שמוביל לאהבת שטחים ולקידוש אדמה. חייתי דרכך את ילדותי דרך השירים ששרת במקוטע, כמו ריצודים של זיכרונות בתוך מוח שעבר שטיפה (לשיטתך ): היי סימונה מונה מדימונה…בדרך לתבור הלכתי לבדי… יש ביפו חתיכה…ים המוות הכחול…
דיברת ושרת את קרעי זהותך. היית מקסימה, כלומר יוצרת קסם. ברקע נשמעו צלילים של ואגנר במלוא עוצמת טבטוניותו. כן, כמובן, כמו לפני 18 שנים, שוב חוזר הניגון: הגרמניות והיחסים שלנו איתם, התקומה שהפכה אותנו מקורבנות למקרבנים, הפלסטיני שירש את גורל היהודי, והלאומנות שהפעם היא לאומנית דתית, קנאית. ושואה, חייבת להיות שואה. או יה.

כשהזכרת את הרצל, יצא לך מהפה "מיין קא…" במקום "אלט נוילנד". כלומר, תיקנת את עצמך. כביכול. בתחילת האירוע סיפרת בהמשך לדמות המדריכה זלמה מ"ארבייט" את הגורל היהודי באינסוף פעלים סבילים: הוגלנו, עוננו, הוצאנו להורג, נשבינו. לקראת סוף ההצגה, כן, זה היה צפוי, אמרת: ועכשיו תורנו להיות מענים, משפילים, מתעללים וכולי.

לאט הלכתי לאיבוד במהלך האירוע. האמת היא, סמדר, שאני כבר עייפה מהשילוש הזה של שואה?גזענות?ישראלית (או כיבוש) וסקס. תמיד קצת סקס (עוד רגע תגיע לארץ ההפקה של "אלמה" על פי טקסט של סובול, עם הבמאי האוסטרי הנפלא פאול מאנקר, עם אותו שילוש (זהירות ספוילר: לאלמה מאהלר תהיה אורגזמה בגרמנית באחד הקטעים).

את נוגעת בגוף שלך בצורה ארוטית, בעיקר בקטע כמו זה שבו את מראה את מפת הארץ על גופך, או את אדמות הערבים הנגזלות (כשנגעת באיבר מינך, אמרת: "כאן המדבר", וכולם צחקו). עייפתי גם מהמשוואה בין נאצים לישראלים, כי כמו שאמר עמוס עוז, יש מדרגות לרוע. מה, אין התבהמות בלי התגלגלות נאצית?

נכון, כתבתי כמה מאמרים בשנות ה- 80 וה-90 על הנושא הזה, אבל האמנתי תמיד שזו חרדה מפני הפיכתנו להיות יודו נאצים ולא איזה גלגול מיסטי. מה, אין אף רגע בראש שלך שבו רואים לאומנות מסוכנת בלי שואה ברקע? בלי חייל גרמנו-ישראלי? אבל זה קלף חזק, גם בטקס יום השואה האלטרנטיבי, למי שרוצה לגרות את הקהל שלו.

ההפקה הזאת נוצרה בשיתוף פסטיבל ברלין. כדי לנטרל נודניקים כמוני את משמיעה את הטיעונים הידועים שלהם נגד השיתוף הזה, באירוניה. אותי לא נטרלת.

ראיתי אותך מתראיינת אצל פרופ' אבי עוז באתר של אוניברסיטת חיפה ואומרת שהשחקן הוא שמאן המעביר את הציבור חוויה אקסטטית, ושמבחינת התוכן "אני לא רוצה שום דבר". בטח התבדחת. אבל עלתה בי מחשבה שתפקיד השאמן, שאינו מורד, אלא מין מרפא מקסים, דבק בך, ואת רוצה להמשיך ולפזר את קסמך, וזה הכי חשוב לך כיום.

דרך אגב, אם השאמן מרפא, נדמה לי שלא הוגדרה המחלה באופן ברור באירוע שלך, אולי כדי לא לעורר התנגדות. הצער שביטאת על זה שלא יצא לך ללדת היה יותר אותנטי בעיניי, כי היה חדש, מהרבה רגעים אחרים (כן, הבחנתי גם בהתייחסות לאמך, לילדותך, והייתי מתה לראות אירוע שלך על נשיות וזהות מינית, אבל לא לי להכתיב לך אג'נדה).

ואולי תגידי לי שאת רוצה לחנך בכל פעם דור אחר. זה חשוב. אבל בהתפתחותך כאמנית אין קצת עצירה? כוונתי לאמנית שאומרת, כי כאמנית מבצעת את עולה מדרגה כל הזמן ואין להחמיץ את "משאלה מכוכב", בייחוד מי שבקושי נולד ב-1991. אבל סמדר, לכי הצדה, לכי קדימה. משהו. תתגרי בנו מחדש. תהיי שטנית, לא אלוהית. כמו פעם.

ובעצם, מה אני יודעת כשאני שולחת אותך להיצלב בתיאטרון? אדם אחרי אירוע לבבי נצמד אולי לשדות המוכרים לו, כדי לבלום זעזועים. ואת ברלין צריך הרי בשביל פרנסה.

שלך בהערצה,
שרית

פורסם במעריב, 7/8/2009

 

הגם את בקרנפים?

סמדר יערון עונה לשרית פוקס על המכתב הפתוח שכתבה לה לפני שבועיים

שרית יקרה. קראתי את מכתבך הפתוח אליי ועלתה בי תובנה. בניגוד לפעמים קודמות שבהן ניתחת ו"הסברת" לי דרך כתיבתך מהלכים יצירתיים־אינטואיטיביים שלי, הפעם הבנתי בזכותך דבר נוסף. הבנתי שבעיניי את מייצגת במידה מסוימת את אותה קבוצה לא קטנה של אנשים שעייפו מאוד. לחברי אותה קבוצה אין כבר כוח לשואה, לגזענות, למין, לאלימות ולתוקפנות. אין כוח להרגיש אשמים כל הזמן. עייפים מאוד, כמהים לסיפור אהבה טוב על מיניות, זוגיות, אמהות. בזמנו הכרת אותי מעט. את באמת חושבת שיש סיכוי שאעסוק בקונסטלציה הפרטית שלי במנותק מהסובב אותנו? כנראה שלא באמת הבנת את "ארבייט", שכה אהבת. ההנחה שאנו חוזרים ועושים לעצמנו כאשר אנו מדרגים עצמנו על סקאלת הזוועות של המין האנושי, כפי שהיא מופיעה בצטטך את עמוס עוז, היא ההוכחה לכך. אין מדרגות לרוע. זהו המסר המרכזי של "ארבייט", אותו לא הפנמת. אילו היינו חיים בחברה מתוקנת ושפויה, או אז אכן היה מקום לתהות על בחירותיי האמנותיות. הדבר שבאמת מפחיד אותי היום, יותר מהפשיזם ההולך וגואה כאן, הוא ההתקרנפות של השמאל. ההתמעטות הגוברת והולכת של אנשים המוכנים לראות את המציאות נכוחה, את הווייתנו האלימה, הכוחנית והגזענית במקום הזה. בזמן כזה עיסוק בנשיותי, באשר היא, נראית לי לא רחוקה מעיוורון ומאוטיזם.
ממרחק שנות עבודתי אני יודעת "להקסים" יותר מבעבר, פרי ניסיון וטכניקה. חשוב לי להקסים, להיות נאהבת על ידי הקהל. אבל אויה, זה לא מעניין אותי. יתר על כן, בעבורי אקט אסקפיסטי טהור שכזה גובל בחוסר אחריות מקצועית, וזוהי, האמיני, הדרך הקלה להקסים. לך, שרית יקרה, את שהיית ב"ארבייט", אסור לומר לי דברים כאלה. אסור לך לעודד אותי לדבר עבירת ההתקרנפות ביצירתי. הביטי סביבך וראי באיזו אפוקליפסה אנחנו חיים. אני מתאמצת ומסתכנת במידת מה על קונסטרוקצית מגן דוד ב"משאלה מכוכב" ובאותו זמן ממש נרצחים ילדים במרתף בתל אביב, בעזה, ונרצחות נפשותיהם של ילדי העובדים הזרים, ואת מצפה שאלהג על השחלות שלי או על אמהותי שלא מומשה? אל תצקצקי בלשון. זו פרובוקציה. כן, זו בפירוש פרובוקציה.

סמדר יערון

פורסם במעריב, 21/8/2009